אחרי הבגידה לא הייתי בזוגיות עשור. לא יכולתי לתת את הלב

ב-2013 התחתן רודי סעדה במהלך טקס איוואסקה, סם פסיכדלי טבעי מהמסורת השאמאנית האינדיאנית. אחרי שנה וחצי של נישואים, הוא ואשתו הגיעו לטקס נוסף – שאחריו היא לא הפסיקה להקיא. "התקשרתי לשאמאן, לברר מה קורה, והוא אמר לי, 'זה לא האיוואסקה. תבדוק היריון'. הייתי בהלם, אני לא רציתי ילדים, ומה שנקרא, אני יודע מה צריך לעשות כדי שלא ניכנס להיריון. הלכתי לקנות בדיקות, ובראש אני חוזר ואומר, זה לא הגיוני. הבנתי שיש לפעמים פקשושים, אבל הרגשתי באינטואיציה שמשהו כאן לא נכון".

למה?
"אני לא יודע להסביר, כמו שלנשים יש אינטואיציה שהן בהיריון, ככה הייתה לי אינטואיציה שאני לא רוצה את הילד הזה ושזה לא נכון. היא בגדה בי בתחילת הקשר עם השכן, צלחנו את זה וסלחתי לה. זה כאב בטירוף, אבל בגלל שהייתי עסוק ברוח ובהתפתחות עצמית, פעלתי על פי האמונה שאם יש פה אתגר, תנצח את האתגר הזה. חשבתי שנוכל לצמוח מזה חזקים יותר, ובאמת עברנו את זה והתפתחנו, הפכנו להיות זוג הרבה יותר טוב".

ובכל זאת, כשגיליתם על ההיריון לא שמחת.
"לא. אני לא יכול להסביר את זה, אבל הרגשתי שזה לא נכון וביקשתי ממנה לעשות הפלה. היא עשתה לי סרטים, בכתה לי, 'זה הילד שלך, איך אתה מסוגל להרוג את הילד שלך?'. המון אמוציות. ואני עדיין אומר, משהו כאן לא נכון והקשר הזה חייב להסתיים. מצד שני אני יודע ומבין שזה הגוף שלה. יכולתי רק להגיד את דעתי, ואמרתי לה שאם היא תביא את הילד לעולם, אני אמצא דרך לתפעל את האירוע ולשלם מזונות, אבל שאנחנו ניפרד. ואז עשינו הפלה".

אם היא רצתה את הילד, למה הפלה?
"היא לא רצתה ילד. היא אולי רצתה ילד איתי, אולי מרגשות אשם. נשארנו ביחד עוד כמה חודשים ונפרדנו. חודשיים אחרי הפרידה, ברמה סימבולית זה היה בדיוק תשעה חודשים אחרי הגילוי של ההיריון, היא סיפרה לי שהייתה לי אינטואיציה טובה, שהיא בגדה בי והילד היה לא ממני".

וואו.
"זה היה כאילו מישהו פוצץ לי רימון בתוך המוח, כאילו יש לי כלב שנובח כל הזמן בתוך הראש. אני הבאתי אותה להיות נערת מים על הסט, והיא בגדה בי עם מישהו שאני מכיר והיה על הסט. גם בשביל מה? היית אומרת לי, הייתי משחרר אותך. הכל, ההסתרה וההיריון ולחשוב שזה אני – זה היה משהו שלא יכולתי להכיל, זה כל כך הזוי מהתחת. זה כאב ברמות שכאילו לא הייתה לי נשמה".

שנים אחרי זה פתאום היא יושבת בשורה הראשונה במופע סטנדאפ שלך.
"זה אפילו לא היה ערב שהייתי אמור להופיע בו! הייתי מאחורי הקלעים, ואני אומר לגורי אלפי שאשתי לשעבר, זו שבגדה בי, יושבת בקהל. הבנתי שזה הזמן להוציא ולשחרר את כל הקטעים שכתבתי עליה למגירה. היקום סידר את זה, זה היה 20 דקות רק עליה כשהיא יושבת עם בן זוג מולי בשורה הראשונה".

אותו אחד?
"לא. בין הבגידה הראשונה לשנייה, אלו שידעתי עליהן, היא הלכה לעבוד בבר אקטיבי בחתונה, מתברר ששם היא הכירה בחור והם החליפו מספרים".

הייתה לך מחשבה אם נכון לצחוק עליה מולה ולחשוף אותה בפני הקהל?
"לא. הקהל צחק, לא הבינו אם זה אמיתי או לא. היא גם אחת שמאוד אוהבת שמדברים עליה".

