מה לראות בפסטיבל הקולנוע ירושלים 2025

חמצן
ישראל | 2025 | 95 דקות

"חמצן", סרטה של נטעלי בראון ("שוטינג", "התליין"), עוקב אחר ענת (דאנה איבגי), מורה חובבת ואם יחידנית לעידו (בן סולטן), לוחם גולני שכבר מריח את השחרור. השניים מתכננים לטוס יחד לטיול אחרי צבא, אבל בוקר אחד פורצת מלחמה, ומכאן ענת מנסה לעשות הכל כדי למנוע מהבן שלה להילחם. הסיפור כאן מעניין, כל המעורבים בתצוגות משחק טובות (כולל נורית גלרון!) אלא שקשה להתעלם מהעובדה שהצפייה גם מלווה במחנק בגרון. מועקה. קשה לנשום, אין חמצן.

הסרט הזה רלוונטי מתמיד - כל כך הרבה אמהות ואבות ואחים ובנות זוג לא רוצים ולא רוצות שהיקר להם מכל ייצא לשדה הקרב. גם הקולות שנשמעים ברקע - מנאומי נתניהו ועד הדיווחים החדשותיים, נראה שנלקחו מ"חרבות ברזל", ולעיתים הצפייה מרגישה כמו צפייה בכתבת מגזין עצובה/מרגשת באחת ממהדורות החדשות. זה כבד, ולא בטוח שזה מה שאנחנו צריכים עכשיו. (מיכל דאבי)

כי את מכוערת
ישראל, קנדה | 2025 | 83 דקות

פרס שלא מחולק בשום מסגרת שהיא: פרס השם המזמין, רצוי בליווי פוסטר תואם. והזוכה - בלי טיפה אחת של תחרות, בפסטיבל הזה או בכלל: "כי את מכוערת". סרט הביכורים של שרון אנגלהרט תופס את תשומת הלב במחי שלוש מילים בלבד, ואז את הלב כולו ב-83 הדקות שמגיעות אחר כך. הפרחים לריקי רייף סיני ואורי אבינועם הצעירות, שתיהן מ"המפקדת" במקור, שממשיכות מסורת שמתחילה כבר להתיש ובה יצירות נשיות ישראליות חייבות לצאת לדרך מהשירות הצבאי. אביגיל (רייף סיני), חיילת שנמצאת על המסלול לקצונה, חוזרת לביתה הבלתי מתפקד ומגלה שאחותה הנערה (אבינועם) נכנסה להיריון. היא עצמה עוד בתולה, ונחושה לגרום לזה להשתנות.

הסיפור של "כי את מכוערת" איננו על חרמנות, אלא על הלחץ של אביגיל לסמן את אותו וי בגלל כל הסיבות האישיות והחברתיות. הליהוק בו לוקה בחסר - האחיות ואמא שלהן, בגילומה של יעל אבקסיס, לחלוטין לא עוברות כבנות אותה המשפחה (לא רק בגלל המשקל של אביגיל, פרט משמעותי בעלילה) - ובכלל, קורה בו את מה שקורה בהרבה סרטי ביכורים שזוכים לאמון מרחיק לכת: הוא לא כתוב ומבוים באותה רמה שבה הוא משוחק. על מיעוט הרעיונות פורצי הדרך שמופיעים בו מפצה "כי את מכוערת" בשימוש תדיר בגסויות ובמילה "כוס", הסוואה מוכרת להיעדר חזון ברור. מצד שני, אין כמעט שנייה שבה המצלמה לא מכוונת על רייף סיני המכשפת, ובטח שאין אפשרות להוריד ממנה את העיניים כשהיא מופיעה על המסך. לא מהודק ככל שיהיה, פצצות הכריזמה שיש בו הופכות אותו לאחד הסרטים המקומיים הכי מעניינים בשנה כל כך חלשה. (רועי אבן)

