כשנרשמתי לאודישן אמרו לי, "תעשה מונולוג". שאלתי, "מה זה?"

יש שחקנים שמספרים שנולדו לבמה, שחיו ונשמו אותה מגיל אפס, אבל אצל שון סופטי זה ממש לא היה הסיפור. לעולם המשחק הוא נחשף בפעם הראשונה בילדות בעקבות שכן אחד שהיה רועה צאן, ושני כבשים. "בגיל 8 היה לי שכן, זנזורי, שהיה מגדל כבשים. הייתי עם הבן שלו כל היום בשטח ויום אחד ביקשו מזנזורי להביא שני כבשים להצגה שעלתה באור יהודה. הוא היה צריך לעבור עם הכבשים על הבמה, והוא שאל אם אנחנו רוצים לבוא איתו. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי מה זה תיאטרון, ואני זוכר את הכפיים, אני זוכר את ההתלהבות מהקהל איך שעלינו לבמה עם הכבשים. זה משהו שנשאר איתי".

איך הגעת להסתובב עם רועה צאן?
"הייתי ערס, שנאתי את בית הספר. הייתי הולך מכות עם ילדים אחרים, אבל לא הייתי ערס שמציק לחלשים, תמיד הלכתי מכות עם החזקים, אלא אם חברים שלי התחילו ואז הייתי מצטרף לעזור להם. מצטרף ושונא את זה. היו לי איתם המון שיחות על לא להציק לחלשים, אבל כשזה כבר קרה, הייתי חייב לעזור".

על לימודים לא היה על מה לדבר. הוא הרגיש ששום מקצוע לא מעניין אותו, והמורים לא ממש ניסו להוציא ממנו יותר. "עשו לי אבחונים, קיבלתי את כל ההקלות האפשריות, ועדיין לא ידעתי לקרוא ולכתוב עד איזה כיתה ב', ג' אולי. היום אני יודע שהייתי אמור להיות שמאלי, אבל לימדו אותי לכתוב ביד ימין, אז הכתיבה שלי עד היום נורא מעייפת, אני כל הזמן מרים את היד. היה לי פתיל קצר והפריעה לי הדרישה לכבוד בלי להרגיש שנותנים לך בחזרה. פעם אפילו זרקתי כיסא על מורה כי שלוש פעמים ביקשתי לצאת לשירותים והיא לא הסכימה לי. אמא שלי הייתה כמעט כל יומיים בבית ספר, הייתי יום מגיע, יום מושעה. היום אני מסתכל אחורה ואומר, וואלה, לא אני הייתי הבעיה, אלא הם. הם ידעו להתמודד רק עם אנשים נוחים".

ובחטיבה?
"בחטיבה עברתי ליהוד, בהתחלה ניסיתי ללמוד, היו דברים שקצת הצלחתי בהם וגם כאלה שלא, אבל שם הקטע של האלימות יצא. אני זוכר מורה שאמר לי שלא ייצא ממני כלום. אמרתי לעצמי, אוקיי, אז אם אני לא אצליח בכלום, אז מה יש לי לעשות כאן? אז אני אהיה ברחובות, באלימות, בסמים, בשטויות".

היה מישהו שכן ראה בך משהו?
"הייתה מנהלת אחת, של בית ספר היובל ביהוד, שהזמינה את ההורים שלי לשיחה ואמרה להם שהיא תצליח לחנך אותי. לרוע מזלה שמעתי את זה ומיד נדלקתי. שנתיים שברתי לה את כל בית הספר, אבל לזכותה ייאמר שהיא בחיים לא נשברה בחזרה. היא נתנה לי תחושה של 'אתה עושה את הבלגן, אבל אני יודעת שאתה טוב בפנים'. היום כשאני מסתכל אחורה, אני חושב שזה היה רגע שהרגשתי שסוף-סוף רואים אותי".

אז בוא תגיד את השם שלה, תרים לה.
"(מחייך) אסתי. לא זוכר שם משפחה. מקווה שהיום היא רואה אותי וזוכרת".

מתי נגמר הבלגן?
"בגיל 15. עד אז הגעתי להרבה סיטואציות רעות בגלל חברים שהייתי צריך לריב מכות בגללם, עד שהפסקתי להסתובב איתם. עזבתי במכה, הפסקתי לענות לטלפונים וככה גם עם הסמים. התחלתי עם חשיש, שוטרים אפילו הגיעו לבית לעשות חיפוש, ואז הרגשתי שזה עושה לי יותר רע מטוב והפסקתי בבת אחת".