אני כמו איתי אנגל של הסטנדאפ

הקהל הרחב רואה אותו כנתן פרנקו, הלקוח התחמן ב"קופה ראשית", מי שגדל על "קופיקו" זוכר אותו כאברום. מי שיש לו טיקטוק מכיר אותו מאתגר אמבטיית הקרח; במשך 200 ימים נכנס רודי סעדה (45) מדי בוקר לאמבט קפוא והפך את האתגר לתוכנית אירוח, שבה השתתפו בין היתר גורי אלפי, דב נבון, קווין רובין, שחר חיון וקופיקו בכבודו ובעצמו.

מה גרם לך להתחיל את האתגר הזה?
"כשהתחלתי זה לא היה כמו עכשיו, לא היה את זה בשום מקום, אומרים, 'ברגע שאתה שם נעליים, אתה תצא לריצה', אז זה מה שעשיתי עם הקרח. לקום כל בוקר גם כשלא בא לך, גם כשחורף ויורד גשם וזה הדבר האחרון שאתה רוצה. לעשות כל יום משהו לא נוח. ומילא הקור. שמונה שעות הייתי כל יום על העריכה, ולהתקשר לסלב ולהביא אותו. זה לא תמיד פשוט. אבל אמרתי לעצמי, יש לך 100 הזדמנויות להיכשל. וכל פעם למדתי והשתפרתי".

מה הקרח מלמד?
"בהתחלה לא הצלחתי 20 שניות, ובסוף שברתי שיא של 23 דקות. הקרח נותן חוסן מנטלי והבנה שאתה יכול לעשות את מה שמפחיד אותך. כשהייתי יוצא מהקרח הייתי מכפיל את הפעולה, יוצא מהקרח ומיד עושה פעולה שלא הייתה נוחה לי, כי אני כבר על המומנטום. ככה שבתקופה הזאת ​הגשתי שתי סדרות לכאן 11, הופעתי הכי הרבה אי-פעם ולמדתי לערוך, והנה בסוף זכיתי גם בפורמט השנה בטיקטוק. דווקא המבוגר הזה, בן 45, מצליח מול הילדים בני ה-16. ואז אתה מבין שזה היה תרתי משמע בשבילי לשבור את הקרח. זה לשבור את הקרח ביני ובין הקהל. לשבור את הקרח ביני ובין עצמי, אפילו להוריד חולצה, גם כשפחות נוח לי, זו ממש הייתה הזדמנות להתחבר, לגבש דברים".

למה נגמר?
"המקפיא שמשמש כאמבטיה התקלקל. התקשרתי לספק, רציתי לקנות מקפיא חדש. הוא אומר לי, 'תקשיב, יש איזה אחד עשה אתגר בטיקטוק של הקרח, גמר לי על המקפיאים'. אמרתי לו, 'אחי, זה אני'".

לאחרונה המיר סעדה את הקרח לאתגר עמידה על מסמרים ("יותר חזק, יותר קשה, פחות קל לצילום"), ובמקביל הוא עובד על מופע הסטנדאפ החדש שלו. "אני כל שנתיים כותב את ההופעה מחדש, הדבר שאני אוהב בסטנדאפ זה שהוא מזמן לי חוויות. זה הוציא אותי לטיול בברזיל, בקוסטה ריקה. אני לא אלך לים שבו כולם דגים, אני אחפש דגים יצירתיים. אני כמו איתי אנגל של הסטנדאפ, אני חווה אירועי חיים קיצוניים, מעבד אותם, ואז מביא את כל הליקוטים מהים הגועש. למה את עושה פרצוף?".

כי עם הרצון שלך לאירועי חיים קיצוניים, נשמע שזימנת לעצמך לא מעט אירועי חיים קיצוניים. נגיד, את הבגידה של אשתך.
​"בגדול, אני אגיד לך שכן. וברמה היותר עמוקה, הייתה לי האמונה ש'מה שלא הורג אותך, מחשל אותך', שכביכול זו אמונה מדהימה, אבל היא באמת מזמנת לך אתגרים. ובבית החולים אחרי התאונה שעשיתי לפני כמה שנים, אמרתי לעצמי, אני משנה את האמונה. היום האמונה שלי היא 'המציאות היא ברכה, היא אוסף של מתנות, ואני כאן כדי ללקט אותן'. נקודה".

אתה צועד מילימטר במסע של קילומטר

ב-2019, רכב סעדה על האופנוע שלו וברגע של חוסר תשומת לב התנגש ברכב שלפניו. "טעות שלי, אני נכנסתי ברכב של איזו מטומטמת אחת".

