היטמן הישראלי

לפני שאני מתחיל לכתוב את דברי הפרידה מגדול שדרני המוזיקה בישראל, אני שם ברקע את התוכנית האחרונה ששידר עופר נחשון ברשת ג' הלועזית. מדובר בשלוש שעות ששודרו לפני 28 שנה (פחות שבוע) והן הביוגרפיה המפוארת ביותר שיכולה להיות לשדרן רדיו בישראל.

שלוש שעות של שירים שנחשפו לקהל הישראלי רק בזכותו. שלוש שעות של מוזיקה פורצת דרך שנחשפה לקהל הישראלי רק בזכותו, כשמסביב ניסרו אז רק גיטרות ודיסטורשנים. התוכנית נפתחת בשיר שמילותיו הן "Music was my first love. And it will be my last. Music of the future. And music of the past".

קשה להסביר בשנת 2025 מה הייתה המשמעות של שדרן הרדיו עבור אלה שגדלו כאן בשנות ה-80 וה-90. לא פתחתי מיוזמתי תחנת רדיו שמשדרת רק מוזיקה כבר 15 שנה. לתחנות שמנגנות רק להיטים אין משמעות בעידן היוטיוב והספוטיפיי - אבל בשנות ה-90 השעה 16:00 בתדר 97.8 הייתה קדושה. השעה שבה מנגנים מוזיקה חדשה ואולי, אם יתמזל המזל, השדרן יחליט שלא לדבר על השיר ונצליח להקליט אותו.

בצה"ל 2 (שלימים הפכה לגלגלצ והמשיכה את אותו קו מוזיקלי נורא) ניגנו את נירוונה, מטאליקה וגאנז אנד רוזס. מי שרצה לשמוע סנאפ, ד"ר אלבן, טו אנלימטד ואייס אוף בייס - מצא את מקומו רק בשעה 16:00 ברשת ג' - כי עופר נחשון לא הסתכל רק על מה שקורה במצעד הבריטי והאמריקאי אלא חקר וחפר בגרמניה, בשוודיה, בהולנד ובאיטליה, וכך נוצרה המהפכה הגדולה ביותר בתולדות הרדיו הישראלי.

קראו לזה אז טכנו, שהמשיך ליורודאנס ומשם להאוס. הכל התחיל באותה השעה עם שדרן אחד אמיץ שעמד בפרונט והשפיע על כל כך הרבה אנשים, כפי שניתן לראות בעשרות הספדים של מאזינים שנחשון השפיע עליהם בגיל ההתבגרות.

לא הערצנו זמרים ולהקות, הערצנו שדרן רדיו שעיצב את טעמנו המוזיקלי ושבזכותו עד היום אני מוכן לשלם מאות דולרים בשביל איזה תקליט נדיר של סקוטר, ‎2 Brothers on the 4th Floor או אייס אוף בייס.

אייס אוף בייס הייתה אולי התגלית המפורסמת ביותר שלו. להקה אלמונית שלא הצליחה בשום מקום בעולם חוץ מבמדינה קטנה במזרח התיכון שהתחילה את כל ההיסטריה. אותו הדבר קרה עם איסט 17, פיית'לס ועוד עשרות שירים שהניעו את תעשיית המוזיקה בישראל של שנות ה-90 עם מכירות של מאות אלפי עותקים לשלל אוספי להיטים שהיו ברוח "קופסת הלהיטים".

שיא נוסף היה בשנת 1993 כשנחשון החליט להתלבש על ה"אלבום הכתום" של פט שופ בויז. זאת הייתה ההצלחה הגדולה ביותר שלהם בישראל, שלא תחזור מאז. וכל זה קורה ב-4 אחר הצהריים – היום תוכניות כאלה נדחקות לשעות הלילה המאוחרות, אם בכלל.

ובסוף גם נחשון נדחק. ב-1997 החליטו בקול ישראל לסגור את רשת ג' הלועזית, שפונה לקהל צעיר, ולהפוך אותה למה שהיא עד היום: תחנת מוזיקה עברית למבוגרים. זאת הייתה תחילת הסוף. בניגוד לחבריו לתחנה הוא נשאר בקול ישראל והפסיק למעשה להשפיע על עולם המוזיקה.

שנות השיא שלו היו מ-1991 עד 1997 - פרק זמן שהיום אולי נשמע קצר, אבל העובדה היא שאחרי 30 שנה ההודעה על פטירתו מכאיבה לכל כך הרבה אנשים. כי עופר נחשון לא היה סתם שדרן רדיו שמדבר פעם בארבעה שירים ומעדכן על פקקים. הוא זה שהביא את השירים, הוא זה שהחליט שזה יכול להיות להיט והוא שזה שטס להולנד לקנות מוזיקה חדשה שיוכל לגלות לקהל הישראלי. ככה הוא חינך דור שלם. במדינה עם רדיו נורמלי, נחשון היה פיט טונג הישראלי - אגדת רדיו מהלכת כל חייו - ולא מסיים את דרכו כקריין חדשות אחת לשעה עגולה.

כי כשיש לך עופר נחשון בידיים אתה לא סוגר לו את המיקרופון, אתה לא יכול לוותר על שדר הפופ הגדול ביותר בתולדות הרדיו הישראלי. לקול ישראל ולתאגיד השידור יש על הסקאלה תחנות שאיש לא מאזין להן ולא יודע על קיומן, אבל הם לא מצאו בכל 30 השנים האחרונות את התדר האחד שיתאים למידותיו של נחשון, שינגן מוזיקה לועזית פופולרית וייתן פייט לגלגלצ.

בשנותיו האחרונות הוא הרגיש שמראים לו את הדרך החוצה. "ממקום עבודה שהיה לו הערכה כלפיי זה הפך למקום שלא נותן לי את האהבה והמקום הראויים לי. אני דחוק לפינה ומשתדל שלא תרגישו את זה", כתב לפני כמה שנים בקבוצת פייסבוק שמוקדשת לפועלו. "אני מקבל יחס של סרח עודף, המנכ"ל דואג שלא אתקרב למצלמה ותנאי ההעסקה הפכו לבדיחה לא מצחיקה. רמת החיים נפגעה, רמת העבודה נפגעה, והכי גרוע – הבריאות לא בסדר. אני במלחמה על השפיות שלי, על השקט הנפשי".

לפני 28 שנה פחות שבוע סגר נחשון את שידורי רשת ג' הלועזית. כשברקע מתנגן השיר Time To Say Goodbye, מילותיו האחרונות בשידור היו: "שיהיה לכם טוב בחיים, תשמרו על עצמכם. זהו, אין לי יותר מילים. נגמרו המילים. נגמר גם העידן". אתמול נגמר העידן, אבל המורשת של ההיטמן הישראלי תישאר לנצח. תודה, עופר.