ועדיין, לא ידעת מה זה ניסן נתיב, או בית ספר למשחק בכלל.
"לא רק ניסן נתיב, כלום לא ידעתי. כשנרשמתי לאודישן אמרו לי 'תעשה מונולוג' ושאלתי מה זה. ביקשו ממני, 'תשחק חוט חשמל'. הגעתי לשם, ילד שעזב את בית הספר, אבל שיחקתי חוט חשמל יותר טוב מכל בן אדם שאי-פעם שיחק חוט חשמל. נשכבתי על הרצפה והעברתי בעצמי זרמים. אחר כך שיחקתי מקרר, ובסוף הבוחן אמר לי, 'אני רוצה שתלמד פה'. אני זוכר שיצאתי משם ואמרתי, בוא'נה, אולי אני מסוגל. נרשמתי, והיה הכי מדהים שאפשר. כל יום היה הרפתקה".

רק שלא יקטלגו אותי בתור סוג של אורי גבריאל

כיום סופטי (34) הוא מהשחקנים העסוקים בישראל. בחודשים האחרונים הוא מככב על המסך בשני תפקידים – נהוראי בסדרה "הפשוטע" ואביחי ב"אנשים שפגשתי" – אחרי שבשנה שעברה כיכב בסדרות "תחריר", "חוליגנים" ו"שלומי 6". בניגוד לתפקידים ההם, שבהם סופטי שיחק דמות קשוחה (קב"ט או עבריין), בסדרות החדשות הדמויות שלו פגיעות ורגישות יותר. ב"הפשוטע" הוא משחק את נהוראי, ארוסה של בצי (אושרית סרוסי) וב"אנשים שפגשתי" את אביחי, בעל פיצרייה רומנטיקן שמנהל את העסק יחד עם בת זוגו (סוזנה פפיאן).

"זה כיף, ממש רציתי שזה יקרה. רציתי להראות צדדים אחרים שלי, כואבים יותר. מההתחלה היה לי חשוב שלא יקטלגו אותי בתור סוג של אורי גבריאל, שלא יהיו לי רק תפקידים של עבריינים או שוטרים, לא רציתי שימסגרו אותי בתוך המקום הזה. עשיתי סרט לפני שלוש שנים, שעוד לא יצא, 'החווה'. היה לי שם תפקיד של איש נורא-נורא רגיש, ההפך הגמור ממה שעשיתי בטלוויזיה עד היום, ונורא נהניתי מזה".

איך הגיע התפקיד הזה? בדרך כלל נראה שמי שנתקע בטייפקאסט מסוים, נשאר בו.
"כנראה הייתי להם בראש והם החליטו לתת לי הזדמנות. הבנתי שהרבה אנשים התמודדו על התפקיד הזה, וזה משהו שנורא חשוב לי, שהטווח שלי תמיד יהיה רחב, שיחשבו עליי שאני יכול לעשות כל תפקיד. דראג קווין נגיד נשמע לי אחלה תפקיד, באמת, הכל. המפחידים, הרעים, הטובים, המצחיקים, הלבביים. אני פשוט ממש אוהב לשחק".

ועם זאת, אתה בן 34. לפרוץ בגיל הזה, זה כבר קצת מאוחר.
"כן. היו לי תפקידי משנה, פרק פה, פרק שם, אבל כבר היה לחץ. עבדתי במלצרות באולמות אירועים והיו רגעים נורא קשים שאתה כבר אומר לעצמך, 'אני מוותר על זה, אני עוזב הכל'. חברים הלכו ללמוד עריכת דין, עבדו בעבודות עם כסף, ורק אני הלכתי ללמוד משחק. אנשים סביבי כבר נשואים, ילדים, מסודרים, גרים בדירות, קונים רכבים, חיים טוב, ואני עובד בחתונות".