אתה נכנסת בה. למה היא מטומטמת?
"כי מהרעש הנהגת נבהלה ופשוט עשתה עליי רוורס. ​עדת הראייה אמרה שהם ראו קסדה ריקה וחיפשו אותי בשוליים ולא מצאו, חשבו שברחתי, עד שהיא ראתה כף יד מבצבצת. אחר כך היא אמרה לי, 'כולך היית מתחת לאוטו'. אני רק זוכר שאני פותח עיניים וחושב שאני כלוא בתוך אדמה. לא כואב לי שום דבר, אני שומע, 'יש אופנוען לכוד מתחת לאוטו', אני לא יודע שזה אני, ואני שומע 'צריך חמישה-שישה אנשים להרים את האוטו'. ואז אני זוכר שמרימים את האוטו וחם לי, זה היה אוגוסט בשלוש בצהריים, האספלט רותח, ואני אומר למי שעומד שם, 'תעמוד, תעשה לי צל'. ואז אני אומר לו שכואבת לי הרגל ושאני לא נושם. קאט, זהו".

במשך חודש היה סעדה מורדם ומונשם, ו-11 חודשים שכב בבית חולים שיקומי. "לא תפקדתי שנה. לא הלכתי. אמרו לי שאני אהיה על כיסא גלגלים. הייתי צריך לבחור פרוטזות. רציתי להתאבד, כבר פניתי לשווייץ לבדוק את האופציה ואמרו לי שאני לא עומד בקריטריונים. אחרי החודש שהייתי בו מורדם ומונשם היו עוד 30 ימים שבהם רק יכולתי לשכב ולבהות בתקרה, זו הייתה המדיטציה הכי מטורפת שיש. ואז הבנתי שאנחנו צריכים שלושה דברים בחיים: לדאוג לגוף, למיינד ולנפש. שם אמרתי לעצמי, 'אני הולך לעבוד על הגוף שלי. אני הולך לפתח גוף בן של זונה, אני לא נופל'. וכשנדב (פרישמן, יוצר "קופה ראשית" – א"ו) התקשר לבשר לי שעובדים על עונה שנייה בלעדיי, כי אני בביה"ח, אמרתי לו, 'מה פתאום, אחי, אני כבר הולך'".

ולא הלכת.
"איזה הלכתי? ניתקתי ובכיתי. האחות שאלה אותי מתי הצילומים, היו לנו ארבעה חודשים, והיא אמרה לי, 'סבבה, אז עד אוקטובר אתה הולך', וזה לא ללכת. זה ללכת בלי קביים. כל יום הייתי שם בחדר הכושר, קראתי ספרים, שמעתי מוזיקה, חזרתי לאכול בשר כי היה חסר לי מלא ברזל. זה להתמיד כל יום, גם כשאתה לא רואה התקדמות, לדעת שהתקדמת מילימטר. אתה צועד מילימטר במסע של קילומטר".

לא שקעת לרחמים עצמיים, לכעס?
"בטח! כעסתי על אלוהים, שנאתי אותו. איזה מין אלוהים זה? אני טבעוני, אני מפריד זבל, יש לי פח לנייר, לאלומיניום, לפלסטיק ולקומפוסט. אני מנקה בשירותים ציבוריים לפניי ואחריי. התבאסתי מאוד. אבל לאט-לאט גם אמרתי לעצמי, אני הקברניט, אני משנה את זה. התקשרתי למלא שאמאנים בברזיל שהכרתי, שיעשו טקס ויחשבו עליי".

מה מלווה אותך היום?
"אין לי תחושה ברגל. אין כיפוף. השתילו לי רצועות. היו לי שלוש צלעות שבורות, עברתי ארבעה ניתוחים, 80 ומשהו תפרים, שבעה ברגים, חמישה מסמרים, השתלת עור אחת ופלטינה באורך 39 ס"מ, זה פחות או יותר המפרט הטכני של הגוף שלי. ולכן כתבתי על זה סטנדאפ, יש אנשים שאוהבים לדבר את הקורבנות שלהם. אני לא רוצה שכל שיחה אצטרך לדבר על זה, גם כשרואים את הצלקת ברגל, אני אומר לאנשים שטרף אותי דוב. הפכתי את האירוע המצמית והכואב הזה לקומדיה".

והקומדיה המציאותית נמשכת, כשגם את הדורסת פגשת בקהל.
"ולא סתם, הופעתי מול רכזי תרבות בכל הארץ, שבוחרים את ההופעות לשנה הבאה. היא באה כדי לקנות את המופע, ואז היא שמעה את הקטע עליה וכעסה עליי נורא".

