כשאני גולשת אני מרגישה כאילו יש לי חוש על-טבעי

ענת ליליאור תפסה גל עם דולפין. לא משהו שקרה או יקרה לאף אחד מאיתנו, אבל כשאת גולשת שמאחוריה כבר שתי אולימפיאדות, איכשהו הגיוני שבאחד הימים תמצאי את עצמך חולקת גל עם יונק ימי. מה שאולי יותר מפתיע בכל הנוגע להסתברות הוא שהייתה שם מצלמה שתיעדה את הרגע; בסרטון, ששותף לפני כחודש בעמוד האינסטגרם הרשמי של ה-WSL – ה-World Surf League, הארגון החשוב ביותר בעולם גלישת הגלים – צפו 1.6 מיליון איש.

"הטבע הוא שמחליט", אומרת ליליאור על הרגע הקסום הזה, ולא רק עליו. "גולש צריך להבין שהגורל שלו תלוי בטבע, והוא יכול גם לשבור לך את הלב. זה משהו שלומדים עם הניסיון, ויהירות תהיה לא נכונה כאן, כי הוא זה שקובע הכל: אם יגיע הגל שאתה צריך, אם הגל ישנה צורה או הרוח תשנה כיוון. כמו שקרה לי שדולפין קפץ בדיוק כשאני על הגל, ככה קרה לי שבגלל כריש עצרו את המקצה".

ליליאור רשמה במרץ השנה את הישג השיא בקריירה שלה, ואחד ההישגים הגדולים של הספורט הישראלי בשנים האחרונות, כשהעפילה ל-Championship Tour של ה-WSL – סבב האליפות הבכיר שבו מתחרות רק 24 הגולשות הטובות בעולם. היא הישראלית הראשונה שהגיעה למעמד הזה, ויש כבר מי שמשווה בינה לבין אולסטאר NBA מסוים. "קיבלתי הרבה הודעות מגולשים ומספורטאים בתחומים אחרים שאמרו שההישג שלי הוא באותו סדר גודל של ההישג של אבדיה", מספרת ליליאור. "דני הוא דמות שאני מעריכה מאוד, מעבר לזה שהוא ישראלי פורץ גבולות. נכון שכדורסל הרבה יותר גדול ונחשב בעולם מגלישה, אבל אי אפשר להתעלם מההישג העולמי שעשיתי".

אנחנו משוחחות בזום כשהיא באוסטרליה, נערכת לשמינית גמר סבב האליפות, שתסתיים לצערה בהפסד. ליליאור שוכבת בסווטשרט ענק על המיטה בדירה שהיא מתארחת בה, ומובילה שיחה עם ניחוח של המקומות הכי אקזוטיים בעולם. הגולשת בת ה-25 כמעט שלא נמצאת בארץ, ולדבריה היא גם לא צפויה לחזור בקרוב – אבל היא בכל זאת נולדה בתל אביב, וחוף הבית שלה הוא הדולפינריום, שם החלה את דרכה במועדון "גלים". כל אתלט ישראלי שמגיע לטופ עושה את זה מול נציגים של מדינות גדולות ועשירות יותר, אלא שבמקרה של ליליאור זה יותר מזה. "אני מלאת גאווה בזה שאני גולשת מישראל", היא אומרת ונוגעת בלב הבעיה: "אבל תרבות הגלישה אצלנו לא כל כך מפותחת".

למה?
"בבסיס זה הקטע שהישראלי חושב שהוא יודע יותר טוב ושמגיע לו יותר".

תסבירי.
"חלק מהעניין בגלישה הוא ההיסטוריה, המורשת והכללים שלה, ולישראלים לא תמיד יש כבוד לזה. אם בהוואי את יושבת ב'פיק' ונכנסים המקומיים לגלוש, הם לא צריכים להילחם על הגלים. צריך להיות כבוד במים, אתה לא יכול לקחת יותר מדי גלים, אתה צריך לעמוד בתור ולכבד את הים. גלישה זה גם ענף מסוכן, וצריך שיהיה כבוד הדדי. זה קצת מזכיר את תאונות הדרכים בארץ: גם בים העניין הוא ויתור וסבלנות. ולישראלים אין".

זה מבאס אותך?
"קשה לי להאשים את העם שלנו. תראי מה אנחנו עוברים".

תכלס אני הבוסית בבית

להבדיל מגולשים שכבר כפעוטות ינקו את מי האוקיינוס, ליליאור לא נולדה למשפחה מרובת סנפירים. "ההורים שלי מספרים שבגיל 5 פשוט ביקשתי שייקחו אותי לגלוש, אז אבא לקח אותי. ועל הפעם הראשונה נפתח לי הראש".