מה החזיק אותך?
"יש לי הרבה ביטחון עצמי ואמונה בעצמי. אם לא הייתה לי אמונה שאצליח, לא הייתי מצליח. מכיר את זה שאומרים שכל אחד צריך אדם אחד שיאמין בו? אז זה נכון, אבל אני חושב שאתה הבן אדם הזה ולא אף אחד אחר. החברים וההורים יכולים לתמוך בך, אבל בסופו של דבר רק אתה יכול לעשות שינוי. בשלב מסוים גם ויתרתי על הצעות עבודה שהן כאילו בתחום, למשל היו חברים שאמרו לי, 'בוא תעשה תיאטרון ילדים, יש בזה מלא כסף'. אני לא מזלזל, חס ושלום, יש הצגות מדהימות וזו עבודה קשה, אבל לא בשביל זה הלכתי ללמוד משחק. רציתי להיות שחקן על המסך, אני זוכר את עצמי כילד רואה את הסרט 'חומות של תקווה' ולא מאמין שזה שחקן ולא דמות אמיתית. זה מה שרציתי לעשות, והחלטתי שאני שם את כל הביצים שלי בסלסילה הזאת. ביום שאני אגיע למקום שאני רוצה להיות בו, אולי אני אוציא ביצים לסלסילה אחרת".

אתה זוכר רגע ספציפי שכמעט עזבת את החלום?
"היו המון. היה איזה רגע שעבדתי בתור מברך תלמידים מחוץ לבית הספר לכבוד השנה החדשה, הייתי לבוש בתחפושת של באטמן ואמרתי שלום לילדים. בפנים הרגשתי מושפל אבל חייכתי, ניסיתי להוציא מזה את המיטב כי אני אדם שמשתדל להיות תמיד שמח. עוד רגע כזה היה אחרי שצילמתי את 'חוליגנים', כשנכנסתי למשבר כלכלי. היה לי רואה חשבון שעשה איזו טעות והתברר שיש לי חוב של 70 אלף שקל. מצאתי את עצמי גר אצל ההורים, הולך לעבוד כברמן באולם אירועים, במקום שעבדתי בו לפני 12 שנה. אנשים כבר זיהו אותי מתפקידים אחרים ואמרו, 'מה אתה עושה כאן? חשבתי שאתה שחקן'. נראה לי שזה היה הרגע הכי שובר שהיה לי בחיים".

איך הגיבו ההורים כשחזרת לגור איתם?
"ההורים שלי הם האנשים הכי טובים שאני מכיר ואמן שאני אהיה 10% מהם. אמא שלי תמיד הייתה עם אמונה בי ותומכת, 'מה שתעשה אתה תצליח', ואבא שלי הוא קול ההיגיון, 'אוקיי. מה, חביבי, כאילו, עד מתי?'".

היינו שבעה-שמונה תלמידים שמעשנים בשיעור

הוא נולד באור יהודה למירב, מאמנת כושר, וליצחק, בעל מצבעת רהיטים, ילד אמצעי מבין שלושה. אחרי היסודי והחטיבה הסוערים בתיכון החליט ללכת למגמת תיאטרון, אלא שזה כבר היה אפשרי פחות עבורו. "הגעתי לתיכון וראיתי שם במה. נדלקתי, אבל רק מי שלמדו במגמה עיונית יכלו לבחור ללמוד תיאטרון, ואני הייתי הכי רחוק שאפשר ממגמה עיונית. הייתי בכיתת אתגר, זו הרמה הכי נמוכה שיש, שבעה-שמונה תלמידים בכיתה שמעשנים תוך כדי שיעור. אתה בא לשם כדי ללמוד מכונאות רכב או חשמל רכב".

מה עשית?
"פניתי למנהל וביקשתי לעבור לעיוני, הבטחתי שאלמד. הוא אמר לי שאם אוכיח את עצמי בכיתה שלי הוא יעלה אותי רמה, אבל שהוא לא מוכן לתת לי עיוני. לפעמים אני חושב שאולי רציתי בכלל ללכת לעיוני, להיות בכיתה אחרת, והשתמשתי בתיאטרון כתירוץ. מה שלא יהיה, לא נתנו לי. הרגשתי שזה סוגר לי את כל הדלתות ואין לי למה ללמוד, ובאמת, בסוף כיתה י' רצו להעיף אותי לגמרי. אמא שלי אמרה לי שהאפשרות היחידה שלי להמשיך זה אם אעשה שוב את כיתה י'. אמרתי שאני מוכן, אבל רק אם ייתנו לי ללמוד תיאטרון. אשכרה הייתי מוכן להשפיל את עצמי ולעשות שוב שנה שלמה רק בשביל המשחק. לא הסכימו, אז קמתי והלכתי".

