בשבוע שעבר התארח שינזו אבה, ראש ממשלת יפן, בישראל. כחלק מהאירוח, הוא הוזמן לארוחת ערב רשמית במעון ראש הממשלה נתניהו, שם נהנו אבה ובת זוגו מארוחת ערב מפוארת, מעשה ידיו של השף שגב משה. את הארוחה הם חתמו בקינוח יוצא דופן - מבחר שוקולדים שהוגשו בתוך נעל גברית שחורה:
והרשת, כצפוי, סערה. מגיבים רבים האשימו את שגב בחוסר רגישות תרבותי, וטענו כי נעליים נחשבות לחפץ נחות בתרבות היפנית, לכן מאוד לא מכובד להשתמש בהן ככלי הגשה – בטח שלא בסעודה רשמית. בדיווח ב"ידיעות אחרונות" צוטטו גם דיפלומטים יפניים, שאמרו שנעלבו בשם ראש ממשלתם. ומעבר לבחירה המעניינת של שגב להגיש מה שבאמת נראה כמו שלשול בתוך מגף, שווה לשאול האם באמת נדרש מאיתנו לדעת מה מקומה של הנעל בתרבות היפנית?
אז זהו, שקצת כן. ולא רק בשם הרגישות התרבותית והעובדה שהיתה נדרשת עבודת מחקר מינימלית כדי להבין שהנעל כן או לא לעניין, אלא גם כי ישראל חוהה כרגע אובסס יפני. רק אתמול העניקו לנו סטטיק ובן אל את הסינגל החדש שלהם, "קוואי" שכולו מחווה ברורה לתרבות הפופ היפנית. זה נוכח בקליפ המלווה, שמכיל מראות ששואבים השראה מאנימה ומאופנת ההאראג'וקו, וכן במילות השיר, שהן פחות או יותר רשימה ארוכה של כל המילים היפניות שחדרו לתרבות הפופולרית: נונצ'קו, סומו, שוריקן, אוריגמי וכו'. הדיוק ההיסטורי פחות חשוב לסטטיק ובן אל, אבל הווייב היפני מובהק. מה בדיוק יפני בסיפור האהבה של הדובר והאהובה? עזבו שטויות, אולי הם ישבו פעם לסושי. לאף אחד לא אכפת. זו יפניוּת מושאלת, פרפורמטיבית, קלה מספיק לזיהוי על ידי מעריצים ומאזינים מזדמנים אבל לא באמת איזו חקירה מעמיקה של ההיסטוריה הלאומית של יפן.
היפניזציה נוכחת גם אצל נציגת ישראל לאירוויזיון הקרוב: נטע ברזילי. שמלות הקימונו של ברזילי הפכו לאחד מסימני ההיכר שלה עוד כמתחרה בעונה האחרונה של "הכוכב הבא", והמשיכו איתה כל הדרך לליסבון. על הדרך הן הכתיבו גם חלק מאווירת השיר "TOY" ואת עיצוב עטיפת הסינגל, שחולק מחווה, בין השאר, לדמות המצוירת פוקה. שוב, העובדה שפוקה היא בכלל תוצר קוריאני איננה חשובה כי האווירה הכללית, התפיסה, ההתקבלות של ברזילי היא יפנית. בערך. מספיק יפנית. הפופיות של "TOY" והשימוש הניכר בכלי נגינה אלקטרוניים מעניקים גם הם נופך יפני לשיר, על אף שאין בהם שום דבר יפני אינהרנטי. כלומר, לא רק ליפנים מותר להשתמש בלופּר ולא כל אזכור של פיקצ'ו הופך שיר מסוים ליפני, אבל יש פה אפקט סינרגטי: מהשילוב של כל הרכיבים האלה ברור לנו באופן מיידי שברזילי משדרת איזושהי יפניות, וזו יפניות שיש לה אפיל, יפניות כיפית, צעירה ושמחה.
ויש לחיבה המחודשת הזו מהתרבות היפנים גם גילומים קונרקטיים יותר. חשבו, למשל, על חלוקי הקימונו שנמכרים עכשיו ברשתות הביגוד וב"אסוס" (כן, גם לגברים) כחולצות אופנתיות, או על "סוד הקסם היפני", ספר סגנון החיים של מארי קונדו שהפך לרב מכר מסביב לעולם, וקרא לקוראיו לסדר את הבית ולהשליך ממנו את כל החפצים שלא מסבים לדיירים אושר. יו נואו, כמו שהיפנים תמיד עושים. זאת אומרת, אנחנו לא יודעים אם היפנים – כל היפנים? 80% מהם? – באמת עושים את זה, אבל חותמת האיכות היפנית, בשילוב המילים המפתות "סוד" ו"קסם" גורמים לנו לסור למרותה של קונדו. אנחנו מניחים שהיא יודעת מה היא עושה משום שהיא יפנית. היפניות שלה היא יתרון, כוח, איכות חמקמקה ואטרקטיבית.
לא רוצים לחשוב על חולצות או ספרים? אוקיי, חשבו על פיד האינסטגרם שלכם, ואיך נראה כאילו בשנתיים האחרונת הוא הולך ומתמלא בתמונות של סאקורה מרחובות קיוטו. כי כן, התייר הישראלי גילה את יפן והפך אותה ליעד טיולים נחשק שהטיסה אליו אפילו לא כזאת יקרה. כלומר, התקשורת עם יפן היא הדדית - אנחנו נוסעים אליה, ומייבאים ממנה ממתקים אקזוטיים, מחזיקי מפתחות מצועצעים וגם נימה. תפיסה. אטיטיוד שעובד בעינינו כיפני, ומחלחל בהדרגה לתרבות הפופולרית הישראלית.
ספק אם הטרנד הזה יאריך ימים. בואו לא נשכח שאנחנו אותה המדינה שניסתה לגרום להודו לקרות כמה וכמה פעמים, ואיך כל פעם מחדש אמרנו "לא, עכשיו זה רק מכנסי דייגים" או "לא, הפעם זה אמיתי – קראתי את אושו והבנתי הכל". הפנייה החוצה, אל תרבויות זרות, היא הגיונית מאוד. קוסם לנו לחשוב על מקומות אחרים וקוסם לנו עוד יותר לקחת פיסות מהמקומות האלה ולשלב אותם במוזיקה, בספרים ובטלוויזיה שלנו. האזנה ל"TOY" או רפרוף במארי קונדו לא מקבילים לתואר ראשון בלימודי מזרח אסיה, אבל זו הצצה בריאה. חשיפה מבוקרת. התרבות היפנית כבר נמצאת אול אובר, היא פלשה ופעפעה אל שלל תרבויות מערביות, ובהקשר הזה, ישראל רק מיישרת קו. אבל זה קו עדין, וחשוב לצעוד עליו בהתחשבות יתרה. נכון, עכשיו נראה שאנחנו מרוכזים באספקטים הכיפיים של תרבות יפן, אבל בואו לא ניתן לקינוחים בנעליים להפוך למגמה. בואו לא ניתן לחיקוי גס להפוך למגמה. בואו לא ניתן לעיניים מלוכסנות בכוונה ולדיבור גס במבטא שנשמע לנו אסייתי דיו להפוך למגמה. זה לא יכבד את היפנים, ואתם יודעים מה? גם לא אותנו. שלא נצא פה אבריל לאבין.