אחת ההשפעות של זמינות המידע בימינו היא ניוון הזיכרון האנושי. אם הכל נמצא בגוגל בכל מקרה, מה הטעם לבזבז שטח אחסון יקר ערך במוח. לרעיון הזה יש גם אישוש מחקרי - במחקר מוכר אחד נתנו לנבדקים להקליד מחדש קטע טקסט קצר, כשלחצי מהנבדקים אמרו שהטקסט נשמר ברשת, ולחצי השני אמרו שהטקסט יימחק אחרי ההקלדה. הנבדקים שהאמינו שהטקסט נשמר ברשת זכרו אותו הרבה פחות טוב. המוח שמע שהמידע נשמר במקום אחר וויתר על המאמץ לקבע את הזיכרון.

רוחב היריעה של גוגל יוצר את האשליה שאפשר למצוא שם הכל, אבל גם אם ברשת יש כמות בלתי נתפסת של מידע, יש כמות גדולה לא פחות של תוצרים תרבותיים שנשארו מחוץ לארכיון האינטרנטי, ולא רק חומרים עתיקים, אלא דברים שנוצרו ממש בעשורים האחרונים. בפודקאסט האהוב "Reply All" (עליו המלצנו לא פעם), החליטו בפרק ששוחרר בשבוע בעבר, לצאת למסע חיפוש אחר אחד הפריטים האבודים האלה: להיט רדיו מסוף שנות התשעים שלא נותר לו זכר בגוגל.

"Reply All" הוא פודקאסט על כל מה שקשור באינטרנט, שבימינו זה אומר בערך הכל. בפרק האחרון ששוחרר, "המקרה של הלהיט הנעלם" (The Case of the Missing Hit), צוות הפודקאסט מתגייס לעזרתו של טיילר ג'ילט, במאי מקליפורניה שלא מצליח למצוא שיר מילדותו שפשוט לא יוצא לו מהראש. הדרך לפתרון התעלומה מספקת הצצה למוח אובססיבי, חוקרת את שבריריות הזיכרון האנושי ושופכת אור על בועת הדיסקים בתעשיית המוזיקה בסוף שנות התשעים.

הפרק כבר הוכתר כאחד מפרקי הפודקאסט הטובים של השנה, והמבקר של הגרדיאן אף תהה אם מדובר בפרק הפודקאסט הטוב אי פעם. אני לא בטוח שמדובר בפרק הטוב ביותר אי פעם אבל מדובר בפרק כמעט מושלם לסוגו, ובטעימה מומלצת למי שעדיין לא נשאב לעולם הפודקאסטים הנרטיביים (בניגוד לתכניות דיבורים). חוץ מזה, ההייפ הגובר וכתבות ההשתפכות בעקבות "המקרה של הלהיט הנעלם" מרמזים שהפרק מתחיל להפוך לתופעה קטנה, ותמיד טוב לדעת על מה כולם מדברים. מכאן ואילך לא אחסוך בספוילרים, ראו הוזהרתם.

ערב אחד טיילר נסע עם בת זוגו במכונית וניסה לבדר אותה עם שירים מטופשים שעלו בזכרונו, כשלהפתעתו אשתו לא שמעה מימיה את אחד הלהיטים הזכורים מילדותו. הוא חיפש את מילות השיר שזכר בגוגל ולא הגיע לאף תוצאה, את המשך הערב הוא בילה בצלילה אובססיבית שלא הניבה שום פרי. רבים מאיתנו מכירים את התחושה המציקה של שיר נשכח שעולה פתאום בזיכרון - תחושה שלא מרפה עד שמוצאים את השיר ברשת. במקרה הזה, נראה כאילו הלהיט נעלם מהעולם ולא הותיר שום זכר. טיילר הוא בחור עם נטייה אובססיבית, והמוח שלו פשוט לא הצליח להשלים עם הנקודה העיוורת בזיכרון הקולקטיבי.

ולא מדובר בשיר אינדי לא מוכר, אלא בלהיט פופ-רוק ששמע בתחנות הרדיו הגדולות בילדותו באריזונה. האזכור היחידי שמצא לשיר היה מתושב טרינידד וטובגו שחיפש גם הוא את השיר, מה שאומר שזה לא סתם להיט מקומי, אלא שיר ששוחרר לרדיו על ידי אחד מאולפני המוזיקה הגדולים. טיילר אפילו הקליט מזכרונו גרסה של השיר במחשבו הביתי, כשהוא מבצע את כל הכלים במופע הביטבוקס הכי חובבני שתשמעו בחייכם, ומזייף את מילות השיר במאמץ כן עד כאב וכושל לחלוטין לשחזר את היצירה.

צוות הפודקאסט הזמין את טיילר להקליט את השיר מחדש עם להקה ואולפן. בזמן שהנגנים והזמר מנסים להתגבר על המבוכה אל מול השיר האינפנטילי שהם נדרשים לבצע מזיכרון בן 20 שנה, טיילר רק מגיע לאולפן והפך מיד למפיק מקצועי, כשהוא זוכר כל אלמנט וניואנס בשיר, ומצליח להביא ליצירת שיר שנשמע לו כמעט כמו שחזור מדויק  - והוא הרי היחידי שיודע איך השיר אמור להישמע.

