אני נותן אגרופים לקירות, אבל למזלי המרפקים שלי חזקים

אחרי 20 שנה של משחק בשלל תפקידים גדולים וקטנים, אלון חמאווי הרגיש שהוא צריך שינוי. "לפני שלוש שנים הגעתי למקום שכבר לא רציתי לשחק יותר. אמרתי לקדוש ברוך הוא, 'די, לא רוצה'", הוא נזכר. "לקחתי את האוטו ונסעתי לקיבוץ מפלסים בעוטף עזה, למפעל עץ של חבר. הבאתי איתי מיליון אבנים ופשוט התחלתי לשבור אבני שיש, לקחת צורות אקראיות ולשים עליהן כל מיני מזמורי תהילים, פסוקים, משניות, דברים שאני מחובר אליהם מהתורה, והבנתי שאני אוהב את זה".

בעשור האחרון עובר חמאווי תהליך ארוך של התחזקות ולימוד תורה. בזמן הזה הוא עבר טלטלות רבות בקריירה שלו ובחייו האישיים: הוא התחתן והתגרש, וכיום הוא מגדל במשמורת משותפת שתי בנות. הוא קיבל תפקידים ראשיים, אבל גם עבר חודשים ארוכים בלי שום תפקיד. הוא שקע והתרומם, והמשיך לנסות למצוא סדר בין כל השברים. "אני בן אדם שלא נוהג לפרוק לאנשים, לחברים או לפסיכולוג. זה חשוב, אבל אני לא כזה. במקום זאת אני פונה לקדוש ברוך הוא ובוכה לו. אני הרבה מדבר עם השם וזה עוזר לי, יש לי על מי לסמוך".

כמו בחיים, חמאווי למד למצוא את היופי הנסתר בשברים האקראיים והקים עסק ליצירות יודאיקה ושמו "אברהם אבינו". הוא מראה לי פיסת שיש שנראית כמו דגל, שעליה הדפיס את דגל ישראל. שבר אחר מזכיר את מפת ארץ ישראל ואחד נדמה כפסגת הר הנישאת לשחקים, עליו הוא הדפיס את דמותו של הבאבא סאלי. "הצעתי את זה לאנשים והם התלהבו מזה מאוד, חלק קנו, חלק נתתי כמתנות, זה כבר שלוש שנים ככה. היה לי פה סטוק של איזה 100 פריטים ואז אמרתי שאני קופץ למים, עשיתי לייב בטיקטוק וכל הפריטים עפו".

למה לקח לך שלוש שנים להתחיל לפרסם את היצירות שלך?
"התביישתי, פחדתי ממה שאנשים יגידו, מה קשור עכשיו השחקן שמפרסם דברים למכירה? על כל שינוי שאני עושה יש לאנשים מה להגיד, אבל הבנתי שיש פה משהו מדליק. הפלטפורמה הזאת הייתה נהדרת לי, הלייב היה חגיגה וזה גרם לי להכין עוד מלא פריטים. הקמנו אתר בעקבות הביקוש, ואני עובד עם מפעל שמייצר לי את ההדפסות בלייזר על השיש. השותף שלי הוא חבר שהכרתי בבית הכנסת. באמצע החיים, פתאום התחלנו את הדבר הזה".

ומה עם קריירת המשחק?
"אני שחקן כבר 22 שנה, עשיתי תפקידים והיום אני במקום שאני מקבל המון אודישנים, ואני מקבל גם תפקידים בלי אודישנים. יש דברים שאני לא עושה, תפקיד שלא מעניין אותי, אני לא אעשה אותו. אני צריך משהו עם אופי, תפקיד שמספר סיפור, ואם אין אחד כזה, זה לא מוציא אותי מדעתי. אני אוהב לעשות הרבה דברים, אני גם ליצן בימי הולדת, יש לי דמות של ליצן שקוראים לה שניצל ואני עושה איתה הפעלה קבועה בקניון בבאר יעקב".

איזה מין מופע זה?
"מופע מצחיק של ליצן, שניצל ממורמר ועצבני שמוציא מתנות מהאוזניים של הקהל. אני אוהב ילדים, אני הולך לגן של הבת שלי עם הדמות הזאת ומצחיק את כולם, אני אוהב את זה. אני חושב שזה הדבר שהכי משמח אותי בעולם, יותר מכל תפקיד אחר".

