קצת קשה לעכל את נורה ליפשיץ. הצעירה הישראלית – שמקדישה את חייה להצלת בעלי חיים והקימה בית במושב שקט ופסטורלי באזור ירושלים לעצמה ול-500 עטלפי פירות, תריסר תרנגולי הודו (שלכולם קוראים הרצל), גרב הכבשה, איציק ציפור המיינה וקופר הכלבה – לא מסתירה את הסלידה שלה מבני אדם ומתקשה להבין את האנשים שנשארים אדישים לסבל של בעלי החיים.
"נורה", סרטו התיעודי של מתן בן מורה, מוקרן לראשונה בפסטיבל דוקאביב, מאפשר התבוננות מפעימה במפעל חייה של ליפשיץ, מראה עד כמה היא עמלה עבור החיות שלצדה 24/7, אבל גם מציע הצצה מרתקת לנפשה של הצעירה המיוחדת, שנאלצת להתמודד עם שורה של איומים טרגיים שמערערים את חייה. "אני לא מגיעה מבית של אוהבי בעלי חיים בכלל", היא מספרת בשיחה עם mako. "עם זאת, מגיל צעיר אני אוהבת בעלי חיים".
למה זה דווקא עטלפים?
"כשאתה באמת אוהב חיות ומתחיל להבין מה המצב שלהן, אתה נכנס לזה ורואה שיש יותר חיות שפוגעים בהן יותר. זה מגיע למצב שיש בעלי חיים שרק פוגעים בהם. לפעמים גם המדינה פוגעת בהם ובעצם אין להם שום הגנה. לפני המון שנים ניסתה המדינה להרעיל עטלפים. היו מגיעים למערות ומפזרים גז כי חשבו שהם מזיקים לחקלאות. בנוסף לזה, בכל אוניברסיטה גדולה בישראל עושים ניסויים מזעזעים בעטלפים וזה משהו שלא מדברים עליו".
הסרט מראה איך נורה, שייסדה את עמותת ע.ט.ל.ף – עזרה וטיפול לעטלפי פירות, באמת מנסה להיות שם בשביל כל בעל חיים באשר הוא, אבל גם היא יודעת שזה לא ממש אפשרי. כשהיא נשאלת על הדיסוננס בין הרצון העז לעזור לכולם לבין העובדה שזה פשוט לא יכול לקרות, עונה נורה: "החיים שלי מתחלקים לשניים - לפני מה שקרה לקופר הכלבה שלי (שעברה המתת חסד) ואחרי. לפני, בזמן שצולם הסרט, באמת ניסיתי להציל את כולם".
"הסטייט אוף מיינד שלי הוא 'בואו תעזרו לכלב דרוס' ולא 'בואו תפתחו את הארנק'. מאוד קשה לי לבקש כסף"
בכל מה שקשור להמתות חסד, נושא שמטופל בסרט בצורה ייחודית וכואבת, נורה מאמינה כי צריך לנסות להציל את החיה, גם אם הווטרינרים מאמינים שיש סיכוי קטן. "הרבה פעמים עושים המתות חסד כדי להקל, ולא בהכרח כי צריך. כשאני עושה את זה, באמת יש בזה חסד. אני מודה שגם אני לפעמים מפספסת ויכול להיות שיש חיות שסובלות יותר מדי מזה, אבל מעדיפה לקחת הימור ולא להרוג חיה שאפשר להציל. כבר אמרו לי שאין סיכוי להציל חיה והצלחתי להציל אותה".
בכמה חיות יוצא לך לטפל בשנה? התרומות מספיקות? המדינה עוזרת?
"המדינה מודעת למצב ולא עוזרת בשום צורה. כשניסו לירות בכלבים באזור בית שמש עשינו בלגן וכשיש מבנים חשובים שרוצים להרוס אנחנו עושים בלגן. אני כן אגיד שהתמזל מזלי והם לא נטפלים אליי, אז תודה לאל. כן, יש לנו שיתופי פעולה עם וטרינרים, עיריות, מוקדי 106 בכל הארץ. בכל מה שקשור לתרומות כן יש קצת, אבל אני חושבת שהסטייט אוף מיינד שלי שהוא 'בואו תעזרו לכלב דרוס' ולא 'בואו תפתחו את הארנק', לא ממש עוזר. מאוד קשה לי לבקש כסף".
מה גרם לך להסכים לעשות את הסרט ולהיחשף ככה? איך את מרגישה עם זה בדיעבד?
"התשובה תגיע אחרי שאבא שלי ואנשים שחשובים לי יצפו בסרט. כרגע אני לא יודעת להגיד. אני לא מסתירה שום דבר – אני לא מתביישת שהייתי ברחוב ואני לא מסתירה את זה שהייתי בבית מעצר לבני נוער. זו מי שאני וגם כשעשיתי טעויות – אני עומדת מאחוריהן".
מי שעוד נחשף בסרט הוא אבא שלך, איך הרגשת עם זה?
"בהתחלה לא רציתי שאבא שלי יופיע בכלל. הייתה לי בעיה כי גם הוא אדם שלם עם עולם משלו. המשפחה שלי מאוד שונה ממני, אנחנו 70 איש במשפחה ואני בקשר רק עם אבא שלי. ההסכם ביני לבין מתן היה שאבא שלי לא יופיע בסרט לא משנה מה, וזה קרה מתוך רצון לשמור עליו".
לשמור עליו ממה?
