כששואלים אותי "את הבת של?" אני עונה, "לא, הוא אבא של"

בניגוד ללא מעט ילדים-של בעולם הבידור, נינה דבש אמדורסקי לא ממהרת להתנצל על שם המשפחה שלה. "תמיד הרגשתי איום מהביטוי הזה, 'הבת של', כי זה נותן הרגשה כזאת של 'בטח קימבנו אותך' ו'המקום שלך בטוח'. אני מודה שזה לא לא נכון לגמרי, יש מקומות שזה נכון, ההורים שלי באמת פתחו לי דלתות, עזרו לי וקיצרו לי את הדרך, אבל אני גם טובה במה שאני עושה. אני עובדת קשה, אני קורעת את התחת והולכת לשיעורי משחק, ריקוד ופיתוח קול כי אני תמיד ארגיש שאני צריכה להוכיח את המקום שלי אקסטרה, שלא יגידו, 'אה, היא התקבלה בגלל ההורים שלה".

כי זה לא רק השם והקשרים, אמא שלך למשל היא היוצרת של "עפרה", ההפקה שבה את משתתפת.
"ובגלל זה אני עוד יותר מרגישה שאני צריכה להוכיח את עצמי. אומרים לי, 'תפסיקי להתנצל על זה שאמא שלך היא אמא שלך', וזה נכון, אמא שלי מודל לחיקוי בשבילי, השראה. ועדיין, אני מבינה, כי יש לי חברים שבאים מהפריפריה בלי הורים מוכרים ובשביל להיכנס לתחום הם היו צריכים לשבור תקרות זכוכית, אבל אני שוברת תקרות אחרות".

הם צריכים להוכיח את עצמם כדי שהדלת תיפתח, ואת צריכה להוכיח את עצמך אחרי שהיא נפתחה.
"כן, עכשיו זה עליי. עם השנים למדתי איך לחיות לצד זה ולא בצל של זה. כשאומרים לי, 'מה, את הבת של?', אני עונה, 'לא, הוא אבא של'. אני בזכות עצמי ואני טובה".

את חושבת שהיית עוברת אודישן אצל אבא שלך, השופט הקשוח ביותר בשולחן השופטים של "הכוכב הבא לאירוויזיון"?
"אני מאוד אוהבת לשיר ולומדת פיתוח קול, אבל ​יש הבדל בין להיות זמר יוצר לבין זמר של מיוזיקל, ואני לא יודעת אם כבר סיגלתי לעצמי את האמירה שלי בתור אומנית. אין לי אלבום מוכן במגירה. זה משהו שהייתי רוצה לעשות בעתיד, אבל אני לא שם עכשיו".

אז כרגע אבא לא היה מעביר אותך?
"אם הייתי בוחרת שיר ממש טוב ועובדת על הגשה, יכול להיות שכן, אבל וואלה, כרגע לא נראה לי. אבל גם לא הייתי הולכת, לא הייתי רוצה לעשות משהו שהוא בוסר".

אבא שלי שם לי ברקסים

חיידק הבמה דבק באמדורסקי (18) מגיל צעיר. את הקמפיין הראשון שלה היא צילמה כבר כילדה, אבל היה גם מי שניסה להאט לה את הקצב. "תמיד אהבתי את העולם הזה, למדתי ריקוד ומשחק מגיל צעיר והיו הרבה פניות לאמא שלי. עשיתי קמפיין אחד לנעליים כשהייתי בת 6 וזה זכור לי כיום כיף. אמא תמיד תמכה בי אבל אבא שם לי ברקסים, הוא רצה שאקח את הזמן ושאני אכנס לעולם הזה מבחירה. בתור ילדה כעסתי עליו, אבל עכשיו אני מבינה את זה. הרבה יותר נכון לעשות את הבחירה הזאת בתור אדם בוגר".

היה רגע הארה שראית אותם על הבמה והבנת שזה מה שאת רוצה לעשות בחיים?
"לא היה רגע מסוים, תמיד הייתי הולכת עם אמא שלי לעבודה, זאת הייתה הסביבה הטבעית שלי וזה היה ברור שזה מה שאני אעשה בחיים".

