"הם פחדו להקרין את הסרט בגלל ההתנגדויות, אבל הקרינו כמה סרטים על עזה"

שנתיים אחרי אירועי השבת השחורה, ובימים הגורליים של סיום המלחמה והחזרת החטופים הצפויה, מוקרן לראשונה בישראל בפסטיבל הסרטים בחיפה הסרט "הדרך שבינינו: החילוץ האולטימטיבי" - סיפורו של אלוף במיל' נעם תיבון שקם בבוקר 7 באוקטובר וגילה כי בנו, חמותו ושתי נכדותיו כלואים תחת אש מחבלים בביתם שקיבוץ נחל עוז. בחברת אשתו גלי, הוא יוצא לנסיעה שאולי לא יחזרו ממנה, הכל כדי לחלץ את משפחתו. בדרכם לשם הם נתקלים במכשולים, סכנות וחברים ותוך כדי מצליחים להציל את חייהם של עוד רבים בדרך.

בארי אבריץ', במאי ומפיק יהודי-קנדי שהפיק עשרות סרטים, זיהה בסיפור הגבורה הזה הזדמנות להציג את אירועי הזוועות לא דרך עיניו של לוחם למוד קרב, אלא אבא שיעשה כל שביכולתו כדי לשמור על משפחתו בחיים. לפני הכל, זהו סיפור על עוצמתה של משפחה - ולא בכדי למרות המחאות נגד הקרנתו, הסרט זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו. כעת הוא מגיע לבכורה ארצית בחיפה. "אני שמח להביא את הסרט לכאן. אנחנו עומדים להקרין אותו בכל העולם, אבל אין הישג גדול כמו להציג אותו בישראל", מספר אבריץ'.

בתור מי שלא חי פה, מדוע בחרת לספר את הסיפור הזה?
"אני חושב שזה מאוד חשוב שאנשים מחוץ לישראל יספרו את הסיפור הזה, יראו אותו לעולם. כל כך הרבה אנשים מניחים באופן אוטומטי שזהו סרט ישראלי. זה לא סרט ישראלי, זהו סיפור ישראלי ורציתי להראות לעולם שאתה יכול לספר את הסיפורים הללו בלי לשאת איתך דעה קדומה. אולי דווקא בגלל שאני מציג את הסיפור הזה, יצפו בו בנקודת מבט שונה במקום לשפוט אותו מלכתחילה או להכריז עליו כפרופגנדה". 

מכל מאות הסיפורים ההרואיים שנולדו מהיום הזה, למה בחרת דווקא את של נעם תיבון?
"דבר אחד הוא שהיית מצפה מאלוף בצבא זה להיות אדם קר, קשה, חסר רגישות. נעם הוא אדם שככל שקראתי עליו יותר ושוחחתי איתו היה בולט לעיניי שהוא איש משפחה, בדיוק כמוני. בנוסף, הוא מספר סיפורים מעולה והרגשתי שאני באמת יכול לעבוד איתו ולחזור למה שקרה באותו יום. אני מת על העובדה שהוא לא חשב פעמיים. ברוב העולם אנשים כנראה היו מנסים להתקשר למשטרה או היו יושבים מול הטלוויזיה בלי לדעת מה לעשות. העובדה שהוא החליט שהוא יוצא לשם, זה היה יוצא דופן בעיניי וזה הסיפור שרציתי לספר".

דיברת בעבר על כך שזה סיפור על משפחה. בכל זאת, אי אפשר להימנע מכך שזה נושא טעון פוליטית.
"מהרגע שהחלטתי ליצור את הסרט ידעתי שיהיו מחלוקות או טענות שהוא עומד להיות חד צדדי, אבל אני לא רואה את זה כך. אני תמיד אומר: אם אתם חושבים שזה חד צדדי ואתם לא רוצים לראות את הסרט - אל תקנו כרטיס, תעבירו ערוץ. זה הסיפור שבחרתי לספר וידעתי שהוא יקבל תשומת לב מסוג זה, אבל אלו שרוצים לצפות בו, ואני מקווה שיהיו רבים, יראו אותו. אלו שלא, שיבחרו משהו אחר לראות. שילכו לראות את הסרט של טיילור סוויפט. אני חושב שהמטרה בתור יוצר סרטים היא שאני רוצה שאנשים יצפו בסרט ויניחו את הפוליטיקה בצד. אלו שהביעו התנגדות לסרט לא ראו אותו. צפו בו קודם ולאחר מכן תבססו את דעתכם".

