"הרופאים לא השאירו לי סיכוי, אמרו שלא אשרוד את הלילה"

זה היה אמור להיות עוד יום שדה שגרתי עבור השחקן והמורה לתיאטרון ערן בן זאב, המוכר לרבים כאברום מסדרת הילדים "קופיקו". אלא שעקיצת קרצייה אחת, שאותה כלל לא הרגיש, שינתה את חייו מן הקצה אל הקצה. מה שנראה בתחילה כמו שפעת התברר כקדחת הבהרות - מחלה נדירה שהובילה לקריסת מערכות, לתרדמת שנמשכה שלושה וחצי שבועות, ל-11 ניתוחים, לשנה ושלושה חודשים של אשפוז ולבסוף גם לקטיעת רגלו השמאלית.

"החיידק שהקרצייה שולחת מקנן בגוף בין שבוע לשבועיים", מסביר בן זאב בריאיון ל-mako. "אני הרגשתי פתאום בום, התפרצות של איזושהי תחושה שאף פעם לא ידעתי כמותה. זה קרה באמצע יום הורים. הייתי אז מחנך כיתה ט' ומורה לתיאטרון, ושמונה ימים קודם עשינו יום שדה בטבע של זיכרון.

"באמצע יום ההורים פתאום, אמאלה, מה קורה לי? ההורים שישבו מולי מיד אמרו לי, 'מה קורה לך? תלך הביתה, תסתכל איך אתה נראה'. הגעתי הביתה, והחום קפץ, היו בחילות והקאות. זה הרגיש לי כמו שפעת מאוד חזקה, אבל בשלב מסוים כבר התחילו הזיות, ואני פשוט מדבר דברים שאין לי מושג מה יוצא לי מהפה.

"בשלב הזה האישה שאיתי, אביבוש, אמרה, 'אנחנו חייבים ללכת לרופא'. ואני אומר לה, 'למה? מה הוא יגיד לי, שיש לי שפעת?'. כשהגעתי לרופאה של כללית בחדרה, היא הסתכלה עליי ממקום מושבה, כשאני עוד על סף הדלת, ואמרה: 'אדוני, אתה לא בסדר. אתה הולך עכשיו מיד לבית חולים. אתם לא עוצרים בדרך. יש לך קדחת המערות'. היא ממש זיהתה את זה במבט".

וואלה.
"כן! ואני שואל, 'מה קדחת מערות?'. אני לא מבין מה היא אומרת. עלה לי מאיר אריאל באיזשהו הקשר, כי אח שלי, דורי, ממש ליווה אותו בימים האחרונים שלו באיכילוב כשהוא היה עם קדחת הבהרות. משם נסענו להלל יפה, ושם כבר קרסתי - קריסת מערכות. הייתי מורדם ומונשם במשך שלושה וחצי שבועות. הרופאים לא נתנו סיכוי. הם אמרו לאביבוש ולבנות, 'אבא נאבק על חייו, תתפללו'. רופא אחר אפילו אמר לדורי, 'אנחנו מקווים שהוא ישרוד את הלילה'. זה היה ממש סיכוי אפסי".

אתה היית מודע למה שקורה סביבך?
"לא הייתי מודע שהמצב כזה. הרגשתי כאבים בכל מיני מקומות, הרגשתי ממש לא סבבה, ברמה שאני כבר לא כל כך יודע מה קורה לי, לא יודע מה עובר עליי. שמע, אני בן אדם בריא. בחיים לא הייתי בבית חולים. אני לא היפוכונדר, אני חי את החיים שלי באנרגיות, בעשייה וביצירה. ואז, בפעם הבאה שאני פוקח עיניים, זה כבר אחרי שלושה וחצי שבועות. אני אפילו לא יודע להגיד כמה זמן עבר מהרגע שקרסתי בהלל יפה - משהו כמו 24 שעות, שבמהלכן עוד ניסו לטפל בי עם אנטיביוטיקה".