לא בדיוק התחלה של סיפור אהבה.
"זה לא הזיז לי, חזרתי מיד למים".

"קיבלתי הרבה הודעות מספורטאים בתחומים אחרים שאמרו שההישג שלי הוא באותו סדר גודל של ההישג של דני אבדיה", מספרת ליליאור. "כדורסל הרבה יותר גדול ונחשב בעולם מגלישה, אבל אי אפשר להתעלם מההישג העולמי שעשיתי"

שלושת ילדיהם של יוחאי ואתי ליליאור – לענת יש אח בכור, עידו, ואחות קטנה, נועה – הפכו עם השנים לגולשי גלים תחרותיים. ענת מספרת שלאחותה היה סיכוי לא רע בכלל להתברג מעליה לולא פציעות שעברה: "היא גולשת הצגה, מוכשרת בטירוף, התחרות הכי גדולה שהייתה לי בארץ. היא יותר מוכשרת ממני, אבל החיים לקחו אותה למסלול אחר כרגע".

מתי הפכה אצלך הגלישה מתחביב למסלול חיים?
"בגיל 14 הבנתי שהסיפור מקבל תאוצה בין-לאומית, ובגיל 17 זה פשוט הפך לאורח חיים ספורטיבי וטוטאלי. המעבר היה כשנועה ביקשה כמתנת בת מצווה לטוס לתחרות גלישה בחו"ל, ואני לא יודעת איך אבא עשה את זה, אבל הוא הצליח להכניס את שתינו לתחרות. ככה הגענו, שתי אחיות מישראל, אחת בת 12 והשנייה בת 14. בקטע הזוי עלינו כמה שלבים, אבא כנראה הבין שיש פה כישרון בלתי רגיל, והוא התחיל לסלול לנו את הדרך".

אבא מעורב גם היום?
"כולם במשפחה עובדים בזה, אבל אבא הוא המנהל העסקי. הוא אחראי על החוזים, הכספים והחסויות".

את לא מעדיפה מישהו חיצוני שינהל אותך? אולי סוכן?
"היה לי סוכן באיזשהו שלב, אבל זה לא צלח. בסוף אבא מנהל אותי הכי טוב".

ואיפה אמא משתלבת?
"היא זו שתומכת ומחזיקה אותי רגשית. זה מקצוע קשה, ויש שבירות ותסכולים. היא מכירה את זה מצוין כי היא ספורטאית עבר, שיחקה כדורסל בנבחרת ישראל. גם אחי נמצא איתי בכל מובן, הוא פה עכשיו לצדי באוסטרליה. וכמובן גם טופז, שהיא כבר מזמן בת משפחה".

ליליאור ובת הזוג שלה, טופז, בדיוק חגגו שלוש שנים ביחד. "כשהכרנו היא עזבה את העיסוקים שלה, שמה את החיים שלה בצד בשבילי, ואני מאוד מעריכה את זה", אומרת ליליאור. "אנחנו על רכבת ההרים הזו ביחד"

טופז, במקור מכפר יונה, היא בת הזוג של ליליאור. הן בדיוק חגגו שלוש שנים ביחד. הכירו דרך אפליקציה, ומאז נמצאות ביחד כל הזמן ובכל מקום. "כשהכרנו היא עזבה את העיסוקים שלה", מספרת ליליאור. "היא מטיילת איתי בעולם, נמצאת לצדי כל הזמן. היא מעורבת בענייני הגלישה והיא גם זו שאחראית על המדיה החברתית והרשתות".

היא עצמה גולשת?
"לא, וזו ממש לא חובה בעיניי. אני לא דוחפת אותה. טופז יודעת מה היא רוצה, היא שמה כרגע את החיים שלה בצד בשבילי, ואני מאוד מעריכה את זה. אנחנו על רכבת ההרים הזו ביחד, מחזיקות ידיים ועושות את זה כמו גדולות. לא מזמן חזרנו מקמבודיה וסינגפור, ולמרות שלא היו שם גלים, נהניתי מאוד. אני מרגישה צורך לתת לטופז את הכבוד ולנסוע למקומות שמעניינים גם אותה, כי אני איפה שאני גם בזכות התמיכה הבלתי מתפשרת שלה".

תגידי, איך היה לטייל בלי גלשן?
"חוויה חוץ-גופית. ביומיים האחרונים זה כבר גירד לי".