אולי ויתרת באיזושהי מידה על החלום לפרוץ כשחקן?
"אני לא מתייאש, אין אצלי ייאוש. האם הגעתי למקום שרציתי להגיע אליו במשחק? אין לזה סוף. אני לא אייקון מטורף שעושה מיליונים, היו לי חודשים יפים והיו חודשים שלא אכלתי, אבל לא התלוננתי פעם, אני לא מתקרבן על המצב שלי. זה המקצוע הזה, אני נותן אגרופים לקירות ולמזלי המרפקים שלי מאוד חזקים. הייתי במקומות שרציתי לפרוץ ולא פרצתי, נלחמתי על תפקידים ועל אודישנים, נלחמתי לפתוח בית ספר למשחק ושום דבר לא קרה, אבל ידעתי שזה תהליך ארוך ותמיד הסתכלתי על חצי הכוס המלא".

היום עדיין אתה משחק?
"האמת היא שאחרי שנה וחצי שלא שיחקתי הגיע תפקיד בסדרה 'מטכליסטים', ערן זרחוביץ' רצה אותי. פתאום עוד פעם התחילה עבודה, אז התחלתי לעשות פה תפקיד, שם תפקיד, אבל אני במקום שכבר פתוח להרבה דברים אחרים. יש לי כל מיני רעיונות בראש, אבל אם תשאל אותי מה הדבר העיקרי בחיים שלי היום, זו התורה. ללמוד תורה, לנסות לקיים מצוות, והכי חשוב, המהות של התורה זה דרך ארץ, להיות בן אדם טוב".

הייתי שחקן מיוסר וחוויתי הארה

חמאווי (45) פרץ לפני יותר מ-20 שנה כשהשתתף בעונה השנייה של תוכנית הריאליטי המיתולוגית "פרויקט Y". לאחר מכן למד משחק בבית צבי ושיחק בטלוויזיה, בקולנוע ובתיאטרון. "לפני עשר שנים חוויתי הארה", הוא מתאר את תחילת המסע האמוני שלו, "הייתי שחקן מאוד מיוסר שרצה רק תפקידים ושואו ביזנס, וזה לא עבד כמו שרציתי. ואז, במקום רגשי מאוד נמוך, קפץ עליי התפקיד הראשי הראשון שעשיתי בסדרה 'אטלנטיקה', חלום של כל שחקן. התפללתי בלי לדעת למי אני מתפלל, קיבלתי את מה שרציתי ונבהלתי, כי הבנתי שמישהו שומע ונותן לי את מה שאני מייחל לו. אבל עם זאת, הגיעה גם ההבנה שזה לא האישיו הכי גדול בחיים, התפקידים".

אז מה כן?
"ההארה מגיעה עם תובנות, כבר הכרתי את אשתי אז והבנתי שאני צריך להיות נשוי, לעשות נחת רוח להורים. הבנתי שאני צריך להתחיל להניח תפילין ולשמור שבת, אבל הבנתי גם שאני צריך לעשות את התהליך הזה לאט-לאט".

איך אתה מגדיר את עצמך היום?
"אני אדם דתי".

אין לך סממנים דתיים עכשיו.
"נכון, אין לי כיפה, אבל כיפה היא סממן חיצוני. אני שם בשבתות וחגים, ולפעמים מקבל איזו קריזה ושם עליי כיפה כל היום. הייתה תקופה שהלכתי עם ציצית, אני הולך איתה לפרקים, אבל היא לא עליי באופן קבוע".

למה לא?
"אני כן מאמין שצריך ללכת עם כיפה וציצית, אני פשוט לא במקום הזה, עדיין אני לא מרגיש שלם עם זה. זה עניין של מדרגות, אתה מבין שצריך לעשות משהו, אבל אתה לא יכול לעשות אותו במכה, כי אחרת אתה תצא משם במכה. אני אישית, בפנימיות שלי, לא הרגשתי עדיין שלם ללכת עם כיפה או עם ציצית. מבחינתי החזרה בתשובה היא בלב, זו קודם כל הידיעה שיש מעליך מישהו, שצריך לקיים את התורה שלנו ואת היהדות. איך אני עושה את זה? זה עניין שלי, בקצב שלי".

תפקיד הגבר הוא לכבות שריפות

חמאווי נישא לפני תשע שנים והביא לעולם שתי בנות, כיום בנות 8 ו-6. אחרי חמש שנים התגרש מאם ילדיו. "עברו עלי שנתיים לא פשוטות", הוא מספר על התקופה שאחרי הגירושים, "לקחתי את זה מאוד קשה. זה דבר מאוד לא טוב להתגרש".