ערך סנטימנטלי
נורבגיה, גרמניה, דנמרק, צרפת, שוודיה | 2025 | 132 דקות

גוסטב (סטלאן סקארסגארד) הוא במאי קולנוע מצליח, שככל שקריירת הבימוי שלו נסקה - כך היחסים עם אשתו ושתי בנותיו הלכו והידרדרו, עד שכמעט ונותק לחלוטין. כעת, לאחר מותה של האם, וכשההצלחה כבר לא כפי שהייתה, גוסטב מנסה לחזור לחייהן ומציע לבתו נורה (רנאטה ריינסב), שחקנית מוערכת בזכות עצמה, לככב ביצירה אוטוביוגרפית חדשה שעליה הוא עובד. נורה מסרבת, וההצעה הזאת פותחת פצע ישן שמעולם לא הגליד. בין הגעגוע לאם, לזיכרונות שמציפים מהעבר ולרצון להצליח בעולם הבמה התובעני - כל אחת מהדמויות מנסה להתמודד עם המורכבות של קשרי משפחה, אשמה וסליחה.

"ערך סנטימנטלי" בבימויו של יואכים טרייר, זכה בפרס הגרנד פרי - הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל קאן, והוא גם הסרט שפתח את פסטיבל הקולנוע ירושלים. הביקורות ברחבי העולם מהללות, ואין ספק שמדובר בסרט טוב ובעיקר מעורר מחשבה, כזה שנשאר איתך גם אחרי שכתוביות הסיום עולות. אבל, וזה אבל גדול - הוא גם מאוד מאוד איטי. אורכו של הסרט הוא 135 דקות והוא גדוש בשתיקות ארוכות ומבטים נוגים של הדמויות, והיה מוטב לקצר אותו בחצי שעה לפחות. (דל"פ: ולמה לא לפתוח את הפסטיבל עם סרט שמדבר יותר אל העם כמו "לשחרר את שולי"? מחילה). (מיכל דאבי)

מלאכי
ישראל | 2025 | 51 דקות

מלאכי נולד לפני 21 שנה עם תסמונת נדירה שגורמת לעיוותים קשים בפנים ובגולגולת. הוריו, מבוהלים ומפוחדים, נטשו אותו מיד לאחר הלידה בבית החולים. בת שבע, מיילדת בבית החולים, לא נשארה אדישה. היא אימצה את מלאכי לביתה והפכה לאמא שלו. אבל אחרי שנים, היא מחליטה להתקשר לאם הביולוגית, והשיחה הזו פותחת מסע מטלטל של סליחה, חיבור ואהבה.

את הסרט, שמורכב מראיונות אישיים וקטעי אנימציה, מקריין מלאכי בעצמו, מה שהופך אותו לא רק למושא הסרט אלא למספר בגוף ראשון. כך הבימוי לא משתלט על הסרט, ואין כאן ניסיון למניפולציות זולות או עריכה דרמטית ומגמתית. מדובר בסרט פשוט במבנה שלו, אבל מלא באותנטיות ובאנושיות. אומנם זה לא הסרט הראשון שצריך לעלות בשבילו לירושלים, אבל אם אתם כבר שם, שווה להיכנס אליו. רק לא לשכוח חבילת טישו. כי סרטם של עדו בהט ונעם דמסקי מצליח לרגש, לא בזכות טריקים קולנועיים, אלא בזכות הסיפור העוצמתי. (לירן יושעי)

אבודים בבולטימור
ארה"ב | 2025 | 99 דקות

אם יש איזשהו סרט בספטיבל הקרוב שהוא בגדר חובת צפייה, אז זהו סרטו של ג'יי דופלאס ("ג'ף שחי בבית"), שאף זכה בפרס הספוטלייט בפסטיבל SXSW.

בערב חג המולד, קליף מגיע עם ארוסתו לבית הוריה לארוחה המסורתית. רגע לפני שהוא נכנס לבית, הוא מועד ושובר את השן. לחוץ, רעב ומדמם, הוא מצליח להשיג את ד"ר דידי לטיפול חירום. אבל זה לא נגמר שם. מכאן והלאה השניים יוצאים למסע הזוי ברחובות בולטימור בערב מלא בהתרחשויות משעשעות ומרגשות, דרכן הם ימצאו (וימציאו) את עצמם מחדש.

