אין לי רצון להסביר את עצמי יותר מדי. זה בסדר אם אתם לא מבינים

מישל (פרו) פרוז'נסקי רגילה, ואולי גם שואפת, להוציא אנשים מאזור הנוחות המחשבתי שלהם. ברשתות – 140 אלף עוקבים באינסטגרם ו-200 אלף עוקבים בטיקטוק – היא מוכרת כ"מישל המלכה" וידועה בהומור הספציפי שלה לא פחות מבשיער הבלונדיני ובעיניים הכחולות, וגם כ"ליל קוקו", דמות של ראפר שוביניסט והומופוב.

"אני לא מכירה אישה אחרת בגילי שעושה משהו כזה. זאת דמות גסה, גרוטסקית, מורדת, הפחיד אותי לצאת עם זה. מצד שני, היה בי איזה ריגוש כי זה הדבר האחרון שחושבים שאני יכולה לעשות כשמסתכלים עליי. ההנאה הגדולה שלי בחיים מגיעה דווקא מליצור את הקונטרסט הזה, מלהפתיע אנשים, מלהתעסק דווקא בדמויות שהן יותר קשוחות. הרבה תגובות זה, 'מה, היא לסבית? איזה גועל נפש, למה בנות מתנהגות ככה?'. אני נהנית מהתגובות האלה. אני חושבת שתגובות מעורבות הן דבר חשוב, במיוחד אם אתה בא להעביר ביקורת ולא רק לקבל לייקים".

צילמת קליפ פרובוקטיבי עם גל גברעם שעורר המון ביקורת. זאת הייתה המטרה?
"רוב הדברים שאני עושה מתחילים באיזה רעיון ומתגלגלים מאוד מהר למקומות מצחיקים יותר וגדולים יותר. כל הרעיון עם גל גברעם היה ליצור את הדאבל מינינג הזה. יש לי את האלטר אגו הזה של ליל קוקו, ולליל קוקו יש חברה החדשה שלו, אז האם זאת מישל או שזה ליל קוקו? היה לי את המזל לעשות את זה עם גל שהיא הבחורה הכי מצחיקה, שחקנית מדהימה, זורמת, שטותניקית ובאותו ראש כמוני, עוד מישהי שלא תמיד מבינים. זה יצר פרובוקציה וסערה שלא ציפיתי להן. זה התגלגל והתגלגל ובכנות, נורא נהניתי מזה. אני נהנית מזה שאנשים לא תמיד מבינים מה הכוונה שלי. אין לי איזה רצון להסביר את עצמי יותר מדי, זה בסדר אם אתם לא מבינים. אם לא הייתה ביקורת ואם לא היו תגובות שליליות, אני חושבת שזה סימן שאני עושה כיוצרת משהו לא טוב בדרך".

אני ראויה לתפקיד הזה

אבל נראה שהפרויקט של פרוז'נסקי שגרר הכי הרבה ביקורת עד כה הוא סדרת המיקרו-דרמה החדשה, "כשהגלים מתחזקים" שמשודרת באפליקציית V1. הסדרה מחולקת לפרקים קצרים בני דקות בודדות, ומגוללת סיפור אהבה טעון בין מורן, האישה הראשונה המתקבלת לקורס בשייטת 13, לבין הראל (בגילומו של ידין גלמן), המפקד הקשוח שלה. בחסות המלחמה, הסדרה הפכה לקאלט והגיעה עד לחיקוי בתוכנית האחרונה של "ארץ נהדרת" - שם פרוז'נסקי השתתפה בעבר בתפקיד אורח.

איך זה להגיע בגיל 24 לחיקוי בפריים טיים?
"אני בשוק שהם הצליחו להסתיר את זה ממני! גיליתי את זה מול הטלוויזיה כמו כולם, והאמת שעדיף כי התגובה הכנה שלי הייתה בכי מצחוק, לא זוכרת מתי צחקתי ככה. אני מתה על זה שיורדים עליי, במיוחד כי אני רגילה להיות בצד השני".

אז גם מחוץ למסך יורדים עלייך ועל הסדרה לא מעט. אני קוראת קצת מתוך התגובות: "תודה על עוד פרק מלא בקרינג'", "חשבתי שהסדרה היא פארודיה", "ממתי מפקד מחזיק ככה סנטר לחיילת".
"אני מקבלת ביקורת כמעט על כל דבר שאני יוצרת, ככה שזה לא חדש לי. אף יצירה היא לא קונצנזוס ולכן לא רק שאני לא נרתעת מזה, אני מחפשת את זה. היה לי ברור עוד מההתחלה כשהחלטתי להשתתף במיקרו-דרמה הראשונה בישראל שהדבר יתקבל בצורה מורכבת בקהל הישראלי. לפני שהוא סיפור סקסי וכיפי ומיני על אהבה אסורה, זה סיפור על העצמה נשית. במיוחד בישראל שאנחנו חיים בה היום, זו סדרה תקדימית. אז אני מציעה לאנשים להסתכל ולתת לזה הזדמנות".