מה אתה יודע על השבועות שהיית מורדם?
"אני יודע רק מסרטונים שמסביבי היה פסטיבל גדול. אנשים באו, ניגנו עם גיטרות, הדליקו נרות, התפללו ושלחו אנרגיות. מלא אהבה, גלים של אהבה מסביב למיטה. אני לא יודע איך להסביר, אבל איכשהו זה חלחל פנימה".

שבועיים וחצי אחרי החלו הרופאים להעיר אותו בהדרגה. תחילה לשעה, אחר כך לשעה וחצי, ככה לאט לאט, בקצב מתון. "הרופא בא ואמר לי, 'תקשיב, אתה בן אדם חזק'. יש לי צינור בקנה ואני לא יכול לדבר, אז אני עושה לו עם הידיים, 'מה אתה מתכוון?'. והוא אומר לי: 'היו פה ארבעה אנשים במצב דומה לשלך, ואף אחד לא שרד'. כולם היו בהלם מזה שהתעוררתי בכלל. איך התעוררתי זה כבר עניין אחר. כולי הייתי נמקים - ברגליים, בידיים, מתחת לאף. קמתי במצב שאני לא מבין מה קרה לי".

בזמן שבן זאב היה מורדם ומונשם, אביבוש והבנות פתחו קבוצת וואטסאפ עם כ-300 חברים ובני משפחה, כדי לעדכן במצבו. רק לאחר שהתעורר והחל להשתקם נחשף לקיומה של הקבוצה - והחל להשתמש בה כדי לתקשר עם האנשים שליוו אותו מרחוק לאורך כל הדרך. "לאט לאט חזר אליי הקול שלי, אז השארתי הודעה קולית בקבוצה כדי להודות לכולם על מה שעשו למעני בכל הזמן הזה", הוא מספר. "משם התחיל בעצם איזשהו ערוץ תקשורת ששירת אותי לאורך כל השנה ושלושה חודשים שהייתי מאושפז בבית החולים.

"זו הייתה כמו קבוצה שמחכה לשמוע מה יש לקפטן להגיד. פתאום הרגשתי שבאחריותי גם להרים אותם ולהגיד, 'אני כל יום משתפר'. פיתחתי מנגנוני הדחקה מאוד ברורים שאני סבבה ושהכל בסדר, ואז פתאום עוד ניתוח, ועוד ניתוח, ועוד ניתוח - וקטיעת רגל שמאל".

מה בעצם קרה עם הרגל? מתי בישרו לך על הקטיעה?
"אחרי חמישה ניתוחים, ואחרי שאני שוכב פלטה על המיטה חצי שנה, פתאום מגיעה פיזיותרפיסטית, ואני אפילו הולך כמה צעדים. אני בשיא האופטימיות. ואז, באיזה ביקור רופאים לכאורה שגרתי, ד"ר קידר - שניתח אותי בכל 11 הניתוחים שעברתי - אומר לי: 'הבנו שרגל שמאל לא תוכל להיות תפקודית, והחלטנו לקטוע אותה'.

"וכאן מתחילה סאגה חדשה לגמרי. אצלי בפנים אני עדיין כדורגלן, היה לי המון כישרון ברגליים, ופתאום להיפרד מחצי רגל - מתחת לברך - זה העלה דברים שלא הכרתי אצלי. פחדים, מחשבות. מה אני עושה עם החיים שלי עכשיו? אני לא אוכל יותר להיות שחקן? לא אוכל להיות יותר מורה? זה התמצית של החיים שלי. מה אני אהיה?".

אחרי ההחלטה על הקטיעה, הגיע אליו פרופ' גור, פלסטיקאי בעל שם עולמי שליווה את הטיפול בו בזמן האשפוז באיכילוב. "הוא רואה אותי שאני כולי מבולבל, ואומר: 'ביום חמישי אני מגיע אליך לחדר לעשות לך סטריפטיז'. ואני כזה עונה לו, 'סבבה, אחכה לך במיטה'. הוא מגיע, מוריד את המכנסיים ומראה לי שגם לו יש פרותזה".