"אבודים בבולטימור" הוא מסוג הסרטים שמלטפים את הלב והנשמה, ומפנקים באווירה קסומה בסרט עצמאי מסוגנן להפליא. מעל הכל, אלו ההופעות החכמות והמדוייקות של מייקל סטרסנר (שהוא בכלל ליהוק פגז) וליזי לארסן שחודרות ללבב פנימה. זה סרט מתוק, מצחיק על אמת ומלא באנושיות אותנטית, שהקולנוע המודרני צמא לה. חובת צפייה כבר אמרנו? (לירן יושעי)

קרח דק
ישראל | 2025 | 92 דקות

בזמן מלחמת ששת הימים כבשה ישראל את רמת הגולן מידי סוריה. תושבי רמת הגולן הסוריים נטשו את בתיהם וברחו מזרחה, אבל הדרוזים שחיו בצפון הרמה בחרו להישאר על אדמתם, גם כשזו עברה לידי ישראל. גם תחת הכיבוש, וגם לאחר הסיפוח לישראל ב-1981, המשיכו הדרוזים של רמת הגולן לראות את עצמם כסוריים - ודחו באופן גורף קבלת אזרחות ישראלית.

הסרט הדוקומנטרי "קרח דק" מתרחש 55 שנה מאוחר יותר, ומספר את סיפורה של הקהילה הזו דרך שני גיבורים ממג'דל שמס, אחריהם הוא עוקב במשך שלוש שנים: איה היא שחקנית הוקי צעירה ושאפתנית, שמוכנה לקבל על עצמה אזרחות ישראלית כדי להגשים את חלומה להיות חלק מנבחרת המדינה; איוב הוא דודה המבוגר, חקלאי ועיתונאי (ובאופן כללי, אדם מעורר השראה), שמגדיר את עצמו סורי ומתנגד לקבלת אזרחות ישראלית. הסרט מציג את ההתלבטות של איה, שנקרעת בין רצונה לבין רצון משפחתה, ובמקביל מלווה את איוב - שעורך ראיונות עם רבים מתושבי המקום, לוקח חלק במחאת הדרוזים נגד טורבינות הרוח, ומשתף בכאב בדבר הגעגועים לאחיו המתגורר בסוריה, שאותו לא פגש במשך למעלה מ-50 שנה.

"קרח דק" הוא דוגמה מצוינת לסרט שמתמקד בסיפור פרטי ו"קטן", ובאמצעותו מצליח לספר גם סיפור גדול יותר, סיפור של קהילה שלמה. או, במילים אחרות, זה סרט שמוכיח שהאישי הוא הפוליטי (והפוליטי הוא האישי). אודי קלינסקי ועירית הוד הם הבמאים, והרגישות שלהם - כמו גם הכבוד שלהם - לסוגיות ולאנשים שבהם הם עוסקים ניכר בכל צעד ושעל; הם גם לא מפחדים להביע ביקורת, לשאול שאלות, להציג מורכבות. ומעבר לכך שהצפייה ב"קרח דק" היא חשובה (נושא הלבטים בתוך הקהילה הדרוזית אינו נושא מדובר במיוחד בישראל), זו צפייה מרגשת וכואבת - במיוחד אחרי פגיעת הרקטה במג'דל שמס, שבה נהרגו 12 ילדים ובני נוער, אחת מהם היא נכדתו של איוב. הסרט הופק עבור ערוץ מכאן 33, וישודר שם אחרי הפסטיבל. (שרון גולן מאירי) 

רחוב אחד בסילוואן
ישראל | 2025 | 52 דקות

ברגישות רבה אך בלי לייפות את המציאות, "רחוב אחד בסילוואן" של ביסאן טיבי מצליח להכניס את הצופה היישר לתוך שכונה בירושלים שנמצאת תמיד על סף פיצוץ. דרך עיניהם של ילדים, בני משפחה פלסטינית ומתנחלים שמתגוררים באותו הרחוב, טיבי בונה דיוקן של מציאות אבסורדית - כזו שבה משפחות חיות בצל צווי פינוי, מתוך ידיעה שהן עלולות לאבד את הבית שבו נולדו וגדלו, רק כדי לפנות מקום למתנחלים נוספים.