לפעמים אין ברירה.
"קודם כל, זה לא טוב לילדים. לא משנה מה אנחנו מרגישים, זה לא טוב לילדים, נקודה, אבל גם ברור שאם המצב לא מאפשר אחרת, אז הרבה יותר טוב לילדים שזה לא יהיה בכלל כדי שלא יהיו ריבים. אצלנו לא היה מקרה מסוים שהביא לזה, פשוט חילוקי דעות אין-סופיים. ההשלכות של זה לא נעימות בכלל. למדתי לחיות עם עצמי, הייתי במצב רגשי וכלכלי לא טוב. נכנסנו ללופים של כעסים, של חשבון נפש, של הרבה דברים. בשנה האחרונה זה קצת עבר, התרוממנו, קמנו, ואנחנו חיים עם זה".

אתה ביחסים טובים עם גרושתך כיום?
"אנחנו לא אחוקים. גם אחרי הגירושים, יש חילוקי דעות על ענייני הבנות ודברים כאלה, אבל עם זה מסתדרים, אין ברירה. אנחנו במשמורת משותפת, פעמיים בשבוע הן אצלי, שבת כן שבת לא, ואם אני צריך החלפה, אם היא צריכה החלפה, אז יש עזרה. זה לא פשוט, צריך ללמוד לעבוד יחד ויש פה הרבה מאוד רגש".

אתה מרגיש שיש מישהי בצד השני שאפשר לסמוך עליה?
"כן. אני סומך עליה, בוודאי. אמא שלהן לוקחת אותן יותר ממני, הן יותר זמן אצלה, גם המצב הכלכלי שנכנסתי אליו היה לא פשוט, אז היא שמה יותר כספים והשקיעה יותר ממני. היא גם בדיוק התחילה ללמוד משפטים, היא עושה הרבה דברים, כל אחד עם העשייה שלו וממשיכים הלאה".

איך הילדות מתמודדות?
"בהתחלה היה להן קשה מבחינה רגשית, אבל הכל בסדר, הן כבר ילדות גדולות. הן הולכות לבית ספר ואחר כך אני אוסף אותן מהמסגרות, אנחנו מעבירים את אחר הצהריים במשחקים, פעילויות, בגינה או עם חברות, עושים ארוחת ערב, מקלחות וכל אלה, ולישון. אני לא מאלה שמחכים שהן ילכו לישון כבר, אני אוהב להיות איתן. אני מרגיל את עצמי לזה שתהיה לי הרגשה טובה להיות איתן".

אתה חושב שזה היה הדבר הנכון, לעשות ילדים?
"לדעתי לעשות ילדים זה הדבר הכי נכון לא משנה מה. אני לא מתחרט על זה, לא משנה מה המצב. בהתחלה זה היה לא קל, הילדות רצו את אמא כל הזמן ויש לי ילדה על הספקטרום, היא בתפקוד גבוה, אבל בכל זאת, לא היה פשוט להרגיל אותה לשני בתים והיינו צריכים לכבות שריפות. בכלל, התפקיד של הגבר הוא לכבות את השריפות בכל מה שקשור לענייני הבית".

איך זה להיות פתאום לבד, בלי אמא לידך?
"הקשר שלי עם הבנות מקסים, הבנות מקסימות, בוגרות מאוד, אבל בהתחלה פחדתי להיות איתן לבד. פתאום הן רוצות את אמא ויש טנטרומים, פתאום הן שוברות את הכלים. אתה לומד להיות אבא כל הזמן".

אין בת זוג שיכולה לקחת את זה עליה ברגעים קשים.
"וגם כשאמא שלהם לוקחת אותן, אני נשאר עם עצמי ועם המצפון שלי, שזה הכי נורא. אבל בגלל זה, כשזה עובר בשלום והן איתי והכל טוב ויפה, אז אני בטוב. אני גם יודע שיגיעו כל מיני מריבות ויתחילו טנטרומים, היום יכול לעבור נהדר, ופתאום באיזה רגע הילדה יוצאת מכליה. זה קורע את הלב, אתה חושב שאתה האבא הכי כושל בעולם ברגע הזה, אבל צריך להבין שזה קורה. זה לא פשוט, אבל צריך לדעת להסתנכרן איתן. זה מלמד אותך להיות יותר מכיל, יותר לשתוק ולעשות בלי להבין, וזה מאוד קשה, כי מי לא מתעצבן על הילדים שהופכים לנו את החיים? זה לימד אותי להיות סבלני, להקשיב, ולעשות הרבה דברים שלא הייתי עושה קודם".