איך הייתה העבודה עם ידין?
"לא הכרנו לפני, ואני חושבת ששנינו באנו עם חששות על איך יהיה החיבור. להפתעתי ולשמחתי היה חיבור מדהים, הוא שחקן טוטאלי וזה מה שמאוד עזר לנו עם סצנות מורכבות ואינטימיות. בשביל להיערך לזה יש מתאמת אינטימיות. היא לקחה כל אחד מאיתנו לשיחה ושאלה אותנו מה הגבולות שלנו ומה נוח לו, ואז נכנסנו שנינו והיא עשתה לנו תיאום ציפיות. זה נורא מביך ויש המון ציניות מתוך מבוכה אבל מהר מאוד היא עשתה איתנו תרגילים שמורידים לנו את המגננות, כי בסוף בשביל לעשות את זה אתה לא יכול להיות במגננה, אתה לא יכול להיות סטנדאפיסט, אתה חייב להיות רציני".

ומה, חשבת על אדוה דדון תוך כדי צילומים?
"לא. אומנם זה סצנת סקס ראשונה שלי, אבל זה המקצוע, זה החיים. אני יודעת למה אני נכנסתי ואני בטוחה שגם הוא יודע. אדוה ואני הכרנו ובואי נגיד שהיא נתנה לי את המספר של הספר שלה לגוונים, אז הכל בסדר. היא מקסימה והם מקסימים ביחד".

מלא בנות ניגשו לאודישן ואת עברת, הופתעת?
"אני באה להכל ללא ציפייה. כשאמרו לי שהתקבלתי היה לי רגע של לצבוט את עצמי, אבל גם מהר מאוד התאפסתי וידעתי שאני ראויה לזה. אני חושבת שזה מפתיע אנשים לפעמים שהדמות הקומית שלי יכולה לעשות תפקיד רציני. לא ברור לי למה כשגבר מצחיק בישראל אז הוא נהיה גם שחקן דרמטי מדהים ואהוב וגם גבר נחשק, אבל כשאישה היא גם יפה וגם מצחיקה אנחנו לא מצליחים להכיל את זה".

אני לא משתמשת במראה החיצוני שלי

פרוז'נסקי (24) נולדה וגדלה בקריית ביאליק והתגלתה לראשונה בתוכנית "הבנים והבנות" כשהייתה בת 11 בלבד. "תמיד הייתי ילדה קצת אאוטסיידרית, אהבתי ליצור ולכתוב. הייתי ילדה חולמנית וקצת עוף מוזר. אני בת להורים שעלו מברית המועצות, בהשכלה שלהם הם רופאים, אמא שלי מיילדת ואבא שלי קרדיולוג. הם הגיעו לפה ולא היה להם כלום. הם באו לפה נטו בגלל שנמאס להם מאנטישמיות ורדיפה ובעצם הגיעו ממקום מאוד מבוסס וחזק לפריפריה ולכלום, אבא שלי התחיל לשטוף כלים באיזה מסעדה בחיפה, פה התחילה איזושהי עוינות כלפיהם ואני הרגשתי את זה כילדה. היום מסתכלים עליי כאילו אני הכי מיינסטרים תל אביבי, נראית כמו מישהי שהיא הבת להורים הנכונים, למשפחה הנכונה, אבל חוויתי חוויה הפוכה לגמרי בילדות של חוסר קבלה. אפילו המראה שלי היה שונה. הייתי שמנמנה ומאוד בהירה, עיניים כחולות ושיער בלונדיני, זה נשמע קצת כמו 'אכלו לי, שתו לי', אבל באמת הייתי שונה וזה גרם לילדים לצחוק עליי".