לאחר שהוזמן לפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו, עלו קולות מחאה בעקבות ההכרזה. באוגוסט, מתוך חשש למהומות והפרות סדר, ביקשה הנהלת הפסטיבל מצוות ההפקה להחליט עצמאית על הסרת הסרט. לאחר סירובם, הוחלט בכל זאת לבטל את ההקרנה בהתבסס על טענת היעדר מתן זכויות יוצרים על התיעודים המופיעים בסרט שצולמו על ידי מחבלי החמאס. לאחר מאבק קשה בהשתתפות הקהילה היהודית בקנדה ויוצרים רבים, הסרט עלה לאקרנים כמעט ברגע האחרון וזכה בפרס חביב הקהל.

הופתעת כשהתבקשת לפרוש מהצגת הסרט?
"בוודאי. ידעתי שזה יהיה לא פשוט בשביל שהסרט יתקבל, הפסטיבל בטורונטו הוא פסטיבל הסרטים הפומבי הגדול בעולם, אבל הוא כן התקבל. כשאמרו לי שהם לא רוצים להציג את הסרט נפגעתי אישית. יש לי הרבה סרטים שאני מגיש לפסטיבלים ולפעמים הם לא מתקבלים. הפעם זה אישי. אם תגידו לי שהסרט מזעזע אני אקבל את זה, אבל אם תגידו שאתם מפחדים לקבל את הסרט כי אנשים מסוימים יתנגדו או כי אתם מפחדים לאבד את עבודתכם, זה לא תירוץ. חייב להיות שוויון בפסטיבל. הם מקרינים את הצד השני של הסיפור, היו לדעתי שלושה או ארבעה סרטים בנושא עזה, ואני לא מתנגד לזה - כל אחד יכול לספר את הסיפור שלו. אבל למה אי אפשר לקבל גם את הסרט הזה ולאזן את סוגי הסרטים?".

איך הרגשת כשהסרט זכה אחרי הכל בפרס חביב הקהל?
"אחרי כל מה שעברנו היו כמה דברים מדהימים שקרו. כשהקרנו את הבכורה העולמית בטורונטו 18 אלף איש נעמדו במחיאות כפיים לפני שהסרט התחיל, וזה אמר בשבילי - אנחנו כאן בשבילך, אנחנו שומרים עליך ואכפת לנו. ואז לאחר הסרט הקהל הריע במשך חמש דקות. שלושה ימים לאחר מכן, כשקיבלנו את ההודעה שהסרט זכה בבחירת הקהל, זה היה אולי הרגע הכי מרגש ומעורר הכרה בחיי בגלל שהציבור הוא שהצביע, הציבור בחר אותו. לא חבר שופטים, לא האחראים על השידור שכלל לא רצו אותו, אלא הציבור. זה אמר בשבילי הכל".

לגבי בחירת התכנים שייכנסו לסרט, קיים קונפליקט בין הצורך לעורר תגובה ולספר סיפור לבין הרצון להביע רגישות.
"נקודת המבט שלי הייתה שאנחנו נראה רק תיעודים המוצגים דרך זווית הראיה של נעם, כך שמה שהוא ראה באותו היום זה מה שאני מתכוון להראות. אין סיכוי שהייתי מציג משהו רק בשביל אפקט הזעזוע כדי לצייר את התמונה של 7 באוקטובר. זה כבר נעשה, ויהיו סרטים רבים שיעשו את זה. בכוונה ערכתי הכל יחד - המצלמות מהקיבוץ, מהכבישים המהירים וממחבלי חמאס כך שיציגו מה שהוא ראה בסיפור שלו. ניסיתי לגלות רגישות ובאותו זמן להראות לאנשים מחוץ לישראל מה שקרה. הם שוכחים, הם לא מאמינים. העולם צריך להיות עד למה שקרה ב-7 באוקטובר משום שכל מה שרוצים להתרכז בו הוא 8 באוקטובר ומעבר לו בשנתיים האחרונות. אני חושב שלראות את הזוועות האלו זה חשוב".