עושה חוקן קפה, לא שותה קפה

סעדה נולד ב"שכונה מוזנחת, לא הכי פשוטה, ביפו", ואמו שרצתה לתת לילדיה חינוך וסביבה טובה יותר, שלחה את ארבעת בניה להיות ילדי חוץ בקיבוץ. סעדה, בן הזקונים, הגיע לקיבוץ בית זרע. "זה פיתח לי את העצמאות, מכיתה ט' אני בחדר לבד בקיבוץ, בלי הורים, טרקטור, נהנה מהחיים. מגיל 13 כבר הייתי עושה להם הופעות בקיבוץ, יש לי תעודות שעליהן כתוב בהערות 'לא כל העולם במה', 'אתה לא בהבימה'. הם הורידו אבל אני ראיתי בזה דגל שאומר לי איפה אני נמצא. זה עודד אותי להבין מה אני אוהב. אני ילד מיפו, בתוך קיבוץ, מי בכלל ידע מה זה הבימה?".

ועד שיצאת לקיבוץ, איך היה בבית?
"אבא שלי מעולם לא הרים יד, אבל הייתה איזושהי אנרגיה אינטנסיבית, כבדה כזאת. ואמא שלי דאגה שאהיה מחוץ לבית, שלחה אותי למלא חוגים, תפירה, סריגה, תופים, קוסמות, חימר. מכל דבר כזה למדתי, למדתי איך לתפור קטעים בסטנדאפ, למדתי איך לבלף ולעשות קסם על הבמה".

לקאמל קומדי קלאב הגיע כבר כשהיה בכיתה י"ב ועלה למופע הסטנדאפ הראשון שלו. "זה היה כמו צניחה חופשית, פחד אימים, פעם ראשונה מול 500 אנשים, באחת הפעמים פגשתי את שחר חסון, ראיתי שהוא טוב ושיש בו עוד משהו. שאלתי אותו והוא סיפר לי שהוא לומד משחק, שחר נתן לי שני מונולוגים לבצע במבחני הקבלה".

צבא?
"ברחתי מהצבא כדי לעשות סטנדאפ. נתתי שנה ושמונה, ולא יכולתי יותר, הייתי עריק. הרגשתי שאני יכול לתרום יותר לעולם בדרך שלי. ואז התחלתי ללמוד משחק".

אחרי שסיים ללמוד עבד והתפרנס כשחקן בסדרות, בתיאטרון, בהצגות ילדים – ועדיין לתחושתו משהו חסר. "​הייתה עבודה והיה סטנדאפ ששמר עליי כל הזמן. הסטנדאפ זה כמו הגחלים שאתה שומר שלא ייכבו, ואז האש נדלקה עם 'קופה ראשית'".

גם כלפי "קופה ראשית" הייתה לו אינטואיציה. "הייתי בטקס איוואסקה בברזיל, ובתוך אחד הרגעים ראיתי בעיני רוחי אותי לצד עשרת הקומיקאים הכי גדולים של ישראל, ואמרתי, 'טוב, זה בטח ארץ נהדרת'. סיימנו את הטקס, הלכתי לאזור עם קליטה ואני קולט שמולי שגב אישר עכשיו את בקשת החברות בפייסבוק ששלחתי שנתיים או שלוש לפני כן. במקביל מחכה לי במייל זימון לאודישן לסדרת הנוער 'קופה רושמת' והתעלמתי ממנו. למזלי הפרויקט הוקפא, כמה חודשים אחר כך קיבלתי שוב אודישן ומפה נפתחה הקופה".

ב"קופה ראשית" הוא מגלם את פרנקו, לצד נועה קולר, קרן מור, דב נבון, אמיר שורוש ואחרים. "זו המתנה הכי גדולה שקיבלנו, גם אנחנו וגם הקהל. 'קופה ראשית' הפכה אותי לאיזשהו מקום של מיינסטרים. אנחנו משפחה, זו קבוצת הוואטסאפ היחידה שלא מושתקת לשנה".

אתה מדבר בפתיחות על מסעותיך עם האיוואסקה. אתה יכול להסביר על זה?
"אני מדבר על זה בפתיחות כי אני חושב שהתדר הזה חייב לצאת החוצה. זו רפואה אדירה. אני ראיתי אנשים מתרפאים, יש פה משהו שהוא טוב, זה לא סמים. זה פותח תודעה ואת הלב, גם בישראל זה חשוב להתמודדות עם חרדות ופחדים, עם פוסט-טראומה. זה חוויה שאי אפשר להסביר. זה עוד חוש. באיוואסקה אתה גם מבין שאין זמן. העבר והעתיד מתקמטים להווה".

