"זה הכל חברים!", קורא משפט התיאור של הסרטון "בן זיני וטיילור - פשוט לשיר | הסרט המלא" בחשבון היוטיוב של השניים. "אלו הם היו 37 הדקות שמסכמות את סיפור ההיכרות שלנו ובעצם איך נולדו בן זיני וטיילור! מקווים שנהנתם ושמחים שיש לנו את הזכות לייצר תוכן לקהל כל-כך מדהים ותומך כמוכם :) נתראה בסרט ההמשך!". לא שיניתי פה תו כי אני באמת מאמין שהמשפט הזה מעיד רבות על היצירה הקולנועית שהיא "פשוט לשיר". ראשית, מדובר ב-35 דקות כולל כתוביות. זה לא היה תחקיר מורכב מדי, אבל אוקיי, ניחא, 37 נראה טוב יותר מ-35. שנית, כן, "אלו הם 37 הדקות" זו שגיאה, אבל יתרה על כך זו יומרה. "אלו הם" הוא ניסוח גבוה יחסית, מה שנקרא "עברית יפה", ואמור אולי להעיד על הרצינות של הפרויקט. אבל יומרה היא חרב פיפיות, ובמקרה של "פשוט לשיר" היא דוקרת את בן וטיי בבטן ומשאירה אותם לדמם במשך חצי שעה.
ברוכים הבאים למציאות של "פשוט לשיר", הרפתקה קולנועית שהיא משהו שבין קליפ, וידאו-ארט, פרסומת, פנטזיה רומנטית וקומדיה מוזיקלית. זהו סיפורה של טיילור, הכוכבת הכי גדולה בארץ (היא לוקחת 250 שקל לסלפי ותופרת עשרות הופעות בחודש. אין לה שם משפחה) שהיא גם איכשהו ממש לא כוכבת מפורסמת אלא תלמידת תיכון רגילה עם המון תיקי גב של Fila שמחכה לפריצה הגדולה שלה. ותכירו את בן זיני, כותב שירים מחונן שמחכה גם הוא לפריצה הגדולה שלו, וגם הוא, מתברר, תלמיד תיכון רגיל לחלוטין שבו זמנית תמיד היה מאוהב בטיילור ומעולם לא פגש אותה למרות שהם חובשים את אותם ספסלי הלימודים. הסוכן של טיילור מעביד אותה בפרך כדי למקסם את החשיפה התקשורתית שלה ואת הרווחים ממנה, ובן הזוג שלה הוא דוש שרק רוצה להשתמש בה כדי לייחצ"ן את ליין המסיבות שלו.
כשבן מצליח להסתנן למסיבה היוקרתית שהיא מוזמנת אליה, מבטיהם מצטלבים וניצת ביניהם קשר שקשה לנתק. את הכימיה הזו הם הופכים לתהליך יצירתי פורה במסגרתו בן זיני מלחין את אותו השיר שוב ושוב (לא מדובר בעלבון, יש פזמון אחד שהוא פשוט לא מצליח לפצח), וטיילור ממציאה לו מילים על המקום. הם קצת רבים, קצת מתאהבים ומחליטים להירשם לתכנית ריאליטי מוזיקלית בשם "הכוכב הגדול" ו… נכון מאוד, הופכים לכוכבים. גדולים אפילו. את העלילה מעטרים קטעים קצרים של ריקוד ושירה, בהם הלהיטים הגדולים של טיי ובן, "דייט ראשון", "אור", "מיינימור" והפייבוריט האישי שלי: "טיי". ובאשר לשאלה "האו אר יו טודיי", אשיב: "לא משהו".
אני לא משהו כי "פשוט לשיר" הוא חתיכת סרט מוזר. קודם כל, יחסית לסרט מוזיקלי הוא שקט בצורה יוצאת דופן. כשלא שרים בו להיטי פופ, אין בו כמעט מוזיקת רקע וכל הסצנות בו - קומיות ודרמטיות גם יחד - נראות כמו קולנוע נסיוני וכבד ראש. אגב ראשים והנפחים שהם תופסים, הצילום הקלסטרופובי כמעט בסצנות הזוגיות של טיי ובן מעמת את הצופים עם כל נקבובית מנקבוביות עורם וכל עווית מעוויתות פניהם. למזלם, אין הרבה עוויתות בפנים האלה כאלו כי בן וטיי הם לא שחקנים מדהימים. הם סבירים מינוס בדיוק כמו שחשדתם, הם פשוט ארוזים בנייר עטיפה מבריק ודרמטי, שאמור להפוך את "פשוט לשיר" לסיפור ניצחון סוחף.
