אמי, גראמי, אוסקר, טוני: אלה הם ארבעת היסודות שעליהם בנויה תעשיית הפרסים האמריקאית. אחד לטלוויזיה, שני למוזיקה, שלישי לקולנוע והרביעי - לתיאטרון. האגדה אומרת שמי שיזכה בכולם אולי לא יקבל הטבה כספית או עיטור מהנשיא, אבל כל ענף בתעשיית הבידור האמריקאית והמיינסטרימית יראה אותו ויידע שהוא הכי טוב שיש. אתמול בערב, השחקנית והזמרת ג’ניפר הדסון זכתה בפרס הטוני על הפקת המחזמר (המבריק, אם להסתמך על האזנה לאלבום שלו) "A Strange Loop", וזאת הזדמנות טובה לדבר על המשמעות של הזכייה בארבעת הפרסים האלה, ועל המקום של הדסון במעגל המולטי-טאלנטים המצומצם שהיא נכנסה אליו.
הביטוי EGOT (ראשי תיבות של אמי, גראמי אוסקר וטוני) נטבע באמצע שנות השמונים על ידי השחקן פיליפ מייקל תומאס, השחקן הראשי של "מיאמי וייס" (צופי הסדרה עצמה אולי יכירו אותו יותר כ"ההוא שאינו דון ג'ונסון"). תומאס הצהיר שהוא מעוניין להספיק לזכות בכל הארבעה הנ"ל תוך חמש שנים, ומיותר (אבל מצחיק מאוד) לציין שהוא מעולם לא היה מועמד לאחד מהם. הביטוי נהיה מוכר יותר כשהפך לבדיחה חוזרת בסדרה "רוק 30", שם הופיע טרייסי ג'ורדן: קומיקאי דמוי אדי מרפי שחולם לזכות בכל הארבעה ועונד את האותיות EGOT על צווארו כגורמט זהב. עד סוף הסדרה הוא באמת הספיק לזכות בכולם.
בעולם האמיתי ישנם רק 17 זוכי EGOT, והאחרונה שבהם היא, כאמור, הדסון. ובואו נדבר עליה לרגע: עם השלמת הסריה הזאת, הדסון הייתה לאישה השחורה השנייה בסך הכל שזכתה בכל ארבעת פרסי הבידור האמריקאיים הגדולים, ונתנה עוד פייט לקלי קלארקסון וקארי אנדרווד בקרב על תואר "בוגרת אמריקן איידול המצליחה ביותר אי פעם". בכנות, נראה שהיא עבדה קשה מאוד כדי להגיע ל-EGOT היקר הזה.
הדרך של הדסון ל-EGOT התחילה באוסקר שזכתה בו בשנת 2007. הדסון עדיין הייתה עוד פליטת ריאליטי/זמרת נשמה עם קול שיכול להרעיד הרים, אבל כשנכנסה לנעליה של אפי ווייט במחזמר "נערות החלומות" כל מי שראה אותה מבצעת את השיר "And I Am Telling You (I'm not going)" אמר "וואי, היא חייבת לזכות באוסקר על זה!" או "טוב, נראה שהיא תזכה באוסקר על זה". כזמרת, הדסון גם זכתה בשני פרסי גראמי די מובנים מאליהם, אבל את השניים האחרונים - האמי והטוני - היה לה קשה יותר להשיג. היא ניסתה להתארח בסדרות טלוויזיה אהובות כמו "סמאש" ו"אימפריה" (כשאתה סלב עם אוסקר קל יותר לזכות באמי כשחקן אורח), והופיעה בברודווי במחזמר "הצבע ארגמן", אבל זה לא עבד: היא אפילו לא קיבלה מועמדות על כל אלה.
אלה שכבר שם ואלה שבדרך
בסוף, האמי שהדסון זכתה בו היה קצת פחות מוכר ומתוקשר: היא זכתה באמי לשעות היום (בניגוד לאמי הנחשב יותר, שמחולק לשידורים טלוויזיוניים בפריים-טיים) כחלק מצוות הפקת סרט ה-VR "באבא יאגה". האמי שזכתה בו רשום על שם עוד כמה עשרות אנשי צוות. ובאשר לטוני הנחשק שהדסון זכתה בו אתמול - ובכן, לפי ויקיפדיה יש ל"A Strange Loop" צוות די מרשים של מפיקים שכולל גם את מינדי קיילינג, רופול, דון צ'ידל ואילנה גלייזר. הם השמות הגדולים שליוו את המחזמר החלוצי והחכם הזה מבימת אוף-ברודווי (שם התגלה לראשונה ואף זכה בפוליצר) לברודווי, ואפשר להניח בשקט שאולי, לכאורה, זה כל מה שהם היו. שמות. סלבים חזקים שיוכלו לעמוד מאחורי ההצגה ולומר למשקיעים "אנחנו חושבים שצריך לתמוך ביצירת האמנות הזאת". זה לא מעט, אבל זה מראה קצת מה כל תעשיית הפרסים הזאת בעצם מקדמת: את המוניטין של האנשים שרוצים לזכות בהם. הדסון אישה מוכשרת עם נוכחות חזקה מול מצלמה וקול בלתי-אנושי, אבל כזוכת אמי-גראמי-אוסקר-טוני, היא כנראה הרוויחה ביושר שני פרסים מתוך הארבעה.
