מקובל לחשוב שהספורט הלאומי של ישראל הוא כדורגל, אבל זה גם קצת עלבון לאמנות הכדורגל ובעיקר לא מדויק, שהרי הספורט הלאומי האמיתי הוא פנקסנות. ודבר לא מוכיח את זה כמו הימים הראשונים של מתיחות בטחונית שהופכת במהרה למתקפה ולמבצע צבאי. לראייה - אירועי אמש ברשתות החברתיות. כבר משעות אחר הצהריים, מול התגברות מטחי הירי על ישובי הדרום, וכשאדי השריפות בהר הבית עוד מרחפים ככה בעדינות מעל הכותל, התחלנו לחפש את האשמים האמיתיים בחוסר הנוחות שחשנו, ולמזלנו הגענו גם לפיתרון: זו הייתה נטלי פורטמן, כמובן. פורטמן פרסמה בחשבון האינסטגרם שלה סטורי ובו הפניה לפוסט שסוקר בקצרה את הסיבה לסכסוך הפוליטי-נדל"ני בשכונת שייח' ג'ראח בירושלים, ומה אתם יודעים, הפוסט הנ"ל הציג את ישראל כמי שיש לה חלק בסכסוך הזה.
הודעות הגינוי לא איחרו לבוא: פורטמן ספגה עלבונות וסרטוני תגובה מכמה ענקי רוח ישראליים כמו עופר חיון, אקי אבני, עדן פינס, רני רהב וניקול ראידמן, וכן מאופירה אסייג שהודיעה לפורטמן קבל עם ואינסטה שהיא לא באמת ישראלית. יש שיגידו שזה אירוני מאוד לנשל מפורטמן את הזהות הישראלית שלה - השחקנית היא בת לאב ישראלי ואם אמריקאית, ונולדה בירושלים - בעודה מביעה את התרעומת הכי עקיפה שיש על נישול תושבי שייח' ג'ראח מזהותם ובתיהם, אבל כשהתותחים רועמים, גם המוזה הספציפית שאחראית על אירוניה סוכרת את פיה. הפרטים הביוגרפיים על פורטמן, אגב, צוינו כמעט בכוח על ידי גופי תקשורת בישראל - מאתר "סרוגים" ועד עמוד האינסטגרם "ישראל בידור" - משהבינו שרבים מקוראיהם לא באמת כזה מכירים את פורטמן, שמרבה לשחק בפרויקטים עצמאיים וקטנים, וששובר הקופות הקולנועי האחרון בו היה לה תפקיד משמעותי היה, בנדיבות, "ת'ור: העולם האפל" משנת 2013. כי יותר משפורטמן היא מגה-סטארית בינלאומית, היא מגה-סטארית מקומית בדיוק מתוקף ישראליותה ועוד יותר משום שהיא ישראלית בעלת היסטוריית התבטאויות נגד הכיבוש.
ויראו גופי התקשורת בישראל כי טוב להשחיר, וימצאו מטרות חדשות. סבב הלחימה הווירטואלי המשיך גם לגירושה של השחקנית מיה לנדסמן מפייסבוק אחרי שהעזה להוסיף לתמונת הפרופיל שלה מסגרת בה היא מביעה את תמיכתה במפוני שייח' ג'ראח, ובהמשך גם נזקרו לא מעט גבות נוכח תעוזתן של השחקנית לונא מנסור והזמרת לינה מחול, ששינו גם הן את תמונות הפרופיל שלהן כדי להביע הזדהות עם… זהירות, תוכן רגיש לפניכם, סבלם של אנשים לא-יהודים. נחשול האיומים ההסברתיים האלה זכה תוך זמן קצר לנחשול תגובה, עם בחירתם של עוד ועוד מפורסמים ישראליים שחיים מעבר לים, או שמתהדרים בקהל בינלאומי של עוקבים, לפרסם סטוריז של הסברה ותמיכה בישראל: ממורן אטיאס, אלונה טל וענבר לביא ועד, אה… בר פאלי, השחקן האמיתי לגמרי נתניאל בוזוליק, כוכב הטלנובלות פקונדו ארנה והדוגמנית הבינלאומית והאמיתית גם היא, מאג'ה מלנר. ולא נזלזל בסטוריז האלה לרגע, אבל כן נגיד שקיווינו לקצת יותר. וכשאנחנו אומרים "קצת יותר" אנחנו מתכוונים לנשק יום הדין של ההסברה הישראלית ולמכת הברק שתוכל למוטט גם את מטה החמאס, אם יש כזה - גל פאקינג גדות.
האירועים הדחוסים של ליל אמש היו נראים אחרת לגמרי אם גדות רק הייתה מפרסמת משהו, כל דבר שהוא שמציין את זיקתה לישראל. והכוונה איננה לאירועים הביטחוניים, שגדות לא הייתה משפיעה עליהם כהוא זה (כאילו, לא חושב שהחמאס נהנה במיוחד מ"וונדר וומן 1984". הסצנות במצרים היו נראות להם מופרכות), אלא לאותה ספירה נוקדנית וקטנונית של סלבס שבעדנו ונגדנו בעולם. גדות נתפסת בעיני ישראלים רבים כאס המובהק של ישראל בחו"ל, ומערכת היחסים איתה - מערכת יחסים דמיונית לחלוטין כי בכל זאת, היא אישה אחת ואנחנו ציבור של מיליונים - אמורה להיות הדדית. הישראלים מזינים את גדות באהבה ומעניקים לה תחושה ותוקף של אותנטיות, והיא בתורה נדרשת לייצג אותנו כמו ספורטאית אולימפית. כמו נציגה של הסוכנות היהודית. כמו מלכת יופי - תואר שגדות לא מתביישת בו אבל גם לא אוחזת בו מאז 2004. והמאזן הזה הופר, לתפיסתנו, אתמול ולאורך הלילה: כל עוד גדות לא פרסמה פוסט או סטורי מפורשים, היא חייבת לנו, ועד שתשלם את החוב הזה, גם היא נחשבת יעד לגיטימי לתקיפה.