וזה תמיד נראה כל כך נוצץ?
"להפך, אני לא ראיתי את הצד הזוהר, ראיתי רק את הקושי מבפנים ואת זה שזו עבודה נורא לא יציבה. עובדה, עכשיו אני וההורים שלי מובטלים, הכל נעצר. היו אמורות להיות לי הצגות וביום אחד אמרו לי, 'סורי, אין'. זה לא מקצוע אידיאלי".

שזה מה שכל המצקצקים אולי מפספסים, שנכון, פתחו לך את הדלת, אבל את מכירה את הבית הזה מבפנים ואת מגיעה למקצוע לא מתוך חלום, אלא ממקום מפוכח.
"כן, אני יודעת שזה מקצוע קשה, מחייב ואכזרי, מאוד אכזרי, אבל זה חיידק הבמה וברגע שנדבקים בו אי אפשר לברוח. בקורונה ההורים שלי היו מושבתים והיה לי קשה לראות אותם פתאום יושבים בבית בלי עבודה. זה המקצוע שלהם, אין להם דיי-ג'וב ונייט-ג'וב".

זה לא רק שאמדורסקי נולדה לאבא זמר ויוצר ואמא רקדנית, שחקנית, זמרת וכוריאוגרפית – סבה, בני אמדורסקי, היה מעמודי התווך של התרבות בישראל, זמר, שחקן ומפיק מוערך. "ככה אני מכירה את העולם, ככה הוא הוצג לי בתור ילדה. אני זוכרת שההורים שלי היו לוקחים אותי לגן על אופניים ופתאום היו קופצים צלמי פפרצי מהשיחים, אפילו הבריתה שלי הייתה אירוע מתוקשר. זה היה בקנטינה ברוטשילד ויש תמונה שאמיר (פרישר גוטמן, חברה הקרוב של אמה – א"ו) מחזיק אותי במדרגות, וזו תמונת המפתח לחיי. וזה לא רק ההורים שלי, אני חלק משושלת. בדיוק דיברתי עם סבתא על סבא שלי, יש סרטונים שלו בשפע, אבל היה מעניין אותי לראות אותו מתנהל בתוך המשפחה כאבא וכסבא. מבאס שלא הכרתי אותו. השירים שלו מלווים אותי וזה מוזר שאני מכירה את הפרסונה, אבל לא את האדם".

אחרי שאבא התנגד, מתי התחלת לעבוד בתחום?
"למדתי בתיכון לאומנויות במגמת מחול ותיאטרון וכמה ימים אחרי שפרצה מלחמת חרבות ברזל קיבלתי את ההפקה הראשונה שלי. זה עשה לי טוב ועזר לי להתמודד, הלב שלי לא היה מסוגל לעמוד במה שקרה ב-7 באוקטובר. זה גרם לי לשים את הדברים הקשים בצד ולהתרכז במה שאני אוהבת".

בעוד חודש תתגייס נינה דבש לשירות צבאי. בינתיים היא מובטלת בחסות המלחמה, דווקא בתקופה שבה הייתה אמורה להיות בשיא העשייה המקצועית. "אני משחקת בשלוש הצגות של התיאטרון העברי – 'התשמע קולי' שמבוסס על שיריה של רחל המשוררת, 'בגלל הרוח' עם שלומי שבת ובשלאגר 'עפרה' המבוסס על חייה של עפרה חזה לצד ליבי פנקר ומשה פרץ. אלו היו אמורות להיות ההופעות האחרונות שלי לפני הגיוס, והכל התפוצץ לי בפרצוף".

איך זה לעבוד עם אמא שלך, שהיא הכוריאוגרפית והיוצרת של "עפרה"?
"היא לא מוותרת לי בכלל, להפך, בגלל שאני הבת שלה היא עוד יותר לא תוותר לי. היא באה מחינוך ומקצועיות, היא עבדה מאוד קשה בחיים שלה והיא לא תצפה לפחות מהבת שלה. סיכמנו לעצמנו כללים כדי להבין איך אנחנו עובדות ביחד, כי לפעמים זה זולג לבית. בעיקר כיף לי לראות את אמא שלי מהצד, היא רצתה את זה הרבה זמן ולראות אותה מגשימה את עצמה מרגש אותי".