מלבד הדסון, מעניין לשים לב שרבים מזוכי המועדון הזה אינם בהכרח מפורסמים שכל אדם בעולם יודע לנקוב בשמם. יש, כמובן, את אודרי הפבורן, מל ברוקס, ג'ון לג'נד, אנדרו לויד וובר, וגם את וופי גולדברג - האישה השחורה הראשונה שזכתה בכל ארבעת הפרסים. בנוסף אליהם יש קבוצת זוכים שמוכרת בעיקר לעם האמריקאי: ג'ון גילגולד (שידוע כאחד ה"המלט"ים הטובים ביותר אי פעם), הלן הייז. ריטה מורנו, למשל, היא פרפורמרית אגדית, אבל יתכן שתוכל ללכת בישראל בלי שיעצור אותה אדם אחד ויבקש סלפי - וזאת למרות שיש לה רצף זכיות יפהפה בכל ארבעת הפרסים.
ובעוד רוב הבמאים הנערצים ביותר בקולנוע (קובריק, טרנטינו, האחים כהן) זכו "רק" באוסקר, במאי אחד כן נכנס למועדון ה-EGOT, והוא משמעותית פחות מוכר. מדובר במייק ניקולס, שביים לקולנוע את "הבוגר" הקלאסי וזכה עליו (ורק עליו, למרבה הצער) באוסקר, וגם ביים את המיני-סדרה המופתית של HBO "מלאכים באמריקה" ואת "ספאמלוט", המחזמר שמבוסס על הסרט "מונטי פייתון והגביע הקדוש".
עקרונית, יש למוזיקאים יתרון טיפונת לא הוגן בזכייה ב-EGOT: כדי להשיג את הגראמי שה-G מייצגת צריך שתהיה לך איזושהי נגיעה לתחום המוזיקה. בגלל זה, למשל, הכותב רוברט לופז (שחקק את שמו בפנתיאון של דיסני אחרי שכתב את "Let It Go") זכה בארבעת הפרסים כל כך מהר, כמו גם אלן מנקן, עוד מלחין-דיסני אהוב ("בת הים הקטנה", "היפה והחיה", "אלאדין"). מי שאינו מוזיקאי בדרך כלל יזכה בגראמי בזכות השתתפות באלבומי ספוקן-וורד, קומדיה או ילדים, או סתם מעורבות כלשהי במחזמר.
מעבר על ערך הוויקיפדיה שסוקר מי נמצא במרחק פרס אחד מכניסה למועדון הזה הוא כיף גדול בשביל חובבי טריוויית תרבות פופ: חובבי "סאות'פארק" יגלו שמאט סטון וטריי פארקר (האנשים שיצרו דמויות כמו מיסטר הנקי, קקי חג המולד) צריכים רק אוסקר אחד כדי להיכנס למועדון היוקרתי, וגם מעריציה של מירנדה מ"סקס והעיר הגדולה" ישמחו לגלות שסינת'יה ניקסון מחכה לאותו אוסקר כדי להשלים רביעייה.
אבל אם יש מישהו אחד שכנראה באמת מחכה כבר להזדמנות שנדבר עליו במונחים של EGOT הוא לין מנואל מירנדה, יוצר "המילטון" ואחד האנשים האהובים בהוליווד בשנים האחרונות. מירנדה היה מועמד לאוסקר על השירים שכתב ל"מואנה" ו"אנקאנטו" של דיסני, וזה כל שחסר לו כדי להצטרף לחבורה של הדסון, מורנו וגולדברג. למעשה, אם יזכה הוא יצטרף לחבורה מצומצמת אפילו יותר: זוכי ה-PEGOT (ה-P מייצגת את פרס הפוליצר, שבו מירנדה זכה על "המילטון"). בכל הריאיונות שלו על הנושא, מירנדה מנסה לשמור על קור רוח של מפסיד בכבוד. "אני מאמין שכשאתה מתחיל לרדוף אחרי פרסים, הם מתחילים להיעלם", אמר בעבר. אבל כל מי שהיה במרחק של 0.6 נקודות ממצטיין דיקן יודע שאין מצב שמירנדה לא מת לעמוד על במת האוסקר ולדעת שהוא רשמית וסופית מוביל את הליגה של הגדולים. פרסים הם אולי בעיקרם עניין של מוניטין ויחסי ציבור, אבל בהוליווד זאת רוב העבודה, ועצם העובדה שהכותרת הגדולה של פרסי הטוני השנה היא "ג'ניפר הדסון השלימה EGOT" מוכיחה בדיוק את זה.