טופז, אבא, האחים – עושה רושם שיש לך תמיכה משפחתית על מלא.
"באמת שהם המשפחה הכי תומכת. ואומנם אני לא הבכורה, אבל תכלס אני הבוסית בבית. הם יודעים להקשיב לי ולהכיל אותי, ואנחנו עובדים מעולה ביחד. זה לגמרי מסלול משפחתי, ולמרות שאני בפרונט, זו לא רק אני".

זה ספורט מאוד בודד

ליליאור נחשבת למטאור גלישה. ב-2018, כשהייתה בת 17, סיימה כסגנית אלופת אירופה בסבב ה-Pro Junior של ה-WSL; כעבור שנה זכתה בתחרות Deeply Pro Anglet. ב-2020 התחרתה באולימפיאדת טוקיו – הראשונה אי-פעם שבה שולב ענף הגלישה – וסיימה במקום ה-17. באולימפיאדת פריז 2024 הגיעה כבר לשמינית הגמר – הישג שיא לגולש גלים ישראלי במשחקים האולימפיים.

כדי להגיע לרמות האלה היא התמסרה לים באופן טוטאלי. "הייתי יוצאת מבית הספר או בכלל לא מגיעה כי היו גלים, וההורים היו מסדרים לי אישורי מחלה או מגבים את השקרים הלבנים שלי", נזכרת ליליאור. "בתיכון כבר הייתה תמיכה של בית הספר, המורות הבינו והכילו למרות שכל הזמן הברזתי כדי לתפוס גלים או שהייתי בחו"ל. בכל מקרה סיימתי בהצטיינות את הבגרויות בגימנסיה הרצליה".

מה היה עם הגלישה בצבא?
"הייתי ספורטאית מצטיינת, תכלס הגשתי קפה בקריה".

חיי חברה היו לך בשנות העשרה שלך?
"לא כל כך. זה לא שלא הייתי מקובלת כנערה, זו פשוט הייתה ההקרבה בשביל הספורט. גלישה זה ספורט מאוד בודד".

מה לגבי תנאי הגלישה? איך הם בישראל?
"גולש ישראלי נמצא בעמדת פתיחה גרועה מהבחינה הזאת, אולי שליש מהשנה יש גלים. זה מה שהכי מכביד על תרבות הגלישה. עכשיו אני באוסטרליה ויש רוגע במים, כי יש תמיד גלים ואין לחץ, אז זה תענוג. אבל אם אני רוצה להיות בארץ – זו בעיה, כי אין לי מספיק גלים בשביל להתאמן בצורה מסודרת. חוץ מזה, התקציבים הם אחרים. אם דני אבדיה רוצה לבוא לביקור בארץ, יש לו כסף. לי יותר קשה לבקר כי כרטיסי הטיסה מאוד יקרים".

ליליאור התמסרה לים באופן טוטאלי. "הייתי יוצאת מבית הספר כי היו גלים, וההורים היו מסדרים לי אישורי מחלה או מגבים את השקרים הלבנים שלי", היא נזכרת. "בתיכון כבר הייתה תמיכה של המורות, למרות שכל הזמן הברזתי כדי לתפוס גלים"

את יכולה להסביר מה מניע אותך? מה שולח אותך לים, מה גורם לך להסתער על הגל?
"זה האסקפיזם שלי. כשאני בלחץ בגלל תחרות אני מחכה להיכנס למים, ושם אני מתנתקת, ממש עושה ריסטארט. כשאני גולשת אני מרגישה כאילו יש לי חוש על-טבעי".

הסתכלתי על סרטונים שלך. את מניעה את הגוף כמו בריקוד.
"מצחיק שאת אומרת, אני המון פעמים משווה בין גלישה לריקוד. אנחנו בעצם רוקדים עם הגלים, זה בקלות יכול להיות ענף אומנותי. יש בזה יופי, חינניות".

סליחה על השאלה, אבל מה חינני בלתפוס גל בגובה של ארבע קומות?
"בעיניי יש בזה אלגנטיות ויופי מתפרץ, וגם אגרסיביות. זה ספורט אקסטרים, אתה נלחם עם איתני הטבע, אבל יש בו גם מלא סגנון".

איפה האגרסיביות הזאת פוגשת את הנשיות שלך? מה קורה אם קיבלת מחזור נגיד?
"זה לא פשוט, אבל באופן כללי לא פשוט להיות אישה. בהקשר ששאלת עליו, אני לגמרי בטוחה בנשיות שלי. אם קיבלתי מחזור – זה לא מזיז לי, אני שמה טמפון ולוקחת אדוויל וממשיכה הלאה. בכל זאת זה קורה כל חודש".

זה נחשב בעינייך לספורט גברי?
"בישראל חושבים שזה ספורט גברי כי בארץ אני היחידה ברמה הזו, אבל אני חולקת על התפיסה הזאת".