הם ניסו להכניס את השיר שהפיקו לאפליקציות זיהוי שירים, אך ללא הועיל. אחרי שהתייאשו מהזיכרון האינטרנטי הם ניסו לנצל את הזיכרון האנושי, פנו למבקרי הפופ הגדולים והוותיקים בארה"ב, אפילו הכניסו את כל צוות כותבי המוזיקה של ה"רולינג סטון", אבל איש לא הכיר את השיר. ככל שנכשלים מאמצי האיתור, עולה חשד שאולי מדובר בהמצאה שטיילר רקם בזכרונו, וזו בכלל מתיחה או הלחמה של כל מיני שירים ששמע בילדותו.

הלחמת זכרונות היא תופעה מוכרת בחקר המוח. בכל פעם שאנחנו נזכרים במשהו, אנחנו לא באמת פותחים מגירה סגורה שבתוכה זיכרון שלם ומלא, אנחנו למעשה בונים את הזיכרון במוחנו. אם חלק מהזיכרון חסר, המוח שלנו אוטומטית ישלים אותו מזכרונות אחרים שישתלבו ליצירת שמיכת טלאים שלל זיכרון, שתיראה לנו כמו זיכרון מקורי. הזיכרון הוא תהליך דינמי, כל הזמן מצרף פרגמנטים ליצירת אשליה של רצף שלם. השיר המדובר נשמע כאמור כמו הלחמה של כל הפופ-רוק הגנרי מסוף שנות התשעים, ולכן נראה הגיוני שהשעטנז הזה נוצר במוחו של טיילר.

מצד שני, עם כל מה שאנחנו יודעים על המוח, עדיין רב הנסתר על הגלוי, וזיכרון של אנשים שונים יכול להתנהג בצורה שונה. במקרה של טיילר, הוא זכר את השיר ואת המילים בדיוק כזה רב, עם שורות כמו "את טובה יותר מספר תמונות של בטי פייג'" ו"את טובה יותר משבוע שאין בו יום שני" (זה שיר ממש גרוע), שקשה להאמין שהמציא אותן לחלוטין בעצמו.

המבקרים לא הכירו את השיר, גוגל לא עזר, אז צוות החיפוש פנה לאדם היחיד שאולי יזכור שיר שנשמע כמו חיקוי נשכח לברנייקד ליידיז בתיבול פזמון של U2: נכון, הסולן של להקת ברנייקד ליידיז בכבודו ובעצמו. אחרי שנעלב כהלכה מההשוואה ("ככה כולם חושבים שאנחנו נשמעים?", הוא שואל) הוא הציע פתרון אחר לתעלומה: בסוף שנות התשעים, עם עליית כוחם של הדיסקים, תעשיית המוזיקה התנפחה לבועה כלכלית חסרת תקדים; היא הוצפה בכמות כסף שלא נראתה כמותו לפני ואחרי, והאולפנים הגדולים החתימו כל להקה שהצליחו למצוא.

שוק המוזיקה הפך לפרוע ותזזיתי. במקום לעבוד עם להקות בצורה רצינית, האולפנים פשוט שלחו שירים לתחנות רדיו כמעין פיילוט. מה שתפס - תפס, והאמנים שלא המריאו פשוט הושלכו לצד הדרך, לפעמים בלי שאפילו הוציאו תקליט. כך יכול היה ילד באריזונה לשמוע ברדיו המקומי "להיט" מהאולפנים הגדולים, בלי שהשיר אפילו יצא בצורה רשמית. כשהם מוצאים לבסוף את יוצר השיר המקורי (בדרך די מתבקשת ומאכזבת, יש לציין), הם מגלים שזה בדיוק היה הסיפור שלו.

אוון אולסון היה מוזיקאי מתחיל שהקליט באולפן הביתי שלו שיר בשם "So Much Better" ושלח אותו לחברות התקליטים הגדולות. להפתעתו, הוא הוזמן לחתום על חוזה תקליטים באולפני יוניברסל, קיבל כרטיס טיסה ולימוזינה משדה התעופה היישר למשרדים היוקרתיים, שם הובטחה לו כל ההצלחה בעולם. ברגע שחתם על החוזה הכל השתנה. השיר נשלח לתחנות רדיו, לא תפס, ואוון נשכח מאחור. התקליט יצא בלי טיפת קידום והתאדה מהעולם, ורק לאחרונה עלה לספוטיפיי, והשיר המדובר, "So Much Better" הועלה גם ליוטיוב לפני שבוע.

"המקרה של הלהיט הנעלם" מדבר זיכרון ועל תעשיית המוזיקה, אבל יותר מכל הוא עוסק באובססיה. לא על אובססיה משמעותית כמו נקמה או אהבה, אלא דווקא על הצד הכי קליל ומטופש של האובססיה, על הדבר הקטן שנתקע לך בראש בלי סיבה, ופשוט לא מצליח לצאת. כל מי שמצטרף לחיפוש אחר הלהיט הנעלם נדבק גם הוא באובססיה, לא מצליח להפסיק לזמזם את המילים הטיפשיות, לבלות לילות שלמים בתהייה לאן הוא נעלם. גם אנחנו המאזינים, ששומעים חלקים מהשיר שוב ושוב לאורך הפרק, נדבקים באותה אובססיה, כמו מגיפה ויראלית שלא נזכיר את שמה. יצירת אמנות טובה לא רק מספרת לך משהו, היא הופכת אותך לחלק מהסיפור, גורמת לך לחוות אותו על בשרך, וזה בדיוק מה שעושה "המקרה של הלהיט הנעלם".