הכיוון מבחינתך הוא להישאר בתעשייה ולהיות שחקנית וזמרת?
"בעיקרון כן. אני לא יודעת מה יהיה אחרי שאסיים את הצבא, אולי פתאום אני ארגיש שוואלה, נוח לי דווקא לא להיות בתעשייה הזאת. אני מתגייסת למודיעין ואני ממש שמחה על זה, בהתחלה רציתי להיות אומן פעיל אבל כשקיבלתי את השיבוץ הבנתי שזו הזדמנות לנסות משהו אחר. רוב החיים שלי אני בתיאטרון עם אנשים מבוגרים ממני, ועכשיו זו ההזדמנות שלי להיות בסביבת אנשים בגיל שלי, לחיות כבת 18 ולעשות רגע ברייק מהעולם הזה שאני נורא אוהבת. ככה אני גם אדע אם אני בוחרת נכון".

הגעתי למצבים קשים, חייתי בצורה לא בריאה

לא מעט כבר נאמר על הדור האבוד שחווה את מגפת הקורונה, טבח 7 באוקטובר וכעת שתי המערכות עם איראן. עבור אמדורסקי, מדובר בחלק בלתי נפרד מההתבגרות. "לא הייתה לי שנה אחת נורמטיבית. בכיתה ז' וח' למדנו בזום, אחרי זה התחילה המלחמה והכל היה מבולגן. זה מטורף, אבל זה העולם שנכפה עלינו, אלה הקלפים שקיבלנו, אז או שנשקע לזה או שנצמח מזה. זה טייק איט אור ליב איט".

יש דיבור בשכבת הגיל שלך על "ליב איט" בהקשר של ירידה מהארץ?
"החברה הכי טובה שלי בת 25 והיא בדיוק עזבה לווינה עם בן הזוג שלה. ביקרתי אותה וזה היה נראה לי מדהים, אבל אני לא יכולה לדמיין מצב של לעזוב את המקום שגדלתי בו. בתור ילדה אמרתי 'איזה קשה פה, אני רוצה לעבור מפה', אבל זאת המדינה שלי, זאת העיר שלי ואלה האנשים שלי".

מה זה אומר להתבגר בזמן מגפה ומלחמה?
"זה אומר הרבה זמן בבית ובסושיאל מדיה, וזה גם גיל נורא פגיע, כשאת בת 12–13 הכל משתנה, החברים משתנים, הדימוי העצמי, הכל נהיה נורא אקסטרים ובתוך כל זה את צריכה כל הזמן להסתכל על עצמך בזום. באותה תקופה הייתה הצפה של תוכני הפרעות אכילה בטיקטוק וזה יצר אצלי הרבה השוואות לאחרים".

יש מחשבה שבזכות הסושיאל קיים טווח רחב יותר של מודלי גוף ושאנחנו במקום בריא יותר, אבל בפועל הרשתות החברתיות רק מדגישות את התחרותיות. את כבר לא עומדת מול דוגמנית מפורסמת מחו"ל, אלא מול חברה שלך מהכיתה. איך זה התבטא אצלך?
"היו שנים שהייתי בהתעסקות סביב המשקל ודיאטות, הייתי מציבה לעצמי פרויקטים כאלה של 'מעכשיו אני אוכלת רק את זה וזה'. זה היה לא בריא, הגעתי למצבים קשים בריאותית, לא לאנורקסיה, אבל הייתי בתת-תזונה. חייתי בצורה לא בריאה".

ואצלך זה לא רק הסושיאל, יש לך גם אמא כוכבת בבית. איך זה משפיע?
"אמא שלי היא קאבר-גירל, כל הבית שלנו מקושט בפוסטרים שלה ובכל השערים שהיא עשתה בחיים. זה לא שאני זוכרת את עצמי אומרת, 'אני צריכה להיראות כמו אמא שלי בגיל הזה', אבל כן, הייתה לי התמודדות עם דימוי גוף ואמא שלי הייתה אומרת לי 'כל הכבוד' כששמרתי וירדתי במשקל וזה דרבן אותי להמשיך. היא הייתה נותנת לי הערות פה ושם כמו 'תשימי לב מה את אוכלת', אבל היום אני מבינה שככה זה היה בדור שלה".