הכוח של הסרט טמון דווקא בפשטות שלו. אין כאן איזו עשייה קולנועית מורכבת והוא לא מטיף או מתיימר לפתור את הסכסוך, אלא רק מתעד - בעדינות ובחוכמה - את המתח הבלתי-פוסק, את המבטים, את השתיקות, את השגרה שמתהווה על רקע תחושת חרדה מתמשכת. כשכל העיניים נשואות לעזה, והתחושה בציבור היא שניצחון שם ישנה את פני המציאות - הסרט הזה מגיע כתזכורת כואבת לכך שהסכסוך הישראלי-פלסטיני עמוק ומורכב הרבה יותר מהמציאות ברצועה. (זוהר צלח)

דם בוער
בלגיה, גאורגיה, אוסטריה | 2024 | 105 דקות

"דם בוער" הוא מסוג הסרטים שלא עושים הרבה רעש, אבל טוב שיש אותם בפסטיבל. סרט פשע קטן-גדול של הבמאי הגיאורגי אקאקי פופחדזה, שמצליח לשלב בין אלימות מאופקת לאסתטיקה של חופי ניס השמשית. הסיפור הוא על שני אחים, שכל אחד מהם בחר דרך אחרת, עד שטראומה משפחתית מחזירה אותם למסלול משותף.

אחרי שאב המשפחה נורה למוות עקב טעות בזיהוי, טריסטן, שחולם להפוך לכומר וגבריאל, אחיו הבכור שפנה לדרך הפשע, מנסים לשים את העבר מאחור ומתאחדים כדי לנקום את מות אביהם. אבל העניינים מסתבכים והאחים מוצאים את עצמם בסיפור יותר גדול משניהם יחד. בלי להסתמך על אלימות גרפית או מראות ברוטליים מדי (או בכלל), "דם בוער" מצליח להעביר תחושת מועקה משפחתית וכאוס רגשי באמצעים מינימליים. פופחדזה משתמש בעדשה רחבה ומעוותת לאורך כל הסרט, מה שמוסיף שכבת אי-נוחות ותחושת ניכור תמידית. למרות שהקצב איטי, השליש האחרון מצליח להפתיע ולפצות, לפחות חלקית, על הסבלנות שנדרשת מהצופה. כסרט ביכורים, זו יצירה לא אחידה אבל מסקרנת, שמסמנת במאי ששווה לעקוב אחריו. (לירן יושעי)

הים
ישראל | 2025 | 93 דקות

חאלד, ילד פלסטיני בן 12 מכפר באזור רמאללה, מקבל הזדמנות להגשים חלום שלו לנסוע לים לראשונה בחייו, במסגרת טיול כיתתי. ביום שבו הכיתה יוצאת לטיול לחוף, מתברר שהאישור שלו לא תקף - וכולם נוסעים בלעדיו. מאוכזב ופגוע, הוא מחליט לנסוע לבדו לחוף בתל אביב, מבלי לדעת את הדרך ובלי לדבר עברית.

הבמאי שי כרמלי-פולק ("בילעין חביבתי") יוצר סרט סרט שלא ממש מצליח להתרומם מבחינה קולנועית. הוא לא מאוזן, לעתים שטחי, ונשען על קלישאות מוכרות שכבר הופיעו לא פעם בסרטים שעוסקים בכיבוש ובמציאות היומיומית תחתיו. ובכל זאת, יש בו רגעים שמצליחים לגעת - בעיקר בזכות תצוגת משחק מרגשת של מוחמד גזאוי בתפקיד חאלד, וכמה סצנות אנושיות חזקות שמרגישות כנות ולא מאולצות. (זוהר צלח)

איים
גרמניה | 2025 | 122 דקות 

טום (סם ריילי, "מליפיסנט") הוא מדריך טניס במלון יוקרה באיים הקנריים. חוץ מלחבוט בכדור הירוק, בלילות טום עסוק בשתייה והסנפות קוקאין קיצוניות. יום אחד מגיעה אל המלון אישה מסתורית (סטייסי מרטין, "הברוטליסט") ומבקשת ממנו לאמן את בנה. לאט לאט נוצרת בין טום לבין המשפחה מערכת יחסים טעונה ומתוחה עד שהבעל נעלם, וטום מוצא את עצמו מסובך בפרשה מסוכנת.