אחרי חודש של מלחמה, זה מתיש לפעמים.
"זה מתיש, אבל אני לא נופל לייאוש. ההפך, אני נלחם בזה, לא ליפול, להתרומם, לשמוח, לחייך. אני מכריח את עצמי להיות שמח, אחרת אני אהיה במקום לא טוב. בריאותית זה לא טוב לי, אני כמעט בן 46, הזנחתי את עצמי הרבה זמן, לא התאמנתי, לא התחדשתי בבגדים".

מה מחזיק אותך?
"אני מאמין שהקדוש ברוך הוא חי וקיים ושומע אותי. אני רואה את העזרה שלו קורית לאט-לאט, דברים יוצאים מהמקום שלהם ומסתדרים. אני פשוט סומך עליו שהוא יוציא אותי מזה, ותתפלא, זה עובד. כל פעם מחדש זה עובד".

אני באטרף, יש לי אש בעיניים

אנחנו נפגשים יום לפני ערב החג בדירתו ברחובות, שם הוא נשאר אחרי הגירושים כדי להיות קרוב לילדות. אחרי הריאיון הוא יתפנה לנקות את המטבח הקטן מחמץ ולנעול את ארון החמץ שיימכר לגוי עד צאת החג. "לא הייתי לומד תורה לפני חמש שנים, והיום יש לי חברותות, יש לי חבר שאני לומד איתו תורה וגמרא כמה פעמים בשבוע. לאט-לאט הקמתי לעצמי את המקום התורני שלי פה, יש לי ארון ספרים שלם שמילאתי".

איך זה מסתדר עם הקריירה?
"התורה מגבירה את השאיפות שלי, עכשיו אני יודע איך לגשת לדברים בחוכמה. יש מסכת שמדברת על משא ומתן, על כל המסחר והקנייה, מיליון חוקים. התורה נותנת לך דרייב לעבוד, כי אתה צריך לצאת לעבוד ולעשות כסף".

יש ילדות לפרנס.
"כשהבנות הגיעו עבדתי המון. התחלתי לעשות המון פרויקטים, וגם כתבתי את הסדרה 'אנדרדוגס' עם שלושה חברים שלי".

חמאווי הוא לא רק שחקן, ליצן ואומן שיש, הוא גם תסריטאי עם סדרה אחת בקנה, לא הישג מבוטל בישראל. לפני כשש שנים הוא יצר יחד עם חבריו אריק גולדשטיין, יניב הלפגוט ומוטי וסרמן את הסדרה הקומית "אנדרדוגס", ששודרה ב-yes. "זה היה תהליך מאוד מהיר", הוא מספר, "הבאנו רעיון, נדלקו עליו, ישר הביאו תקציב והתחלנו לכתוב".

חמאווי ושותפיו כתבו והפיקו את הסדרה בתוך פחות משלוש שנים. היא עלתה לשידור בשנת 2020 וזכתה לביקורות אוהדות, אך נבלעה מעט בקדחת של מגפת הקורונה. מבחינתו, זה רק היה שער לעולם חדש של כתיבה. "זה פתח לי את הצ'אקרה של התסריטאות. התחלתי ללמוד ולחקור תסריט, לכתוב המון תסריטים, לנסות להגיש אותם ולקבל עליהם תקציב. היום אני עובד על תסריט מאוד גדול שאני מנסה להעיף בחו"ל".

סרט או סדרה?
"סדרה מטורפת שאני הולך עליה עד הסוף, לא משנה כמה שנים זה ייקח. לא משנה מה, אני פועל כדי לקבל עליה תקציב מאוד גדול, כמו של 'משחקי הכס'".

15 מיליון דולר לפרק?
"אולי קצת פחות, אבל עדיין סדרה יקרה".

מה השתנה בפרספקטיבה שלך וגרם לך להאמין שזה אפשרי?
"הייתי צריך לצאת מהלופ הזה שאני מחפש את התפקיד הבא, ותאמין לי, אין בן אדם יותר באטרף ממני, יש לי אש בעיניים לתפקידים ולתעשייה. אני גם מלמד משחק כבר יותר מעשר שנים בסטודיו של גלית רוזנשטיין, ויש לי הצעה לפתוח פה ברחובות סטודיו למשחק ומצלמה. אני עם אש בעיניים לעשייה ולאומנות, אבל האם האומנות הזאת מכניסה לי כסף? לא הרבה כרגע, אבל אני מאמין שהיא עוד תכניס לי".