ואיך זה נראה כשאת בים, בתחרות על הגלים עם גולשים שאני מניחה שרובם גברים?
"לי אישית אין בעיה לתפוס גלים, כי היום כולם מכירים אותי ומכבדים אותי. כשגדלתי היה יותר קשה להתנהל בליין-אפ, איפה שתופסים את הגלים, אבל עבדתי קשה והשגתי את מקומי. בחוף הדולפינריום אני בכלל בטופ של שרשרת המזון, שם אני יכולה לעשות מה שאני רוצה".

על כל הפנים ירד לה דם

לא במקרה מזכירה ליליאור שגלישה היא ספורט אקסטרים. היא למדה את זה על בשרה, וביתר שאת על בשרה של אחותה. "נועה רק 23, אבל היא עברה לא מעט. בגיל 16 היא עברה ניתוח בירך שמנע ממנה לקחת את אליפות הארץ, השיקום נמשך שנה וחצי, אבל היא חזרה לגלוש. ואז, בהכנות לאולימפיאדת פריז, היא עברה תאונת גלישה קשה בטהיטי, בחוף טהופו. היא חטפה שם זעזוע מוח מפגיעה ישירה בריף".

היית שם?
"כן. זה קרה כשהתאמנו ביחד, שלושת האחים, לאולימפיאדה. אני ואחי גולשים ופתאום מגיע ג'ט סקי והבחור אומר שהוציאו את אחותי הקטנה מהמים ושהקסדה שלה נשברה. כשהגענו אליה היא לא הבינה איפה היא נמצאת, על כל הפנים ירד לה דם. אלה דברים שקורים, גם המקומיים אמרו שזה פשוט היה מזל רע".

מה קורה איתה היום?
"היא מתאוששת. היו לה הרבה עליות וירידות, כי בנוסף היא עברה גם תאונת דרכים כשהיינו ביחד בהוואי. היום היא בשלבים האחרונים של שיקום ראש, ואומנם היא לא גולשת, אבל היא עובדת על פרויקטים ששייכים לעולם הגלישה".

היא עוד תחזור לגלוש באופן מקצועי?
"אני לא יודעת אם היא רוצה, אבל אם היא תעבוד קשה, אז היא תוכל להתחרות באולימפיאדה הבאה. הכל אפשרי בענף הזה".

"חלק מהעניין בגלישה הוא ההיסטוריה, המורשת והכללים שלה, ולישראלים לא תמיד יש כבוד לזה. זה גם ענף מסוכן, וצריך שיהיה כבוד הדדי. זה קצת מזכיר את תאונות הדרכים בארץ: גם בים העניין הוא ויתור וסבלנות. ולישראלים אין"

איך היחסים ביניכן כאחיות שהן גם מתחרות?
"מערכת היחסים תמיד הייתה בריאה. עשינו הכל ביחד, כולל להתאמן. נועה תמיד פרגנה לי, תמיד היו לנו צחוקים בתחרויות. מי שלקחה מקום ראשון על הפודיום הייתה צריכה לתלות את כל הבגדים הרטובים מהים".

קנאה הייתה?
"אני בטוחה שכן, אבל במובן החיובי של המילה. אני חושבת גם שהרבה פעמים היא הרגישה מאוימת מהעובדה שאני מאוד רוצה לנצח, וזה חלק מהעניין. היא יותר טובה ממני, אבל התחרותיות לא בוערת בה כמוני".

מה לגבי קנאה של נשים ואנשים מהענף? את מרגישה משהו כזה?
"לא ממש, אני דמות אהובה בסך הכל. מהבנות אני בעיקר מרגישה הערצה, אבל לא קנאה".

אחרי מה שקרה לנועה בטהיטי, מתבקש לשאול אם יש גל שאת מפחדת ממנו.
"בטח. יש גלים שפחות מושכים אותי, בפרט הגדולים ממש. זה לא רק העניין של הפחד, זה באמת פחות מרגש אותי. ברור שעשיתי גלים מפחידים ויש עוד כאלה שאני רוצה לנסות, אבל – וזה אבל חשוב – הים והאוקיינוס מפחידים, ויש לי הרבה כבוד לזה".

קורה גם ההפך? הים מספק רגעים מצחיקים?
"אוי, יש לי סיפור מעולה. גלשתי במקסיקו בביקיני וטישירט ענקית, וכשיצאתי מהמים נשבר לי גל ענק על הגב ופשוט הפשיט לי את התחתון, שנסחף למים. מזלי שהחולצה הייתה מספיק גדולה והיא כיסתה אותי. ועזבי את זה, מזלי שזה לא צולם".