חווית גזענות?
"בטח. ביסודי היה לי חבר אחד, הכי רוסי שתוכלי לדמיין. שנינו היינו סופר חנונים. היינו מחכים אחד לשנייה מחוץ לבית ספר והולכים הביתה ביחד. יום אחד הוא לא יכול היה לחכות לי ונשארתי לבד, היה ט"ו בשבט, כל אחד קיבל סלט פירות וירקות הביתה ואני ממש זוכרת שהלכתי הביתה עם סלסילה בזמן שקבוצה של ילדים זורקים עליי עגבניות ופירות ובננות, כמו מופע סטנדאפ שלא הלך. אני זוכרת אותי רצה הביתה ובוכה. אבל אחרי כל מקרה כזה הייתי מגיעה הביתה ואמא שלי הייתה אומרת לי, 'מישקה, את כל כך יפה, את כל כך חכמה, עוד יגיע גיל שבנים ינשקו לך את הרגליים'. הייתה לי מעטפת תמיכה משפחתית מאוד חזקה, האהבה שקיבלתי בבית הצליחה לעזור לי להתמודד עם זה. בכיתה ו' עברתי ללמוד בחיפה והמשכתי לתיכון במגמת תיאטרון. שם נהניתי מאוד וגם המצב החברתי שלי התחיל להתייצב. דווקא שם הכרתי הרבה חבר'ה שהמוזרות שלי הייתה בעיניהם יתרון. פתאום היה בזה משהו שאנשים אהבו".

מתי גילית את המראה החיצוני שלך?
"בגיל 11 ראיתי פרסומת בערוץ הילדים לתוכנית חדשה ורציתי ללכת. ההורים שלי זרמו איתי תמיד על הכל והגשתי מועמדות. ניגשתי לאודישן והתקבלתי לעונה הראשונה של 'הבנים והבנות'. שם גיליתי גם את המראה החיצוני שלי. בעונה איתי היו קים אור אזולאי ויהודה בוחבוט ולא באמת הבנתי לאן אני באה או שזה כניסה לעולם של המפורסמים. פתאום ילדים שמים לב אליי, אני מוכרת ברחוב ומקבלת מחמאות אבל עד היום אני לא מתייחסת למראה החיצוני שלי. אני לא משתמשת בזה".

איך הייתה חוויית הפרסום עבורך?
"זו הייתה חוויה מדהימה אבל בואי נגיד שהיום עם אופי הריאליטי שזה קיבל עם העונות, לא הייתי הולכת לזה היום. קים לדוגמה תפעלה עמוד אינסטגרם מאוד חזק והמשיכה ישר אחרי התוכנית לפרויקטים, היא הייתה חלוצת יוצרות התוכן. אני לא חלק מהדבר הזה. אני רציתי ילדות נורמלית, במיוחד אחרי מה שעברתי בילדות. פעם ראשונה בחיים הייתי במקום חברתי טוב ורציתי לשמור על זה. המשכתי לגשת לאודישנים למשחק לאורך השנים וגם עשיתי כל מיני תפקידים קטנים אבל לא באמת ידעתי מי אני. לא הבנתי על מה אוהבים אותי. על זה שלחצתי על באזר? שקיבלתי צלחת קטשופ לפנים? כאילו, איזה כיף שאני ילדה חמודה ויפה, אבל זה לא היה מספיק. רציתי להיות נורמלית. הפואנטה שלי לא הייתה להתפרסם, זו גם לא הפואנטה שלי היום. רציתי הזדמנות לפתוח דף חדש".

לא רצית שיזכרו לך את "הבנים והבנות"?
"זו לא בושה, זה פשוט לא מאפיין אותי. זה לא תפקיד משחק, זה לא משהו שכתבתי, זה מגניב ולא מעבר. מאותה סיבה אני גם אסרב היום לעשות תוכנית ריאליטי, למרות שהציעו לי כל ריאליטי שיש כיום לדעתי. לא רוצה שיזכרו אותי רבה על פחמימות במטבח".

אתם לא מעריכים אותי כשחקנית? זה בסדר

כשהתגייסה לצבא, קיוותה פרוז'נסקי שהוא ישכיח ממנה את החלומות על משחק. "לפני הגיוס ניגשתי לאודישנים וקיבלתי לא אחרי לא. התמודדתי עם דחייה שרוב האנשים לא מבינים אותה. התגייסתי ועברתי מבחנים גם לתיאטרון צה"ל וגם לתפקיד מדריכת כושר קרבי והחלטתי ללכת על הכושר הקרבי. התחלתי לחשוב שאולי משחק זה לא הכיוון ואולי יש דברים שאני טובה בהם יותר. אמרתי לעצמי, 'תנסי שנתיים, יכול להיות שבכלל תשכחי מכל הדבר הזה'. יש משהו במשחק שהוא מאוד חסר אונים, במיוחד בישראל, והיה לי מאוד קשה עם זה. חיפשתי מקום של עצמאות, אז התחלתי את השירות המשמעותי שלי ובמקביל בשביל הצחוק פתחתי טיקטוק. בדיוק התחילה הקורונה והאפליקציה הזו נחשפה והחלטתי לפתוח עמוד כדאחקה על הפלטפורמה, לצחוק על התופעה הזאת של טיקטוק. נכנסתי בשם בדוי, 'מישקה פישקה', והתחלתי להעלות לשם דברים מצחיקים והזויים, עשיתי דמויות וצחקתי על כל מיני תופעות ברשת, על הטמטום שמעלים לשם. מהר מאוד זה התגלגל וכשהשתחררתי העמוד כבר היה מאוד פופולרי. הדבר הזה היה בית ספר מזורז ליצירה, לכתיבה, לקומדיה. יצאתי מהצבא והחלטתי די מהר שאני הולכת על זה אול אין".