היו פעמים שרציתי שידוך

במהלך הריאיון, אזעקה מורידה אותנו למקלט הבניין. הוא מלא בשכנים ועוברי אורח, אבל האווירה רגועה ושקטה. חמאווי אוהב את השכונה שלו ברחובות וממליץ על המאפייה הקטנה מתחת לבית. בזמן המלחמה הילדות ישנות עם אמא בממ"ד, והוא מבלה איתן במהלך היום. הוא נשאר פה בשבילן, ונראה שהוא מצא כאן קצת שקט, במקום שהתגלגלו אליו חייו. "בן אדם יכול לחיות 37 שנה, אבל כשמגיעים ילדים לעולם, מגלים את הסיבה לקום בבוקר", הוא אומר. "המחשבה עליהן היא הסיבה שאתה קם והולך לעבודה, זה הכל בשבילן. זה נתן לי דרייב גדול מאוד".

אתה מתחרט לפעמים על הגירושים?
"הייתה לי חרטה, כן. בעצם לא רציתי להתגרש, זו הייתה צעקה, אבל זה פשוט התגלגל. הייתה חרטה למשך הרבה זמן, מחשבות כמו 'אולי עשיתי משהו לא בסדר', אבל המציאות הביאה אותנו למצב הזה, אז צריך להתמודד. הכל לטובה".

אולי לא הייתה ברירה.
"אתה לא יודע מה ההשלכות של הבחירות שלך. כשנפרדנו נכנסתי למקום של לבד ושל בעיה כלכלית. הייתי צריך לשלם מזונות ולא שילמתי הרבה זמן כי העבודה נפסקה, זה היה לא נעים. היום אני היום במקום שלם הרבה יותר".

לפעמים צריך לעבור את התקופות הקשות ואת המחשבות הקשות.
"זה מחזק אותך. זה מוות רגשי להתגרש, לי זאת הייתה טראומה מאוד גדולה, אבל אתה מתחזק מזה מאוד. אתה יוצא החוצה ולוקח את כל התובנות לזוגיות הבאה שלך."

יש אנשים שיוצאים מזוגיות וחושבים, "בן הזוג הבא שלי לא יהיה ככה", ויש כאלה שחושבים, "מה אני עשיתי ואיך אני אהיה בזוגיות הבאה".
"יפה אמרת, ואני הסתכלתי קודם כל על עצמי, איפה אני לא הייתי בסדר? מה אני צריך לשפר? אני כמובן רוצה להכיר מישהי, להתחתן ולהמשיך ולחיות במשפחה, אז אני זורם עם הזוגיות הבאה שלי, כי אני לא יודע מהיכן היא תגיע. אני לא יודע מה יהיה ואיך היא תהיה, אני לא שולט בזה".

היום אתה מחפש זוגיות?
"אני יוצא פה ושם לדייטים, יש הצעות, אבל דווקא הלכתי אחורה מהמקום הזה, אני לא ממהר. אם אני מכיר מישהי שמוצאת חן בעיניי אז אני לוקח את הזמן להכיר אותה באמת, לראות אם היא בראש שלי ואם יש בינינו כימיה".

אם תפגוש מישהי, תתחילו פשוט לצאת או שצריך לכוון לחתונה?
"תלוי, היו פעמים שרציתי שידוך. אמרתי שאין לי כוח עכשיו ליציאות האלה, אני רוצה מישהי שרוצה להתחתן, אבל גם זה לא בדיוק מה שאני רוצה. אני רוצה לפגוש אישה שמוצאת חן בעיניי, שהיא בראש שלי, בווייב שלי. לא אתחתן עם מישהי שאני לא מכיר, שאני לא אוהב אותה, שאני לא רוצה אותה, שלא עושה לי פרפרים בבטן".

אתה פתוח לאהבה?
"זה עץ עם ענפים שאתה לא יכול לדעת מה ייתפס, מה יהיה טוב ועם מי. אני פתוח לזה עכשיו, אני לא סגור, אבל אני לא מתהולל, אני יותר בשקט".

צילום: זוהר שטרית | סטיילינג: לימור ריחאנה | איפור ושיער: קרן אדרי | הפקה: טל פוליטי