את התיכון הוא סיים בבית ספר אקסטרני, ללא תעודת בגרות. במקביל למד במכינה לבני נוער בבית הספר למשחק ניסן נתיב, אך שם החלום נקטע. הוא התגייס לצה"ל בתור לוחם בחטיבת הנח"ל והודח לתפקיד תומך לחימה אחרי חצי שנה. "לא התנגדתי לסמכות אלא לתחושה שדורכים על הכבוד שלי. כשהמ"פ זלזל בי, אמרתי לו, 'אני לא נשאר פה'. הוא צחק לי בפרצוף וענה, 'אין לך לאן ללכת'. עשיתי הצגה לקב"ן ולא רק שהורידו לי פרופיל, רצו לשחרר אותי לגמרי, אבל לא רציתי. נשארתי שלוש שנים בצריפין, הרגשתי שזו משימה שאני חייב לסיים".

ואחרי הצבא, כשכל הדלתות סוף-סוף היו פתוחות בפניך, למה לא הלכת ישר ללימודי משחק?
"לא יודע, חשבתי שאני צריך עבודה. הלכתי ללמוד קואוצ'ינג כי הייתי בטיפול בעבר וזה עשה לי טוב, אז חשבתי שאני רוצה לתת את החוויה הטובה הזאת לאחרים. בגיל 25 זה התחיל להציק לי שוב ושאלתי את עצמי, למה אני לא חוזר לעשות את מה שנהניתי ממנו? אז חזרתי, הלכתי ללמוד משחק מול מצלמה ופתאום חזר לי הכיף לחיים. נרשמתי לסוכנות, הלכתי לאודישנים, והייתה לי חברה ממש טובה מהקורס שאמרה לי שאבוא איתה לעשות אודישנים ליורם לוינשטיין. לא רציתי. כשהייתי במכינה של ניסן נתיב ראיתי כמה הלימודים אינטנסיביים ואמרתי לה שאני כבר בסוכנות ועושה אודישנים, אז אני אצליח ככה. במשך חודשיים היא ניסתה לשכנע אותי ולחרמן אותי על הדבר הזה, אבל הייתי נעול. אמרתי לה, 'אני לא עושה שלוש שנים'".

מה שכנע אותך?
"יום אחד היא זרקה לי, 'מי אמר בכלל שתתקבל?' וזהו, זה גרם לי ללכת. הייתי חייב להוכיח שאני יכול. התקבלתי, ואלו היו שלוש השנים הכי כיפיות שהיו לי. היה קשה אבל מהנה, והכי מעניין שיש".

ושם סוף-סוף הרגשת מוערך?
"בגדול כן, אבל גם שם היה לי קטע. ממש בסוף הלימודים פגשתי איזה מורה שאמר לי, 'שון, אתה תעבוד במקצוע, אתה תשחק פה ושם, אבל תפקיד ראשי אתה לא תעשה'. שאלתי אותו למה והוא ענה, 'אנחנו, אין לנו את הפרצוף של יהודה לוי'. יצאתי משם עצבני, אבל בסוף הבנתי שהוא מדבר מהכאב שלו, שהוא לא הצליח בעצמו. ועדיין, למה אתה משליך את זה עליי? אבל כל דבר, כל רגע כזה שהיה לי בחיים, רק נתן לי עוד דלק".

אנשים מבקשים ממני סלפי בזמן שאני מרים את הקקי של הכלב

כמעט אחרי עשור סופטי הוא גם סלב מן המניין שמתחזק זוגיות נוצצת עם המשפיענית ואושיית הרשת מילנה וינו. הם ביחד קצת יותר משנה, והטיקטוק שלה מלא סרטוני טרנדים חמודים של שניהם.

מי התחיל עם מי?
"זה מורכב. היא תגיד לך שאני, אבל מה שקרה זה שהיא שמה לי עוקב ואחרי שכמה ימים לא החזרתי לה, פשוט כי לא ראיתי, היא הורידה לי את העוקב. ואז במקרה היא קפצה לי בפיד, עשיתי לה עוקב והיא עשתה לי מיד חזרה. אם היא לא הייתה עושה כנראה לא הייתי שולח לה הודעה, כי אני לא איש שמתחיל עם בחורות באינטרנט, אני אולד פאשן, מתחיל בחיים האמיתיים. שלחתי לה הודעה, 'את אמיתית או AI?', והיא ענתה שהיא בכלל בוט איראני, וזהו. אחרי שלושה ימים נפגשנו, היא הייתה אצל חברה בירושלים ונסעתי אליה. נפגשנו, חיכיתי לה מתחת לבניין, היא ירדה למטה והתחבקנו. בחיים שלי לא הרגשתי דבר כזה".