הכוונה אולי טובה, לפרגן ולעודד אותך בתהליך שבחרת והתחלת בו, אבל בסוף ההערות האלה פוגעות. מה לדעתך הדרך הנכונה לגשת לשיח על משקל ודימוי גוף?
"אני לא יודעת אם יש לזה תשובה, זה נורא אינדיבידואלי. מצד אחד את רוצה שאמא שלך תדאג לך ושיהיה לה אכפת, אבל מצד שני, זה אזור רגיש ופגיע ולפעמים עדיף שלא להגיד כלום. זה מורכב".

מה עזר לך לצאת מזה ולהרגיש יותר בנוח?
"הלכתי לתזונאית לאזן את הגוף שלי ואז הירידה במשקל קרתה באופן בריא ומפוקח. עם השנים היו תזוזות של עלייה וירידה וזו גם הייתה עבודה על עצמי, פשוט לתת לזמן לעבור. ברגע שאת בונה את האופי שלך ואת הסביבה שלך גם הביטחון העצמי שלך נבנה, והיום אני מרגישה שיש לי את הייחודיות שלי".

ויחד עם הבנייה הזאת, יש הבדל בין להרגיש בנוח בין חברים לבין להיחשף בעין הציבור ולהיות מטרה לטוקבקים שלא חוסכים ממך. את מוכנה להתמודדות הזאת?
"כשהייתי קוראת טוקבקים על ההורים שלי הייתי חושבת לעצמי, מי הם שידברו ככה? אומרים על אבא שלי שהוא ככה וככה, אבל בין מה שכותבים לבין מי שהוא באמת יש שנות אור. איך אני אקבל את זה על עצמי? אני עוד לא יודעת, אני חושבת שיהיה לי קשה ובגלל זה אני גם נורא נזהרת ורוצה לעשות את זה לאט ולא לפרוץ ישר לתודעה. זה באופי שלי להגיב, אני בן אדם רגוע וחמוד, אבל אם מעצבנים אותי אני יכולה להיכנס במישהו בראבק".

עכשיו ההורים שלי בסדר, נגמר להם על מה לריב

אמה בחרה לה את השם נינה, אביה את השם דבש מכיוון שהיא נולדה בראש השנה. יש לה אחות גדולה, מילה בת ה-24, ואחות חורגת, אריה בת ה-11 מנישואיה של מיכל אמדורסקי לג'פרי ישי. כשהייתה בת שנה התגרשו הוריה. "​אין לי זיכרון של ההורים שלי יחד ושל משהו שהתנפץ ונשבר. אני רגילה לשני בתים ואני גם מעדיפה פי אלף שהם יהיו גרושים מאשר שהם יהיו ביחד ויהיו פיצוצים. אני חושבת שזה נורא אמיץ להחליט שמגיע לכל אחד משהו טוב יותר. אני תמיד צוחקת ואומרת להם, 'מה עשיתם בכלל אחד עם השנייה?'. הם אומרים שהגרסאות הצעירות שלהם התאימו, אבל אני לא רואה את זה. אין קשר בין האנשים האלה".

איך השפיע עלייך הסיקור התקשורתי של הגירושים שלהם?
"למזלי הייתי נורא קטנה, אחותי הייתה טיפה יותר גדולה והיום היא ממש בורחת מאור הזרקורים. היו ריבים בשפע, גם לא מתוקשרים, ואחרי הרבה שנים של כעס הבדיחה של אבא שלי היא שעכשיו הם בסדר כי נגמר להם על מה לריב. בתור ילדה הייתי השליחה, היו אומרים לי 'תגידי לו ש...', 'תגידי לה ש...'. לא סבלתי את זה, זה לא היה לי נעים ולא רציתי לבחור צד".

ובחרת?
"כשהייתי רבה עם אמא אז הייתי הולכת לאבא, וכשהייתי רבה עם אבא הייתי הולכת לאמא. בסוף אני חושבת שלקחתי מכל בית את הדברים הטובים ובכל בית הייתה אווירה נורא שונה. הם אנשים מאוד שונים, אני חושבת שאפשר לראות את ההבדלים ביניהם רק על פי הבתים שלהם. הבית של אמא שלי לבן, נקי, הכל משיש, והבית של אבא זה בווייב של עץ, מלא עציצים, תל-אביבי כזה. גם מבחינת הבגדים, אמא שלי תמיד בג'ינס או בטייץ וגופיה, רק בהופעות היא עם פאייטים".