ואיך זה המשיך?
"המנהלת של רשף לוי ראתה את התוכן שלי ברשתות והציעה לי לנהל לו את הסושיאל מדיה. עבדתי אצלו והפכנו לחברים מאוד טובים, מאוד נהניתי ולמדתי שם המון. לפני שנתיים אמרתי לו שיש לי רעיון לאיזה דמות, איזה אלטר אגו על ראפרים ואני לא בטוחה שזה מצחיק אבל אני חייבת לנסות. הראיתי לו את הדמות של 'ליל קוקו' והוא מיד אמר לי, 'מישל, אני מאוד עצוב מזה שאת צריכה לעזוב אותי, אבל את צריכה לעזוב אותי כי זה הייעוד שלך, את צריכה להיות קומיקאית ואת תצליחי'. יצאתי לדרך, מה שהיה מאוד מפחיד כי אין לי גב כלכלי".

מתי התחלת להתפרנס מהדמות או מהרשתות החברתיות?
"מהר מאוד מצאתי את עצמי עושה הופעות בתור ליל קוקו, כמו איזו דודו פארוק אישה. עשיתי קמפיין לבנק עם הדמות הזו, ובמקביל המשכתי לטפח את מישל כיוצרת. העליתי גם את עצמי וגם את הדמות. אני ממש רואה את הפלטפורמה שלי כמיני טלוויזיה שבה אני יכולה לשדר לקהל די רחב של אנשים, אז מהר מאוד קיבלתי הצעות והתחלתי להתפרנס מזה".

כל הזמן הזה את ממשיכה לגשת לאודישנים לתפקידי משחק?
"כן, אבל בגישה אחרת. הפסקתי לצפות. הייתי מגיעה לאודישנים בידיעה שיש לי חיים אחרי, יש לי עבודה, כיף לי בחיים. אתם לא מעריכים אותי כשחקנית? זה בסדר, אני מעריכה את עצמי כשחקנית יוצרת. יש לי ביטחון עצמי וביטחון תעסוקתי אז אם הסרט הזה לא יקבל אותי, זה בסדר, אני אכתוב את הסרט הזה לעצמי. במאים ומלהקים מרגישים את האנרגיה הזאת ואני חושבת שדווקא שם הדברים התחילו להשתנות עבורי".

החשיפה ברשתות החברתיות עוזרת לך באודישנים?
"היום אני יכולה להיכנס לחדר ואנשים כבר מזהים אותי. אני מרגישה את השיפט באנרגיה, אבל אני לא חושבת שזה הפקטור שגורם לי לעבור אודישנים. עוקבים ולייקים יכולים לסחוב אותך דרך, אבל יש גבול כמה דרך הם יכולים לסחוב. אני מבינה את הביקורות שהיו משחקנים על כאלה שיצאו מתוכנית ריאליטי או מהרשתות ותופסים תפקידי משחק, אבל המתנה הכי גדולה שאני יכולה להגיד לאותם אנשים זה ליצור לעצמם את הקהילה הזאת, שיהיה להם גם, שהם לא יהיו תלויים רק באודישנים".

אם היום תהיה לך האופציה לעבוד מסביב לשעון כשחקנית, תעזבי את הרשת עבור זה?
"עכשיו כשצילמנו את הסדרה זה דרש ממני הרבה זמן, אבל זה נורא עניין אותי, אז אין לי בעיה שבתקופה הקרובה אני אהיה מורן סתיו. אני אהיה הדמות הראשית הזאת גם ברשתות, כי אני מאוד מתחברת לפרויקט. יש לי את היכולת להשקיע בפרויקטים שמעניינים אותי כי אני הבוס של הלו"ז שלי בגדול. ועכשיו יש בדרך גם את סרט התיכון המוזיקלי 'תיכון מגשימים'".