וואו!
"כן. הוא אמר לי: 'תזכור שיש חיים אחרים'. עכשיו, מעבר לזה שהוא רופא ענק, הוא פשוט בן אדם מדהים שליווה אותי מתוך מקום אחר. מי היה חושב שיש לו פרותזה? בן אדם שרץ, שרוכב על אופניים, שהולך הליכות - הכל נראה אצלו רגיל לגמרי. הוא הרגיע אותי: 'תזכור את זה. אני התחלתי חיים חדשים, הכל טוב'. זה קצת הקל עליי. פתאום המחשבה ששום דבר בעצם לא נגמר. אנחנו באמצע העניין.

"אני חושב שמה ששמר עליי, במיוחד ברגעי המשבר, אלה כל מיני כלים שפיתחתי תוך כדי האשפוז והשיקום בכללית - כל הזמן להשתמש בהומור. גם הומור שחור וגם הומור עצמי, יש בזה משהו מרפא. כל הזמן ראיתי לנגד עיניי תמונת ניצחון של השחרור מבית החולים: שאני הולך על שתי רגליים וכולם מסביב מוחאים לי כפיים. הייתה לי תמונת ניצחון ממש מול העיניים.

"וכמובן שהמשפחה, אביבוש, הבנות והחברים שכל הזמן הקיפו אותי נתנו לי מלא כוח. בסופו של דבר זה נתן גם למי שביקר אותי כוח, כי זו הייתה פתאום התמודדות קבוצתית. לא הרגשתי שאני לבד במערכה".

היו לך מחשבות לא טובות לאורך התקופה בבית החולים?
"מחשבות אובדניות - אפילו לא לרגע אחד. אבל כן היו מחשבות כזה של 'וואט דה פאק, מה, אני הולך להיות נכה? איך אני בכלל אומר את זה לבנות שלי?'. לא הבנתי איך באמת להתמודד עם הסיטואציה הזאת. אבל הבנות שלי כבר מכירות אותי מספיק טוב בשביל לדעת שבדיחות עובדות עליי הכי טוב. אחרי שסיפרתי להן והן בכו, כמעט באותה נשימה הן אמרו: 'אבא, ממילא לא אהבנו את הרגל הזאת'".

אז אם אני אשאל אותך איך מתרוממים מדבר כזה? לבנות יש חלק בזה?
"בטח. לבנות יש חלק עצום. וגם לאביבוש, שהייתה איתי 24/7 ועברה 17 דירות בתוך תל אביב כדי להיות קרובה אליי. אנחנו גרים בחדרה בכלל. היה מערך שלם של משמרות, אנשים שבאו אליי יום-יום".

כמה זה פגע לך בשגרת החיים ובקריירה?
"מהקצה לקצה. זה לא אותו דבר, אין פה שאלה. אבל פתאום קיבלתי מתנה - קלנועית שמאוד משרתת אותי. עשיתי רישיון מחדש כדי לנהוג עם מנגנון כזה. אני מרגיש מאוד נייד וכמעט לא מונע מעצמי דברים. אני מתנהל אחרת לגמרי, אבל מתנהל. השבוע אנחנו נוסעים לעשרה ימים לסיני!

"אגב, אני גם מגלה המון חמלה אנושית", הוא ממשיך. "אני מרגיש שיש איזושהי ערנות אחרת כלפיי. אין מצב שמישהו לא יבוא לפתוח לי את הדלת, ואין מצב שמישהו לא יראה אותי סוחב משהו וייגש לעזור. יש איזה מבט סביבתי, לפחות במקום שבו אני גר, שהוא מרגש. עד כדי כך שעשו פה חברים פול - מי לוקח את ערן לפיזיותרפיה פעם בשבוע".