אם כבר אופנה, מה את חושבת על הסטייל של אבא שלך?
"הייתה שנה אחת משוגעת שהכל היה קרקסי ועפתי על זה, ועכשיו הוא הלך לסטייל של רוק אנגלי, המון חליפות. אבא שלי הוא איש מצחיק והוא איש של בית, בטלוויזיה רואים מישהו כזה קשוח, אבל הוא הכי לא כזה. הוא מתרכך עם השנים".

איזו מין אמא מיכל אמדורסקי?
"אמא לא קונבנציונלית. היא לא תכין לי אוכל לבית ספר, אני זאת שמבשלת בבית. כשהייתי ילדה הייתי הולכת לבתים של חברות שלי, רואה את האמהות שלהן ומתבאסת. גם אני רציתי שאמא שלי תסיע אותי, שתהיה זמינה בשבילי, שתיקח אותי בעשר בלילה מחברות ושתבשל לי, אבל עם השנים הבנתי שיש לה איכויות שאין לאף אמא רגילה. אין אמא שתלחם בשיניים כמו שהיא נלחמה בשבילי, והיום אני יודעת להעריך את זה פי אלף".

אחד מהאירועים שעיצבו את הקשר של נינה דבש עם אמה היה מותו של אמיר פרישר גוטמן בשנת 2017 בעקבות טביעה בים. "אמיר היה החבר הכי טוב של אמא שלי, גדלתי איתו. הוא היה אוסף אותי מהגן ומכין לי ולאחותי שניצלים וחביתות, המשפחה שלו היא המשפחה שלי לכל דבר, עכשיו היינו בבר מצווה של רוי. זה אירוע טראומטי, קודם המחלה שהוא אובחן בה בטעות, ואז המוות שלו. אבא שלי עובד עכשיו על סרט דוקו והוא מצא קלטות של אמא משנת 2000. כשראיתי אותן אמרתי, 'וואו, היא נראית שונה'. היא בן אדם אחר היום, וזה קשור גם למוות של אמיר. אמא של לפני המוות של אמיר הייתה מארחת מלא, היו בבית כל הזמן מסיבות של החברות ההומואיות שלה, זה היה בית פתוח, מאוד שמח ואופטימי. היום זה בית אחר לגמרי, משהו בניצוץ של החיים השתנה מאז ולא חזר".

מה את זוכרת מהמוות שלו?
"גיליתי את זה בטלוויזיה אבל אמא שלי הייתה שם, היא ראתה את זה מול העיניים שלה. אני זוכרת ששמעתי בחדשות שהוא נפטר והתחלתי לבכות בטירוף. בשנה הראשונה אחרי המוות של אמיר אמא הייתה גמורה, היא הייתה באאוט ולא הצליחה לישון, זה רדף אותה. ג'פרי היה אחד מהאנשים שחילצו אותו והוא הלך לפסיכולוגים אחר כך, זה היה שבר. גם אני הלכתי לפסיכולוגית. חווינו טלטלה מטורפת".

מה חשוב לך שידעו על אמיר?
"אמיר חי את השנה האחרונה בחיים שלו כאילו הוא ידע שזו השנה האחרונה. הוא היה מביים וכותב וכשהוא נפטר אמא שלי לקחה את המקום הזה, הוא נתן לה אומץ להבין שהיא מסוגלת לזה. אחרי שהוא נפטר אמא שלי התחילה לחתן זוגות גאים מתוך רצון להילחם על הקהילה הזאת, על המטרות ועל האומנות שלה. גדלתי עם הסביבה הזאת ומבחינתי אהבה זאת אהבה. ברור לי שאפשר להתאהב במי שאני רוצה, אני לא שוללת שום דבר בחיים, אבל בשלב הזה אני לא רואה את עצמי מתאהבת באישה. בכלל, זוגיות כרגע זה לא הדבר שמעסיק אותי, יש לי חברות שמדברות רק על בנים. אני יותר מרוכזת בקריירה שלי".

