מדי כמה שנים מצליח להתגנב לבתי הקולנוע האמריקאיים סרט לא הוליוודי בעליל, אשר מיועד לעכברי הקולנוע ולסינפילים אמיתיים שמעריצים את אמנות המדיום. אבל סביר להניח שאפילו הם ייצאו מהאולם באמצע ההקרנה של "קניבל" (Caniba), סרט דוקומנטרי כה שנוי במחלוקת שרבים מתארים אותו כאחד הדוחים שאי פעם נוצרו.
"קניבל" הוא סרט המתמקד בגבר יפני בשם איסיי סאגאווה, שלמד בתחילת שנות ה-80 בסורבון בפריז ופגש שם סטודנטית צעירה בשם רנה הארטוולט. כשהם קבעו יום אחד לערוך פגישת לימודים יחד הוא ירה בה בראשה, אנס את גופתה ואכל חלקים נכבדים ממנה. סאגאווה הוכרז כלא כשיר נפשית לעמוד למשפט, ובילה את המשך חייו ביפן תוך כדי שהוא כותב ספרי מנגה מחרידים ומשתתף בסרטים פורנוגרפיים איומים, שחלקם מוצגים על המסך מבלי להסתיר כלום. סאגאווה, כיום בן 69, סובל מסוכרת ואף עבר שבץ מוחי, כך שהוא אינו מסוגל לדבר ולתקשר כראוי.
את הסרט ביימו לוסיין קסטיינג טיילור וורנה פרוול, חלוצי המעבדה הסנסוריאלית בהארוורד (Sensory Ethnography Lab). השניים בחרו לביים את "קניבל" בצורה יוצאת דופן, והסרט מתרחש רובו ככולו בקלוז-אפ מטריד על סאגאווה. כן, צופי הסרט זוכים לבלות כ-90 דקות במחיצתו ממרחק אפסי, כשהתמונה יוצאת מפוקוס כל הזמן ובאופן מכוון. הבלוגר אוהד לנדסמן, שצפה בסרט באוגסט שעבר בפסטיבל ירושלים, כתב כי "לעיתים נדמה כאילו סאגאווה אוכל משהו, והסאונד המועצם מטריד בציקצוקי הבליסה הקלילים הללו, צלילים שהופכים להיות עוד פחות נוחים בהתחשב באירוניה המחרידה שאנו מאזינים לקניבל שמנשנש מזון כלשהוא. סאגאווה גם מספר לנו על משאלת המוות שלו. כל מה שהוא מאחל לעצמו כרגע זה להיאכל על ידי מישהו אחר, שקניבל אחר יזלול אותו".
לנדסמן מסיק שהסרט עוסק באלימות קשה, במיניות בוטה, במפלצתיות אנושית, והוא רחוק מלהיות קל או נוח לצפייה, והוא בהחלט לא היחיד. בניו יורק טיימס מתארים כיצד באחת הסצנות, אחיו של סאגאווה, אשר מטפל בו, עוטף את זרועו בחוט תיל ודוקר אותו בסכין קצבים, ככל הנראה כדי להמחיש עד כמה הוא משותק. המבקר אף טוען כי לא חיבב את הסרט, ומכנה אותו "תרגיל אינטלקטואלי של חיטוט בגלדים". ב-Indiwire נכתב כי "סאגאווה מטריד ומנכר, אך זה אינו הופך אותו למושא הולם לסרט דוקומנטרי", וב-AV CLUB סיכמו כי "אף סרט האלווין השנה לא מסוגל לעורר יותר בחילה מ'קניבל'".
ואכן, על אף שהסרט הוקרן בפסטיבלים שונים בהם, כאמור, פסטיבל ירושלים 2017 ופסטיבל ונציה, הוא לא הצליח לעורר את חשקם של המפיצים הישראליים, ולא נרכש להפצה קולנועית מקומית או הקרנה באחד מערוצי הדוקו והמדע בטלוויזיה. לכן אנחנו יוצאים בקריאה נרגשת: עוד לא מאוחר מדי! אנחנו רוצים לצפות בזוועה הזו, ויפה שעה אחת קודם.