ארבעה ימים ששינו הכל

ערן בן זאב נולד לפני 66 שנים בתל אביב למשפחה של אנשי תרבות - אביו, מרדכי בן זאב, היה בין מייסדי תיאטרון חיפה, אחיו הוא הזמר ואיש הרדיו דורי בן זאב ואחותו היא המחזאית והמשוררת חמוטל בן זאב. אף שגדל בבית שכולו תיאטרון, בילדותו ובנעוריו דווקא חלם על מגרש הכדורגל ושיחק במכבי חיפה. את דרכו בעולם המשחק החל לאחר לימודים בסטודיו למשחק ניסן נתיב, וב-1988 הצטרף לתיאטרון חיפה בהצגה "חיי נישואים".

מאז הוא השתתף בעשרות הפקות בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה: על המסך הופיע, בין היתר, בסדרות "זהו זה!", "החיים זה לא הכל", "הפיג'מות", "הנפילים", "פולישוק", "החברים של נאור", "סברי מרנן", "הכל דבש" וכאמור "קופיקו"; בקולנוע השתתף בין היתר בסרטים "להציל את תקווה" (2009) ו"רסיסי אהבה" (2011), שעל תפקידו בו היה מועמד לפרס אופיר לשחקן המשנה הטוב ביותר.

תגיד, עדיין מזהים אותך מ"קופיקו"?
"כן, זה קורה כל הזמן. אני חושב שבמקרה של 'קופיקו' היו בסביבות 110% צפייה. האברום הזה, הקופיקו הזה, רודף אחריי. אגב, השתתפתי גם בעונה השנייה, שאני פחות מחובר אליה, וגם שם שיחקתי - הייתי ראש הממשלה באיזה פרק. השתתפתי בעוד מלא דברים".

נכון, אבל "קופיקו" ממש מזוהה איתך.
"לגמרי. אני לא צריך להתווכח עם זה. זה מצחיק, ולא נעים לומר - אבל השתתפתי בסך הכל בארבעה ימי צילום. שידרו את זה אולי פעם אחת בערוץ הילדים ואז אני בכלל שכחתי מזה. כעבור ארבע שנים בערך, פתאום מישהו ברחוב קרא לי אברום, ואמרתי לו 'אני לא אברום, אני ערן'. והוא התעקש: 'לא, אתה אברום'', ובאמת לא הבנתי על מה הוא מדבר. עד שהוא אמר 'מה קרה לך? כולם רואים קופיקו!'. כולם ראו בקלטות".

הלם.
"כן. יש בזה משהו מדהים - הכוח של הטלוויזיה, זה שאתה נמצא בכל בית, ושזה זמין לצפייה בכל רגע נתון. אני עדיין מקבל על זה תמלוגים".

יפה, לפחות אתה עוד מתפרנס מזה.
"לא מי יודע כמה, אבל עדיין... כן".

את סיפורו האישי הפך בן זאב להרצאה "קרצייה עם קריצה", שבה הוא מתאר את המסע שעבר. "זו בעצם הרצגה - שילוב של הרצאה ותיאטרון. אני מגולל בה את כל הסיפור, עם ויז'ואלים שעשיתי תוך כדי, שהם גם מאוד מצחיקים וגם מאוד נוגעים ללב", הוא מספר, ומציין כי הריץ אותה כבר 100 פעמים - אפילו בארצות הברית. "אני מרגיש שפתאום נהיה לי איזשהו תפקיד - בימים הטרופים האלה להביא קצת פרופורציות, קצת להרים, וקצת להזכיר שלראות את הטוב לא יזיק לאף אחד".

מה המסר שלך לאנשים שמתמודדים עם זה?
"אני אגיד כזה דבר - אנחנו לא יודעים כמה כוח יש לנו עד שאנחנו נזקקים לו. ואני חושב שבאמת הכוח של החיים, של השמחה, של המשפחה... החיים באמת כל כך מלאים ומרתקים בכל מיני דברים. אני, למשל, הלילה לא ישנתי כי ראיתי את המונדיאל. אני כל הזמן בעצם באיזושהי סקרנות. ואני מרגיש שהרבה דברים קורים ואנחנו לא יודעים למה. אם אתה יודע להפיק את המיטב - צריך לעשות מהלימון לימונצ'לו".