עולם הרשתות החברתיות חווה הרבה ביקורת לאחרונה על הצפה וחוסר אותנטיות.
"מצד אחד אני חלק מהעולם הזה ומתפרנסת ממנו, מצד שני הרבה מהתוכן שלי הוא סאטירה ובוז מסוים לתרבות הכלום, לתרבות תל אביב, לתרבות משפיעניות הסלטים. אני מאמינה שגם אני הייתי יכולה להיות משפיענית סלטים מצוינת, אבל הבחירה שלי היא פחות להתעסק בקוד קופון, במכירות ובסטורי טלינג אין דה מורנינג. לא כי יש לי משהו אישי נגד זה, פשוט בעיניי זה מסלול די מהיר למקומות יותר שטחיים שפחות מעניין אותי לדבר עליהם. אני חושבת שעולם הרשתות פותח המון דלתות, מצד שני הוא פותח דלתות גם לתופעות שהן פחות חיוביות, אבל היתרון פה גדול מהחיסרון".

יש גם הרבה ביקורת על כמויות הכסף שמגלגלים ברשתות החברתיות.
"תמיד יהיה עיסוק בכמה אנשים מרוויחים, במיוחד אנשים פומביים, זה מעניין. ברור שאני מתפרנסת מזה, זה הדיי ג'וב שלי. יש לי זכות לחיות חיים פחות לוחצים ויותר מאפשרים. להגיד לך שאני נוהגת ברולס רויס וקונה גוצ'י? אני פחות מתחברת לזה, אבל יש לי את הזכות לחיות חיי נוחות".

את מרגישה חלק מתעשיית הבידור בישראל?
"לא במיוחד וגם אין לי רצון שיהיו לי חברות משפיעניות או מהתחום. אני חושבת שאני הכי נהנית בחברת אנשים שמכירים אותי שנים, עוד לפני כל ההכרה הציבורית. אני כן מאוד אשמח להכיר ולפרגן לקומיקאיות צעירות בתחום שלי, אני מרגישה שיש בעיקר גברים מצחיקים בפרונט וזה מפריע לי. יש משהו נחמד בזה שאני בין הנשים היחידות הצעירות המצחיקות, אבל זה גם לא כיף. נשים צעירות היום גדלו למציאות הרבה יותר מורכבת ממה שאני גדלתי אליה, עם טלפון ביד, עם ביקורת חברתית נונסטופ, עם כמה את שוקלת ומה את אוכלת ומה הסטורי הכי טוב שאפשר להעלות, דברים שאני לא חוויתי כילדה. אני ממש מרגישה איך לבנות יש ציפייה חברתית להיות איזה משהו מושלם ויפה. פחד להיות מוזרה, שונה, קולנית מדי, מצחיקה, מכוערת לרגע, הן רוצות להיות נורמליות ומושלמות ורזות ואהובות, בצבע הנכון ובלוק הנכון ולהגיד את הטקסט הנכון. אני ממש עושה את מה שאני עושה כדי שיבינו שאפשר גם להיראות בצורה מסוימת, להיות יפה וחמודה, וגם להיות משוגעת ומצחיקה. לגרום לאנשים להרגיש יותר בנוח עם עצמם, במיוחד לנשים צעירות".

את מרגישה שאת מוכיחה היום משהו לילדים שהתבריינו עליך פעם?
"היו לי כמה בריונים ובריוניות ראשיות. אף אחד מעולם לא יצר איתי את הקשר. אולי זה מביך אותם ואולי הם חושבים שאני לא זוכרת. הרבה פעמים חשבתי אולי לכתוב להם אבל עם החיים למדתי שהדבר הכי חזק זה לעבור הלאה, לא להתנקם".

מה היית כותבת להם?
"תראו מה יצא מהברווזון המכוער הזה, מהכבשה השחורה הזאת שהרבצתם לה. באמת הייתי אדם בתחתית שרשרת המזון החברתית, אדם דחוי. אני חושבת שהניצחון הכי טוב זה הניצחון השקט. הדבר הזה לא יושב לי במודע, אבל בתת מודע אני יכולה להגיד לך שהסיבה שאני יוצרת בוגרת לגילי ועושה קומדיה בצורה טובה, זה החוויה החברתית הזאת של להיות דחויה. אם היו מגדלים אותי כילדה יפה ומתוקה עם איזה בייגלה מעל הראש, אני לא בטוחה שהיה לי את האומץ ואת היכולת ליצור ולכתוב כמו שאני כותבת".

צילום: שי פרנקו | סטיילינג: בר פרידמן | איפור ושיער: אדם משעלי | הפקה: טל פוליטי