כפילם נואר מטריד כהלכתו, "איים" פורט על העצבים הדקים ביותר בגוף האנושי. גרסטר מותח את הסצנות עד לקצה, משוויץ בשוטים מרהיבים והופך את הז'אנר על פיו. למרות שאפשר היה לקצץ ממנו עשר דקות בקלות, זהו מותחן איטי, מדויק ומהפנט, שמחזיר עטרה ליושנה ומוכיח שגם פילם נואר יכול להיות חתיך, שזוף ובלתי צפוי. (לירן יושעי)

המנסרים מטקסס
ארה"ב | 1974 | 83 דקות 

בשנת 1974 טובי הופר בוודאי לא שיער לעצמו שסרטו דל התקציב יהפוך לאייקון תרבותי מכונן שישנה את פני ז'אנר האימה לנצח. מושפע מגל סרטי האקספלויטיישן והאלימות הקיצונית, שצמחו מתוך השבר החברתי באמריקה, "המנסרים מטקסס" עדיין עובד, מבעית ומגעיל ולמרבה הפלא - עדיין רלוונטי. ומבחינת בידור נטו, מדובר ביצירת אימה משובחת שנחרטה בלב תרבות הפופ לנצח.

חבורת צעירים מגיעה לטקסס, שם היא נתקלת במשפחת סויר. בעבר שלטה המשפחה בעסקי המטבחיים באזור, אבל הקדמה והטכנולוגיה השאירו אותה מחוסרת עבודה. הטירוף, ההזנחה והאבטלה הביאו את בני המשפחה לטבוח בעוברי אורח תמימים ולאכול אותם.

השנה יציג הפסטיבל עותק חדש של קלאסיקת האימה, וזו הזדמנות נהדרת לתפוס אותו על המסך הגדול. המעריצים יודעים שלא מדובר בעוד סלאשר, אלא בסרט חריף עם בטן עמוסת ביקורת על הממשל האמריקאי בימי מלחמת וייטנאם, ומניפסט אנטי-קפיטליסטי מובהק. מומלץ לחובבי ההיסטוריה של הקולנוע, אבל לא רק. (לירן יושעי)

נגררת
ארה"ב | 2025 | 105 דקות

סרט קטן וחמוד המבוסס על סיפור אמיתי וסימפטי. אמנדה אוגל (רוז ביירן) מתגוררת בטויוטה ישנה שמשמשת לה כבית, עד שיום אחד היא נגררת על ידי הרשויות, וכל האגרות נרשמות על שמה. למרות המצב הקשה, אמנדה לא מוותרת ופותחת במאבק משפטי עיקש מול חברת הגרירה כדי להחזיר לעצמה את הרכב.

"נגררת" הוא סיפור כל-אמריקאי קלאסי בסגנון דוד מול גוליית, שמסמן וי על כל המרכיבים של דרמה-קומית עצמאית. הוא נשען על כשרונה הגדול של רוז ביירן, עם תמיכה נהדרת של אוקטביה ספנסר, דומיניק ססה ודמי לובאטו. זהו סרט חביב, אנושי ומלא חמלה, שמעביר את המסר ההוליוודי הנצחי: אם יש רצון, יש דרך. (לירן יושעי)

על מה לוותר:

בלה بيلا
ישראל, בלגיה | 2025 | 75 דקות

זו השנה השנייה ברציפות שבה פסטיבל ירושלים מעמיד ליינאפ ש"מאכזב" תהיה מחמאה עבורו, ובין הסיבות שעולות בשיחות הפנים-ברנז'איות המשמימות על כך - קשיי הפצה במלחמה, ניהול אומנותי חדש - ראוי להזכיר שגם הבציר המקומי לא עושה חיים קלים. לא למארגנים ששואפים להביא קטלוג רחב ואיכותי, ובטח שלא לצופים: "בלה", שביימו וכתבו זהר שחר וג'מאל ח'לאילה, הוא כמו בדיחה על קולנוע פסטיבלים ישראלי מינוס החלק המצחיק.