היו לך בנות זוג לפני כן?
"אני איש של זוגיות, היו לי הרבה בנות זוג בחיים, אבל לא ידעתי שככה יכולה להיות זוגיות".

יש לה אלפי עוקבים, ניימאר אפילו עשה לה לייק. הרגשת שאתה יכול להתחיל איתה כי אתה שון מ"חוליגנים"?
"לא הרגשתי שאני יכול, פשוט אמרתי, תנסה, אולי תצליח".

זאת קצת הגישה שלך לגבי הכל. ומה לגבי העתיד? שמעתי אותך אומר בפודקאסט שאתה אדם שלא חושב קדימה. איתה אתה כן חושב?
"גם היא קצת אדם שלא חושב קדימה, אבל אני משתדל עכשיו להיות קצת יותר מחושב. אנחנו עושים את זה ביחד, זה תהליך משותף. מה שכן, אני לא דואג לפרנסה. אני יודע שלא משנה מה, גם אם אני אצטרך ללכת לעבוד בזבל, אני אעשה את זה".

אז חוץ מלהמשיך בזוגיות, מה צופן לך העתיד?
"כרגע אני בהמתנה, הצטלמתי לסדרות 'אנשים כמונו', שמתבססת על ספר של נועה ידלין ו'העקדה' שישודרו בכאן 11, ולסדרה חדשה בקשת 12 שמבוססת על המחזה 'המוגבלים'. חוץ מזה, אני מרגיש היום שאני רוצה לעשות עוד דברים, להשתמש במה שיש לי, במה שקיבלתי ובמה שלמדתי לאורך הדרך. אני רוצה לעבוד עם נוער בסיכון, בא לי לבוא ולהגיד להם, 'חבר'ה, גם אתם יכולים'. לא מזמן עבדתי עם בני נוער בירושלים, עשיתי שיתוף פעולה עם רנואר (סופטי משמש שגריר המותג – א"ג) והפגשנו אותם עם מעצבים. בילדות הרגשתי שאם אומרים לך שלא ייצא ממך כלום, זה רק גורם לך לא לרצות לעשות כלום. אני רוצה לומר לכל ילד שיש בו משהו, משהו שהוא יכול להיות טוב בו, למצוא בו את הקסם".

ובאופן כללי, אתה נהנה להיות מפורסם?
"אני עדיין לומד את זה. יש רגעים לא נעימים, למשל כשמבקשים סלפי באמצע שאני מרים את הקקי של הכלב, אבל בסוף אני רואה כמה שמחה זה מכניס במי שניגש אליי וזה האושר האמיתי שלי. אנשים עוצרים אותי ברחוב ואומרים שהם אהבו אותי, אוהדי בית"ר עפים על הדמות של חממי מ'חוליגנים', בנות עפות עליי מ'הפשוטע', מה יכול להיות יותר טוב מזה?".

אתה עדיין לא משופשף בראיונות. אתה לא פוחד שדבריך יוצאו מהקשרם?
"אני מאמין שאם זה יקרה, זה של העיתונאי וזה לא קשור אליי. אני יודע שבמדינה שלנו קל לשרוף אומנים, אבל אני מאמין באנשים שלנו".

אז אין לך בעיה להגיד דברים נפיצים? נגיד, למי אתה מצביע?
"אני לא יודע להגיד למי אני מצביע. אני יודע שצריך שינוי אחרי 17 שנה, אבל אני לא יודע מי יכול להביא את השינוי הזה. בכלל, מאז 7 באוקטובר אני רואה את השנאה שיש בינינו לבין עצמנו וזה מכאיב לי ממש. אני בוחר להיות טוב, והלוואי שכולנו פה נבחר להיות טובים אחד לשני".

צילום: שי כהן ארבל | סטיילינג: גבע ורגב חזן | איפור ושיער: קרן אדרי | הפקה: טל פוליטי