היו חלקים מסוימים שבחרת שלא להכניס לסרט?
"היינו רגישים בנוגע לצילומים מנחל עוז, אותם אני מחשיב כזירת פשע. חלקים מסוימים בקיבוצים האלה עוד לא שוחזרו ולא הכנסתי אותם כי לא היו חלק מהסיפור. יש תיעודים מסוימים שמי שרוצה לראות אותם יכול למצוא אותם, שלא רציתי להראות. מנגד, הסימבוליזם של אנדרטת הרכבים למשל, כל כך נוגע לראות את הכמות. כשאנשים רואים את זה על המסך, רכבים ערומים מאות על גבי מאות, זה נותן את התחושה של גודל הפשע".

האם היה חלק ספציפי שהיה קשה לך באופן אישי?
"עם שרון פיורנטינו (אלמנתו של אילן פיורנטינו, רבש"צ נחל עוז שנרצח בקרב על הקיבוץ, מ.ה) הייתי צריך לעזוב את החדר מספר פעמים. אני יוצר סרטים קשוח, ראיינתי כל מני סוגים של אנשים במהלך הקריירה שלי, אבל לראות אותה ואת הבת שלה השפיע עליי ונאלצתי לקחת הפסקות כדי שלא תראה שאני נרגש. להסתובב בנחל עוז היה מרגש כי זירת הפשע עדיין קיימת - שברי זכוכית, שאריות RPG וחלקי טילים. חבר שלי שביקר בישראל אחרי 7 באוקטובר אמר לי: 'ציפיתי לראות פה כעס. אנשים לא נראו כעוסים, רק עצובים'". 

גם בשביל האנשים שחיים פה ועקבו בבית אחרי החדשות באותו יום, לראות את מה שקרה מול העיניים זו חוויה אחרת, זה פוגע באופן שונה.
"הייתי בכיכר החטופים ובתצוגת הנובה בניו יורק ובשבילי זה אותו דבר כמו לבקר ב'יד ושם'. מבחינתי הם כולם אנדרטות לאפוקליפסות היסטוריות ולצד הנורא ביותר של האנושות. כשאתה נכנס לשם אתה לא יכול לשכוח וזו בעצם המטרה, לזכור. הביטוי הוא 'אף פעם לא שוב'. עכשיו זה שוב, שוב פעם. בשבילי להגיע עכשיו לישראל, בפעם הרביעית מאז היום ההוא, אני מרגיש בבית, מרגיש בטוח ומרגיש אחדות, וזה דבר שאינך יכול להרגיש באף מקום אחר בעולם. כשאתה הולך פה ברחוב אתה מרגיש את המשפחתיות". 

הרבה אנשים השתתפו באותו היום. איך החלטת את מי להכליל או לא להכליל בסרט?
"המשתתפים בסרט הם אלו שמספרים את הסיפור. זה היה חשוב בעיניי לספר את הסיפור של אילן פיורנטינו, למרות שהוא לא קשור בזה של משפחת תיבון. אני חושב שהכנסתי פחות או יותר את כל מי שרציתי בסרט, אם יש מישהו שהייתי רוצה שיהיה, זה כנראה 'אבי', החייל שהשתתף עם נעם בלחימה במפלסים, אבל להבנתי הוא עדיין היה בצבא ורצה להגן על זהותו. לעיתים רבות כשאתה עושה דוקומנטרי יש מישהו שאתה לא יכול להשיג אבל לא הפעם. היה לי את המספר הטוב ביותר והוא נעם תיבון, כך שכל אחד אחר הופך לליהוק משנה מוצלח".

בסוף הסרט הבן של נעם, אמיר, מסכם בשאלה - האם כאשר יוקרן הסרט החטופים יחזרו? עכשיו אחרי ההכרזה על סיום המלחמה כנראה סוף סוף יש תשובה.
"בכל הקרנה של הסרט, כשאנחנו מגיעים לשלב בו נעם ואמיר מסיימים במילים אלו והחטופים עדיין לא בבית אני שואל את עצמי האם איאלץ לשנות את הסוף הזה? לכן להיות פה היום לאחר שפורסמה ההכרזה, ונאמין לזה כשנראה את זה, זה היסטורי להפליא להקרין את הסרט הזה עכשיו. אני מקווה שזוהי התחלה של פרק חדש בשביל ישראל".

"הדרך שבינינו: החילוץ האולטימטיבי" יוקרן ביום ראשון, 12 באוקטובר, בשעה 18:30 במוזיאון טיקוטין במסגרת פסטיבל הסרטים חיפה.

מיה הרפז היא כתבת אתר Seret.