כשאתה מדבר על זה, אתה מקבל תגובות שליליות?
"לא, אני גם מנסה לדבר על זה מתוך קדושה, מתוך אהבה ולא מתוך 'סמים'. עישנתי בעבר גראס, הייתי מעשן כל יום, ועם התאונה גם קיבלתי חוקי ונקי. היום אני לא שותה קפה, לא שותה אלכוהול, לא מעשן גראס. בבוקר אני עושה מדיטציה, שותה מלא מים, כותב דפי בוקר, אני מזין את החיים שלי בכל מיני אלמנטים".

לא שותה קפה, אבל עושה חוקן קפה.
"כן, מעניין אותי לחקור את הגוף, אז עשיתי חוקן קפה, וזה מדהים, אבל זה חייב להיות הוליסטי. זה מגיע עם כל מה שאמרתי שאני עושה. אני רוצה כרגע להיות הקברניט ולשלוט בספינה של חיי. אז לשלוט על יצר – גם זה חלק מהעניין. ואני כרגע מאתגר את גופי גם בלא לגמור בסקס. אצל גבר כשהוא שופך, יצאה האנרגיה, הוא גמור, שפוך, בניגוד לאישה שרוצה עוד. כשאני שומר את האנרגיה הזאת בתוכי, היא יכולה לצאת באלטרנטיבות אחרות. היא יכולה לצאת בכעס בכביש, אבל היא יכולה לצאת גם ביצירתיות".

למה לעשות את זה?
"יש את המשפט 'איזהו גיבור הכובש את יצרו'. היצרים הביאו אותי לנשים לא נכונות, לאנשים לא נכונים ולתזונה לקויה. זה בסדר שבחתונה אוכל עוגה ובשבעה אוכל בורקס, אבל הכוונה היא לשלוט על היצר, ואם אתה יכול לשלוט על המחשבות שלך, אז זה מקדם אותך. מחשבות יוצרות הרגלים, שיוצרים פעולות, שיוצרות את הגורל שלך, והכל מתחיל במחשבה".

איתה כן הייתי רוצה ילדים

אחרי הנשים הלא נכונות הגיעה האישה הנכונה. "אחרי הבגידה לא הייתי בזוגיות משהו כמו עשור. כל אישה שראיתי, ראיתי קודם את הגחמות שלה, את התשוקות, את הפחדים, ראיתי הכל. לא יכולתי לתת את הלב, כי נפגעתי וידעתי שאני צריך לעבוד על איך להחזיר את האמון שלי. וזה לא רק באישה, זה אמון בעולם, אמון בחיים, אמון בטוב. אבל למדתי מהנפילה לחדד את האינטואיציה. אין בן אדם שלא הגיע לפסגה בלי שהתרסק. ולמזלי כל האנשים שפגשתי מאז היו וואו, גם בקריירה, וגם כמובן בת זוגי בשנתיים האחרונות, עדי. היא כל כך מעוררת אותי, היא טובה והיא מעניקה, היא אמא לילדים בני 7 ו-12, אז בכלל, את רואה כמה הלב שלה רחב".

איך אתה עם זה שלבת הזוג יש שני ילדים?
"אני לומד להכיר אותם, להיות חלק מהמשפחה ולהיות דמות אב טובה ומייצגת, אני שמח לפנק אותם ולטפל בהם. לראות אותה עם הילדים שלה, זה מרגש אותי, איך היא מתייחסת לילדים, איזה כיף להם. הייתי כל כך רוצה לעשות לה ילד".

אז אתה כן רוצה ילדים?
"תמיד אמרתי לעצמי, אני לא עושה ילדים כי לא מצאתי את האישה הנכונה. חשבתי שאני אל-הורי. אבל איתה כן הייתי רוצה, ובעיניי זו המחמאה הכי גדולה שאני יכול לתת לה. אבל זה מאוחר מדי מבחינת הגיל ועם זה שיש לה כבר ילדים".

איך הכרתם?
"בבאמבל. אמרתי לעצמי, יאללה, אני רוצה להכיר, והיא הייתה הסווייפ הראשון. ​היא מגניבה, עיתונאית, היא אדירה, היא קומית, היא מצחיקה, והיא אמא מדהימה. אני אומר, שלא ייגמר לעולם, אבל אם יש משהו שלמדתי בחיים, זה שלכל דבר בחיים, יש התחלה, אמצע וסוף. לזוגיות, לחיים, לשיחה בינינו, להכל יהיה איזה סוף, אבל כרגע אנחנו באמצע ואני נהנה מזה".

צילום: רן יחזקאל | סטיילינג: בר פרידמן | איפור: קרן אדרי | הפקה: טל פוליטי