וזה מוזר, כאמור, כי כשהם לא מצהירים האחד לשנייה כמה הם אוהבים זה את זו באופן הכי פחות סקסי שאפשר לדמיין (הם מתנשקים פעם אחת, ואחרי פאוזה שנמשכת מיליון שנה בן שואל את טיי אם היא רוצה לישון'צלו ונדחה בחיבה), הם מוקפים בטאלנטים קומיים. נאור זילברמן, למשל, נהנה מכל רגע מרושע בהשתתפותו בתפקיד הסוכן החמדן מנו, ובעולם מתוקן היינו מקבלים סדרת רשת בכיכובו על סוכן לוזר עם אגו גדול, שמנסה לנהל טאלנטים שונים מהמשרד שהקים ביחידת הדיור של ההורים שלו. על לא דבר, אורי גרוס. את תפקיד המשנה הנוסף מגלמת שני קליין בתפקיד המורה של בן זיני, כשהיא עוטה על ראשה את הפאה הכי פחות אמינה של 2020, בהתחייבות.
חשוב לי לחזור רגע לאותו תיאור של הסרט בעמוד היוטיוב. מסקרן מאוד לשאול איך באמת נולדו בן וטיי ככימרה (יצור כלאיים, ע"י) של פופ, אופנה וכוכבות רשת, אבל הסרט הזה לא מספק שום תשובה. למעשה, הוא מסלף לגמרי את ההיסטוריה של השניים. זיני התפרסם כיוצר יוטיוב אחרי שסרטון משירותו הצבאי הפך לוויראלי. הוא הכיר את מלכוב אחרי שכבר צבר קצת רקורד, והתפלח למסיבת יום ההולדת שלה - הוא היה בן 21, היא היתה בת 15, בוגרת טרייה של תכנית הילדים "הבנים והבנות". הם התחילו כשותפים יצירתיים בלבד, ואחרי שמלאו למלכוב 16 יצאו מהארון הזוגי. שנה לאחר מכן, מלכוב עזבה את בית הספר ועברה למסגרת לימודים אקסטרנית כדי להתמקד בקריירה. לדברים האלה אין שום ביטוי בסרט, שמציג אותם כשני תלמידים מאותו בית הספר. אז מה אם זיני נראה כמו סטיב בושמי מ"רוק 30", מסתובב עם כובע הפוך ומנסה להבין על מה הילדים מדברים היום, העיקר לא להזכיר את העובדה שהם הכירו, החלו ליצור יחד ואפילו התאהבו כשזיני היה כבר חייל משוחרר ומלכוב עדיין תלמידת תיכון.
האם קשרים כאלה מתקיימים כל הזמן? כן. האם כל מקרה לגופו כי נשים אינן חפץ ולנערות יש את הזכות והכוח לתבוע בעלות על הרגשות והמיניות שלהן? בהחלט. ובכל זאת, יש פה מעשה רמייה. בן וטיי הם אמני הדוקו הסלחני. סדרת הרשת שלהם, בשעתו, התיימרה להציג את החיים האמיתיים שלהם, על כל הקשיים והמורכבויות, ובפועל לא עשתה יותר מדי מזה, אלא אם אתם קוראים לפעם בה הם הסתובבו בשרונה מרקט וביקשו חיבוקים מאנשים זרים "מורכבות".
גם זה בסדר - יוטיוב פיתח ברבות השנים שפה מוסכמת של יוצרי תוכן, ואלה יודעים לשווק את החיים הבז'יים שלהם כשורה של אירועים שוברי לב או קורעים מצחוק. במובן הזה, "פשוט לשיר" הוא אפילו תוצר משמח - הוא סרט שלא היה יכול לקרות בתרבות הישראלית אפילו לפני חמש שנים, והוא מעיד על כמה היא גלובלית, ואיך יש בה מספיק מרחב כדי לתת לשולי התרבות במה רחבה מאוד, אם מיליוני צפיות לכל קליפ עדיין נחשבות לשוליים. זיני ומלכוב הם צמד מצליח כי המוצר שלהם טוב: הם כיפיים במידה, הם מדברים לצופים שלהם בגובה העיניים ובצורה מאוד מפתה, ואם הייתי בן 15 הייתי עף באוויר מהמחשבה שהזמרים האהובים עלי הוציאו סרט, וגם פרגנו לי אותו לצפייה חינמית ביוטיוב. אין לזלזל בזה.
אבל צריך גם לתת על זה דין וחשבון. בן וטיי לקחו את השפה היוטיובית הזאת, בה כל שיחה תפלה היא ויכוח, כל ויכוח הוא ריב וכל ריב הוא כיתוב דרמטי במסך הפתיחה של הסרטון, ויישמו אותה גם על הסרט שלהם. סבבה, וואטאבר, לא אכפת לי שסיפרתם משהו מומצא. אכפת לי שבסוף הדבר המומצא הזה עוד ביקשתם ממני לפרגן לכם על המאבק שלכם כנגד כל הסיכויים. הרי זה לא סתם קליפ, אלא סרט רציני - אפילו בתיאור שלו כתוב "אלו הם". לכן אם השתמע פה עד עכשיו שהבעיה הכי גדולה ב"פשוט לשיר" היא שמדובר בפרויקט יוהרה לא מוצלח, זה המקום לציין שיותר מכך, הוא יצירה עם מוסריות מפוקפקת.