תוך הובלה של קאסט דו-לשוני, שאת חציו דובר העברי ממלאים אלישע בנאי וג'ייד דייכס וויקס, "בלה" הוא סיפור על ירושה ששווה הון ונשלחת בחצי-טעות לחתונה בגדה המערבית. יקי ובילאל, חברי ילדות שהם לא בדיוק חברים, יוצאים בעקבות הירושה הזו למסע - עם נוף אחד קבוע - כשלצדם בנות הזוג לימור ונרג'יס. שוב המחסום, שוב הפוליטיקה, שוב הפער בין ערבים לפלסטינים: לא משנה אם האלמנטים האלה מציאותיים או לא, משנה עד כמה הם כבר נחרשו בעבר וכמה מעט "בלה" עושה איתם. והפאנץ', שאיננו פאנץ' בכלל, הוא שאותה ירושה נחשקת בשם בלה היא יונה. הבנתם? כי ערבים, ודו-קיום, ושלום ומלחמה. אם לא הבנתם, 75 הדקות של "בלה" ידפקו לכם את היעדר הסאבטקסט שלהן בפרצוף עד שתרצו לברוח מכאן בעצמכם, ולא בגלל המצב. (רועי אבן)

עידן הווידיאו
ארה"ב | 2025 | 178 דקות

בתחילת שנות ה-80, הרבה לפני נטפליקס ורשתות הסטרימינג, שלטו ברחובות ספריות הווידיאו. והן לא היו רק מקום לשכור בו סרט, אלא מוקד חברתי-תרבותי, מין מועדון אקסלוסיבי לחובבי קולנוע, שבו אפשר היה ללרלר שעות על זוויות הצילום של בריאן דה פלמה, להתלהב מעותק פיזי של "פארק היורה" ולפזול לאגף סרטי המבוגרים.

ב"עידן הווידיאו", הבמאי אלכס רוס פרי לא מספר בעצמו את סיפורן של ספריות הווידיאו אלא פשוט נותן להן לדבר בעצמן. בלי ראיונות, בלי פרשנויות, רק אלפי סצנות מסרטים שמציגות את המרחב עמוס הקלטות כאייקון של תרבות. במשך כמעט שלוש שעות של מונטאז' סינמטי, בליווי קריינות של מיה הוק, פרי בונה מסה קולנועית על תקופה שחלפה, אבל עדיין פועמת בלב של כל חובב סינפיל אמיתי.

"עידן הווידיאו" היה יכול להיות חגיגה נוסטלגית אמיתית בעידן דיגיטלי להחריד, אבל במקום זה הוא מרגיש כמו עבודה סמינריונית מתישה בקולנוע. שלוש שעות של מונטאז'ים, ערוכים באיטיות ובחזרתיות, גורמים גם לחובבי רטרו מושבעים להשתעמם. מיה הוק מקריינת בטון מונוטוני שלא מוסיף עניין, והסרט, שעוסק בתקופה הכי צבעונית וחגיגית של התרבות הפופולרית, מרגיש יבש, מאופק ומטרחן. יש בו רגעים מצחיקים ותצוגת אוצרות מרשימה של פרי, אבל הם טובעים בתוך פרזנטציה אקדמאית שמפספסת את הפאן שבקופסאות הקלטות. (לירן יושעי)