"אני יודעת להתמודד עם בני אדם, מכירה את הצדדים האפלים שלהם ואת הרוע שלהם - אלה החיים שלי. אני כל היום מתעסקת בלתקן את מה שבני אדם שברו. אבא שלי הוא הצד השני לחלוטין. הוא הרופא שחושב שהאנושות היא דבר נפלא והצורך שלי לא לחשוף אותו לעולם הזה מגיע ממקום של לשמור עליו. אני קוראת טוקבקים ויודעת שאנשים הם אפסים, אבל אם הוא יקרא הוא ייקח את זה קשה. כשאני מביאה חיות ומנסה לספר לו על זה, הוא מתקשה. הוא לא מוכן להתמודד עם המחשבה שיצור חי עבר כל כך הרבה סבל והוא לא יכול להכיל את העובדה שבני אדם שהוא כל כך מעריך ואוהב עושים דברים כאלה. מבחינתי – הוא מטפל באויב".
את אומרת שבני אדם הם האויב, אבל את עוזרת גם להם. איך זה מסתדר?
"זה לא. אנחנו יודעים שכשיש ילדים שחווים טראומה גדולה או מסכת התעללות ארוכה, הם מוציאים את זה על בעלי חיים מתוך צורך הישרדותי. היו ילדים שאמרו לי בפנים שהם עשו דברים נוראים, חלק שיקרו כדי לראות איך אני מגיבה ואצל חלק זו הייתה האמת".
איך מתמודדים עם זה?
"זו סיטואציה קשה כי אני צריכה להחזיק בראש כשאני עובדת עם הילדים, 'אני עכשיו פה נאמנה אליהם'. וכשילד בא ואומר לי דבר כזה, הוא אומר לי את זה כי הוא רוצה לבדוק אם אני אעזוב אותו כמו כולם. הוא יודע שהדרך לפגוע בי היא לספר לי שהוא פגע בבעל חיים. זה המבחן שלהם לראות אם אני אלך למרות שאמרתי להם שלא אעזוב אותם. התפקיד שלי הוא להראות להם שאני לא עוזבת. עם הזמן אתה מגלה שהם מדהימים. הילדים שלי גנבו כלבים שעברו התעללות והביאו לי והם אוספים חתולים מהרחוב. הם כן מצליחים ליצור הזדהות עם החיות. אם אתה נותן להם את הפתרון הם מאוד מתחברים".
"מי ייצא איתי בכלל? אני שק של בעיות עצבים וטראומה. אני חיה עם 500 עטלפים"
ואיך מוצאים זמן לחיות גם בתוך כל העשייה? ובכן, לא ממש מוצאים. "אין לי תחביבים. אני לא הולכת לסרטים ולא להופעות. מה שאני עושה אינטנסיבי ודורש זמינות של 24 שעות ביממה. אני הולכת לישון ב-5 בבוקר וב-6 כבר מתחילים טלפונים של אנשים שמצאו עטלפים. אתה כל הזמן זמין לדבר הזה וזה קשה".
מה עם חברים? אהבה?
"מי ייצא איתי בכלל? אני שק של בעיות עצבים וטראומה ואני חיה עם 500 עטלפים. אני לא יודעת מי יעשה את זה לעצמו. יש חברים שאיבדתי בדרך ויש כאלה שניפיתי כי בשלב מסוים הרגשתי שהם מתעסקים בשטויות. זה מתנשא, אבל אתה מרגיש שהזמן מבוזבז כשיושבים עם חבר'ה ושותים בירה ויש ילד שאפשר להציל שמתעללים בו. הסטטיסטיקה אומרת שאחד מכל שישה ילדים נפגע מינית. איפה אנחנו? מי אני שאשב בבר ואבזבז את הזמן אם בזמן הזה יכולתי לעזור למישהו? כן יש לי קבוצת חברים קטנה ונאמנה, אלה אנשים שיודעים שאם הם רוצים לראות אותי הם צריכים לבוא אליי ושתוך כדי אני אעשה דברים במקביל. אלה חברים טובים ולא מגיע להם את זה. מעט מאוד שורדים את הדבר הזה ואני מעריצה את החברים שלא עזבו".
"נורה" מסתיים בסצנה לא פשוטה ונכון לזמן קיום הריאיון, נורה עדיין לא ראתה אותה בגרסתה הסופית.
"ראיתי את העריכה הראשונית, הייתה הקרנה אחת בלי מוזיקה, בלי צבע וכאלה, ואז התחלתי לגעור במתן. אני יכולה להיות ברוטלית וזה מה שקרה, במשך חצי שעה נבחתי עליו".
למה?
"אני אמרתי שהסוף של הסרט צריך להיות הרגע ההוא (המתת החסד של הכלבה קופר) והוא נורא הסתייג מזה. הסברתי לו שבחוויה שלי זה הרגע שבו החיים שלי נגמרו כמו שהם. זה כל כך אנושי בקטע רע. קרה משהו נורא, אז למה לברוח מהכאב? למה לטשטש את זה עם סצנות נעימות לעין? זה לא נכון. אנשים לא יכולים לשבת מול הכאב אלא מחפשים איך לברוח ממנו. זו לא תפיסה שאני מאמינה בה. קופר הייתה עולם שלם וחשוב לי שיבינו שהיא הייתה פה והיא איננה. בלי סצנות מתוקות של פרפרים בסוף".
מה למדת על עצמך? מה היית רוצה שהקהל ייקח מהסרט?
"אני לא בנויה לזה שבן אדם ייגרר אחריי עם מצלמה. אנשים חיים בקצב אחר ממני וזה היה קשה. בנוסף, אני רוצה שאנשים יעזרו. תהיו אקטיביים, אתה רואה כלב בצד הרחוב - קח אותו לווטרינר, שימו עין על בעלי החיים סביבכם. אם היית זרוק בצד הדרך אחרי שרכב פגע בך, היית מתחנן לעזרה, אז למה לא לעשות את הדבר הזה למישהו אחר? וכמובן הייתי שמחה שיתרמו לעמותה".