קומיקאית הרשת ליאל אלי, למשל, פרסמה כבר בשעות הערב המוקדמות סטורי ארסי שנזף בגדות ובשחקנית שירה האס (ברוכה הבאה למועדון, שירה. זה מה שקורה למי שמעז להצליח בחו"ל), ולעג לכך שהן "ישנות" בזמן קרב ההסברה שתובע את השתתפותן. כתב התרבות של ynet, רן בוקר, עודד את הישראלים שחיים בחו"ל וכתב באחד הסטוריז שלו "בסוף כולכם תחזרו לכאן בסופו של דבר" (החזרתיות במקור), ערן סויסה מ"ישראל היום" שיער כבר אתמול כי גדות "שותקת" משום שתמיכה בישראל תפגע בקידום סרטיה וכתב הבידור גיל משעלי - מי שהוביל קמפיין מופלא ולא מספיק מדובר נגד גדות, אי אז ב-2017, כשלאורך ימי חנוכה בדק אם השחקנית כבר איחלה לעוקביה חג שמח, וגער בה בכל יום בו לא עשתה זאת - פרסם רצף סטוריז על אירועי הלילה, שנפתחו כולם בכיתובים "גל גדות, שומעת?" ו"גל גדות, ערה?". גם בחשבון הממים "הפשוטע" הצטרפו לקרב משיכת הצמות הווירטואלי הזה ופרסמו סרטון בו נראית גדות כשהיא מצלמת סצנת שינה לסרט בליווי שיר הילדים "היפהפייה הנרדמת", שבשיאו השורה "אין מה למהר, רק עם אהבה נעים להתעורר".
נר שישי של חנוכה, גל גדות עדיין לא צייצה ברכת #חגשמח https://t.co/okPGa1b608
לא סתם אנחנו מתכנסים פעם אחר פעם אל הדימוי הזה של היפהפייה הנרדמת, כאשר לעתים היפהפייה היא ארץ ישראל ("עד שתפקח את עיניה", כמאמר השיר) ולפעמים היא מי שעוצמים את עיניהם נוכח עוול, ורצוי עוול מהסוג הלאומי. ובאגדה אמנם מדובר בנסיכה שהוטלה עליה קללה - כלומר מישהי שלא בחרה להירדם אלא שהשינה הזו נכפתה עליה עד שנסיך אמיץ ינשק אותה בכוח ויעיר אותה - אולם כרגע, בסבב הנוכחי, אנחנו כועסים על היפהפייה הזו, ואנחנו זועמים על השינה האקטיבית שלה. על החוצפה שלה להמשיך ולישון. סיימנו לכעוס על התל אביבים והאספרסו שלהם, מיצינו גם את הכעס כלפי השמאלנים האלה ותמונות הפייסבוק הממוסגרות שלהם וגם הסטורי של נטלי פורטמן ירד בסופו של דבר - על מה נכעס עכשיו? לאן נתעל את הפחד, התסכול והזעם שלנו? אל גל גדות, כמובן. שהרי הבעת דעה לא פופולרית היא כבר אירוע תרבותי שאנחנו יודעים לעבוד איתו - תשאלו את קורין גדעון - אבל אי הבעת דעה נתפסת כרגע כמעשה מתריס. זו לאקונה, חור שחור של תוכן, שאי אפשר להביט בו בלי לצאת מהדעת משום שהתרגלנו כל כך להיות מוצפים במידע ובדעות. השניים, אגב, אינם זהים, למרות שסלבריטאים רבים (ולט'ס פייס איט, גופי תקשורת רבים) לא מבדילים ביניהם.
במובן הזה, השתיקה שאנחנו מייחסים לגדות היא כנראה פעולת ההסברה הטובה ביותר שהייתה יכולה להיעשות. כל עוד אנחנו לא יודעים בדיוק מה גדות אמרה ואם בכלל יש בכוונתה להגיד דבר מה, אפשר להשליך עליה מגוון של דעות ופרשנויות - אפשר לצייר אותה כעוכרת ישראל שעלה לה בהוליווד או עדיין כמאמי לאומית שמתקשה לעכל את גודל האירוע. אפשר לראות בה מפלצת צינית שלא רוצה לפגוע בהכנסותיה ואפשר לזהות בה אולי איזו חתרנות, שהרי מה יותר פורע את הסדר הקיים מאשר לא לשתף סטורי עם תמונות של קסאמים? כל עוד היא שותקת - שוב, שתיקה במעמד צד אחד. כלומר, זו פרשנות של שתיקה, שאנחנו כופים על גל גדות מרוב זה שאנחנו לא סותמים את הפה - היא יכולה להיות הכל ולסמל הכל. כלומר, טוב תעשה גדות אם תפרסם משהו ותחסוך מעצמה את המשך ההתעסקות הזו, אבל מעניין ומדויק יותר יהיה לראות אותה ממשיכה לשקף לנו את חוסר האונים והבלבול שאנחנו באמת-באמת שרויים בהם. לא הסטוריז הפטפטניים הם אלה שמתארים את הרגשות האלה, ממש לא. זו השתיקה.