אני לא דוברת של צה"ל

כשליליאור גולשת כיום בתחרויות בין-לאומיות, היא מייצגת את ישראל גם כשהיא מתחרה מטעם עצמה. "זה מורכב", היא אומרת על הפוזיציה, "אבל רוב התגובות טובות. תמיד יש בוטים איראניים שכותבים 'פרי פלסטיין', אבל זה לא מעניין אותי. אני לא חושבת שאני צריכה להצדיק את קיומי או את הגאווה שלי במדינה ובעם. מצד שני, אני חושבת שלייצג את ישראל זה לאו דווקא קשור לפוליטיקה. אני גולשת קודם כל בשביל לחזק את עם ישראל, כולו – וזה לא משנה אם אני תומכת בשלטון, או חילונית, או אשכנזייה. אנחנו עם ששווה למות בשבילו, וזה מה שמניע אותי. אבל קשה להסביר את האמת האובייקטיבית לאדם שרואה את דגל ישראל כמשהו פוליטי, וזה לפעמים מתיש".

"אחותי יותר מוכשרת ממני, היא הייתה המתחרה הכי גדולה שלי בארץ, אבל היא עברה תאונת גלישה קשה בטהיטי. חטפה שם זעזוע מוח מפגיעה ישירה בריף. אלה דברים שקורים, גם המקומיים אמרו שזה פשוט היה מזל רע"

באנטישמיות נתקלת לאחרונה?
"לא מצד הגולשים. דווקא הקהל הוא זה ששואל שאלות לא במקום".

כמו מה?
"בעיניי, לשאול מה אני חושבת על ג'נוסייד זה לא קשור אליי ולא קשור לגלישה. לא משלמים לי על הסברה ואני לא דוברת של צה"ל".

מה את עושה במקרים כאלו?
"הכי יעיל זה כשאני רק מחייכת, כי זה מעצבן אותם, אז הפסקתי להגיב. אני לא פה לחנך אף אחד, בטח לא בוטים אנושיים. ברור שאנחנו לא מבצעים ג'נוסייד, אבל זו דעתי ולכל אחד יש דעה משלו".

מה קורה בתחרויות מול גולשים ממדינות עוינות?
"קרה שסירבו ללחוץ לי את היד. אני לא שופטת, כי אולי הם מאוימים. יש לי חבר איראני שלא הסכים להצטלם איתי, וכששאלתי למה, הוא אמר לי שירצחו אותו אם התמונה תתפרסם באיראן. אני יכולה להכיל את זה".

בשיחה שבה הוזכר (פעמיים!) שמו של דני אבדיה, ליליאור בהחלט מודעת גם להבדלים. "כל כך הרבה פעמים שאלו אותי מתי אני פורשת, מתי אני מתחילה ללמוד או 'מתי תשיגי עבודה אמיתית?'", היא אומרת, מחויכת. ואז היא מכריזה שאין סיכוי שתפרוש לפני גיל 35.

את רואה את ההישגים שלך כיתרון או כרף שיוצר ציפיות מוגזמות?
"לא צפיתי שאגיע להישג כזה בשלוש השנים הקרובות, ובטח לא השנה. אז כן, אני קצת מרגישה צורך להוכיח את עצמי, לתת תשובה לשאלה למה אני ממוקמת איפה שאני".

איך משחררים את הלחץ?
"אני מנסה לאזן את הציפיות, אבל ברור שיש רגעים שאני לא מצליחה ואז יש בכי, כעס ותסכול. אני לא מחזיקה בבטן, אבל מנסה להוציא את זה באופן אחראי. יש לי גם ייעוץ פסיכולוגי צמוד".

הבהרת שבעשור הקרוב את נשארת במים, אבל יש לך מחשבות על העתיד? על הקמת משפחה?
"אני רוצה להביא ילדים לעולם וחשוב לי שהם יגדלו בארץ. טופז ואני מדברות על זה כל הזמן, אבל זה לא יקרה בשנים הקרובות".

השנה הגעת לפסגה העולמית. זה גובה מחיר, להיות בטופ?
"אין לי הרבה חברים קרובים, וגם עם אלה שיש אני לא מבלה הרבה ודי קשה לי לשמור על קשר. אני מאוד מתגעגעת למשפחה בארץ, פספסתי הרבה אירועים חשובים כמו חתונות ולוויות של אנשים קרובים".

את הרבה לבד.
"אבא שלי אומר שמאוד בודד בפסגה, והוא צודק. זה תמיד קצת כואב לי".