אמא שלי הקדימה את זמנה. היא הלכה כדי שנועה קירל תוכל לרוץ

לאחר הגירושים נישאה מיכל אמדורסקי לג'פרי ישי ואסף להדר ג'וזפין ג'בוטרו, ובשנתיים האחרונות התגרשו שניהם מבני הזוג שליוו את נינה דבש למעלה מעשור. "ג'פרי הגיע עם ילדים מהנישואים הראשונים שלו ומגיל שלוש נוספו לי אחים חדשים שגדלתי איתם. לא היינו החברים הכי טובים, אבל הסתדרנו. לעומת זאת עם הדר היה לי קשר ממש טוב, אהבתי אותה ואת המשפחה שלה מאוד. הגירושים של אמא וג'פרי כאבו לי בשביל אמא שלי, אבל הגירושים של אבא שלי והדר נגעו בי באמת. הפרידה הזאת הייתה לי מאוד קשה".

כשההורים שלך נפרדים מבני הזוג שלהם, גם את נאלצת לנתק קשר?
"כן, ככה יצא. לא הייתי במקום של לבוא ולהגיד, 'אני נלחמת על הקשר הזה' כדי לכבד את אבא שלי, אבל גם אותה. עכשיו לאבא שלי יש בת זוג חדשה, חומי, היא סטייליסטית ואני מתה עליה. אני סומכת על אבא שלי, הוא אף פעם לא אכזב בבחירת בנות הזוג שלו. יש לו טעם טוב בנשים וחומי היא פשוט חיבור מעולה, היא מאזנת אותו והיא עושה לי את הסטיילינג לצילומים. אני סומכת עליה הכי בעולם, כל דבר שהיא עושה זה וואו".

את בקיאה בקריירה של ההורים שלך?
"בטח, אמא שלי השמיעה לי בתור ילדה את השירים שלה".

היא השמיעה לך את "תפרוק את הנשק חייל שלי" בתור ילדה?
"כן, היא לא חסכה ממני את האומנות שלה, אם היא הייתה מצמצמת את עצמה ומתנצלת, היא לא הייתה מי שהיא. היא עברה המון, היא פייטרית. היא ספגה ביקורות כי היא הקדימה את זמנה. אני תמיד אומרת שהיא הלכה כדי שנועה קירל תוכל לרוץ. היא היחידה שעשתה פופ באותה תקופה וזה נתקל בהרבה זלזול. היא ספגה אש, אבל היא נשארה נאמנה לעצמה ושברה את תקרת הזכוכית בשביל הרבה אנשים בתעשייה היום".

את השירים של אבא שלך את שומעת?
"אני מכירה את כל השירים שלו בעל פה ואני מאוד אוהבת את המוזיקה שלו. אבל כששואלים אותי, 'את שומעת את השירים של אבא שלך בזמנך החופשי?', אני עונה, 'לא, זה קרינג''. אני לא יכולה ללכת ולשמוע באוזניים את אבא שלי".

לא לשמוע אותו, אבל כן להופיע אותו.
"הופעתי איתו פעמיים בבארבי וזה כל כך אחרת ממה שאני עושה, כי כשאני על במה אני בתוך דמות, יש לי את השריון שלי ובהופעות איתו לא היה לי את זה, הייתי צריכה להביא את עצמי. יש שיר שהקלטתי עם אבא שלי כשהייתי ילדה, 'שדות צהובים', שומעים אותי ואת אחותי שרות בקול ציפציף של ילדות ברקע. אבא אוהב לספר איך אחותי עשתה טייק אחד וסימנה וי, ואני רציתי שזה יהיה מושלם וביקשתי להקליט שוב ושוב. כבר אז לא ויתרתי על המקצועיות".

איזה טיפים לקחת מההורים שלך לקריירה?
"להילחם ולעבוד קשה. אנחנו משפחה של וורקוהוליקס, מוסר עבודה זה דבר שמאוד חשוב לנו, אבל מנגד הייתי רוצה להיות עם יותר איפוק מהם. ההורים שלי קצת אימפולסיביים ואני למדתי שצריך רגע לנשום ורק אז להגיב. שניהם יכולים להגיב בצורה מאוד חריפה לדברים, ואני בינתיים שומרת על הפה שלי".

צילום: אלון שפרנסקי | סטיילינג: חומי פולק | איפור: רוזה שוורצמן | שיער: אור צעירי | הפקה: טל פוליטי