האחד והיחיד שלי 
ישראל | 2025 | 104 דקות

גיבורת "האחד והיחיד שלי", סרט הביכורים של דוד טאובר, היא שירה (טליה ברטפלד) - צעירה חוזרת בתשובה שלא מזמן ילדה את בנה הראשון. בפתח הסרט היא מגיעה לביקור אצל הרבנית, וטוענת שבעלה הוחלף בכפיל: הוא נראה אותו הדבר, אבל היא משוכנעת שזה איש אחר. במקביל, בני זוג שעומדים להתחתן מגיעים לטעימות באולם אירועים, שם הגבר מתהפנט ממבטה של אחת המלצריות - וזו מתחלפת באשתו לעתיד. זו ללא ספק נקודת פתיחה מסקרנת לסרט, כזו שמעוררת את השאלה המתבקשת: לאיזה כיוון הדבר הזה ילך? ובכן, התשובה היא לכל הכיוונים. וזה לא נאמר כמחמאה.

נגיד את זה ככה: העלילות המרכזיות של "האחד והיחיד שלי" מתפצלות לאורכו לשלל תתי-עלילות, תוך דילוג בין שלל ז'אנרים, אבל אי אפשר לומר שהכמעט-שעתיים האלה מתלכדות לכדי יצירה מגובשת ושלמה. קצוות נותרים לא סגורים ותהיות נותרות לא פתורות - אבל לא במובן של "מה שלא נאמר ומובן בין השורות", אלא במובן של "מה לעזאזל". כלומר, עולות לא מעט שאלות באשר לפונקציה של דמויות מסוימות (כמו זו של שושה גורן), של בחירות סגנוניות מסוימות, או של התפתחויות נרטיביות.

באתר הפסטיבל הסרט מתואר ככזה שעוסק ב"שינויים שאנחנו עוברים בתוך מערכות היחסים שלנו" וכדומה, אבל בסופו של דבר התחושה היא שהסרט לא מפיק תובנה קוהרנטית, והוא מבולגן מדי בשביל לעודד את הצופה להפיק תובנה כזו בעצמו. ההתפזרות שלו נחווית פחות בתור תצוגת תכלית של עושר קולנועי, ויותר בתור ניסיון להרשים ולמתוח גבולות - אבל כזה שנעשה רק לשם השואו, בלי שעומדת הצדקה של ממש מאחוריו. וזה די חבל, בהתחשב בזה שמככבים כאן כמה מהשחקנים הישראלים הכי מוכשרים. (שרון גולן מאירי) 

הקשת הגדולה
צרפת, דנמרק | 2025 | 104 דקות

לא רבים מכירים את הסיפור שמאחורי הקמת "הקשת הגדולה" ברובע לה-דפאנס בפריז, פרויקט שאפתני שהפך לסמל אדריכלי של התקופה. בסרטו "הקשת הגדולה", הבמאי סטפן דמוסטייה פורש את הדרמה שבדרך כלל מתרחשת סביב אירועים כאלו: פוליטיקה, בלת"מים והמון מאבקי אגו של אדריכלים.

בשנות ה-80, הנשיא פרנסואה מיטראן רצה להשאיר חותם ויזם את הקמת "הקשת הגדולה" ברובע לה-דפאנס. מתוך עשרות הצעות, נבחר העיצוב הקובייתי של האדריכל הדני אוטו פון-ספרקלסן, והפרויקט יצא לדרך. הבעיה היא ש"הקשת הגדולה", גרסת הסרט, מרגישה יותר כמו גרסה עייפה של "הברוטליסט": אנמי, שטוח, וחסר אנרגיה.

ההשוואה ל"הברוטליסט", אחד הסרטים הבולטים של 2024, מתבקשת: גם שם עמד במרכז העלילה אדריכל עם אובססיה צורנית, וגם שם היו לא מעט מערכות יחסים טעונות. אבל בעוד ש"הברוטליסט" ידע לפרק ולבנות את הדמות שלו מחדש, סרטו של סטפן דמוסטייה נותר שטחי למדי. הוא לא מצליח לפצח את דמותו של ספרקלסן. לא את הדחף האובססיבי שלו לקובייה המושלמת ולא את היחסים הטעונים שלו עם הצרפתים. התוצאה היא תיעוד די יבש של פרויקט גרנדיוזי, שלא מצליח לעורר רגש או תובנה. (לירן יושעי)