האימוץ הוא חלק מהסיפור שלי, אבל הוא לא כל מי שאני

הודיה בארקן גדלה בביתו של אחד מהשחקנים המוכרים והאהובים בישראל, ולמרות זאת, היא ניהלה איתו מערכת יחסים מורכבת. אביה המאמץ הוא השחקן המיתולוגי יהודה בארקן, ואת רוב ילדותה היא העבירה דווקא בניסיון להסתיר את זהותו ולהתרחק מהייחוס המשפחתי. עכשיו היא סוגרת מעגל כשהיא משחקת בהצגה "צ'רלי וחצי" שמבוססת על הסרט המיתולוגי בכיכובו, ומדמיינת מה הוא היה אומר לה אם היה בחיים. "ראיתי שיש ליהוקים וחשבתי שבא לי לנסות. כתבתי לבמאי דורון מור, הצגתי את עצמי והוא הזמין אותי לאודישן".

הוא הבין מי את?
"כן. אני מבינה את העניין שיש סביב ליהוק כזה, אבל בסוף אני כבר חודשים משחקת בהצגה ואם לא הייתי טובה, כנראה שלא הייתי נשארת. אני משחקת שתי דמויות, את לילי, אחות של מיקו, ואת המלצרית במסעדה".

היה לך חשש שיגידו שקיבלת את התפקיד בזכות אבא, ולא בזכות עצמך?
"חשש גדול מאוד, אבל זה משהו שרציתי לעשות ולשם כיוונתי, וכשהגיעה ההזדמנות הזאת החלטתי שאני אקח אותה בשתי ידיים, אעשה את זה ומפה אמשיך ואקדם את עצמי בזכות עצמי. זו סגירת מעגל בשבילי, ואני מרגישה קודם כל שאני נותנת כבוד לאבא, וגם מגשימה את עצמי על הדרך".

החששות שלך היו מוצדקים? היו תגובות?
"כן, היו הרבה השוואות ותגובות בסגנון של 'היא לא מתאימה', אבל זה נכנס לי מאוזן אחת ויצא מהאוזן השנייה. אני לא נותנת לתגובות האלה להשפיע עליי, כי אני יודעת שהאצבע קלה על המקלדת".

יש לך הזדמנות עכשיו לענות למבקרים. מה את רוצה להגיד?
"שאני כאן בזכות עצמי, ונכון שזה פותח דלת כשאת הבת של, אבל מהרגע שהדלת נפתחת זה עלייך. אם לא הייתי טובה במה שאני עושה, אני מניחה שלא משנה הבת של מי אני, לא הייתי שם. יכול להיות שבהתחלה זה התחיל כגימיק של דורון ואני בטוחה שבאיזשהו מקום הוא קיבל אותי בגלל שאני הבת של, אבל אנחנו כבר בהצגה 50 ואני לא חושבת שהייתי נשארת אם הייתי רק גימיק".

נתתי לרעשי הרקע להשפיע עליי

בארקן (26) גדלה במושב הדתי בית גמליאל. אל משפחתה המאמצת היא הגיעה כתינוקת שנים אחרי שיהודה ז"ל ואילנה, אשתו השלישית, חזרו בתשובה. "אני זוכרת רק את יהודה ואילנה כהורים שלי. אף פעם לא פתחתי את תיק האימוץ כדי לדעת מעבר".

זה משהו שבוער בך?
"זה מעניין אותי, אבל אני קצת חוששת לפתוח פצע מהעבר ולגלות דברים שאני לא מוכנה להם, לגלות חלקים בי שלא מסתדרים עם מי שאני היום. אני יודעת שזה יכול לעשות לי טוב, לסגור לי איזשהו מעגל ואני מניחה שאעשה את זה מתישהו, אבל כרגע אני מרגישה שזה לא הסיפור שלי. אני מספרת לך את זה עכשיו ואני קצת מנותקת מהסיטואציה, אבל אני מניחה שאבשיל ואעשה את זה מתישהו".

מה את זוכרת?
"אני יודעת שהייתי בהתחלה במשפחת אומנה אצל יהודה ואילנה, הייתי אמורה לחזור לאמא שלי שכתבה לי מכתבים שהיא מחכה שאחזור, אבל היא לא הצליחה להשתקם ולהיות במצב לקבל אותי. את אבא שלי אני לא זוכרת בכלל. הרווחה התערבה בשלב הזה, היה משפט ואחריו יהודה ואילנה אימצו אותי באופן רשמי. הם ההורים שלי מבחינתי".

איך הקשר שלך עם הילדים של יהודה מנישואיו הקודמים?
"יש לו ארבעה ילדים, רועי, עידו, דנה ועוד בת בברזיל, ואנחנו בקשר טוב. ברור שכשאבא שלי היה בחיים אז הייתי רואה אותם יותר כי היו באים לארוחות והיו מפגשים קבועים, עכשיו אנחנו פחות נפגשים, אבל אנחנו עדיין בקשר טוב. הם תמיד קיבלו אותי ותמיד הרגשתי חלק בלתי נפרד מהמשפחה. הם קוראים לי אחותי".

הם באו לראות את ההצגה?
"הם מאוד שמחו ופרגנו לי. הם עוד לא באו לראות כי הם נודניקים, אבל הם יבואו".

מתי הבנת שאת מאומצת?
"אני לא זוכרת את הרגע שבו אמא שלי סיפרה לי שאני מאומצת כי הייתי קטנה, אבל אני כן זוכרת שבשלב מסוים ילדים השתמשו בזה נגדי. יש לי סוג של טראומה סביב זה. אני זוכרת שהילדים בבית הספר היו צוחקים עליי בגלל זה ובגלל שאבא שלי מבוגר, אז הייתי מתביישת בזה ומתביישת באבא, הוא לא היה בא לבית ספר או לאסיפות הורים, רק אמא".

למה?
"הייתי ילדה קטנה שעשו עליה חרם וחשבתי שצריך להסתיר את הסיבה שמחרימים אותי. הילדים האחרים העירו על פער הגילים בינינו, על זה שאבא מפורסם ועל עוד דברים, וכשאת ילדה את רק רוצה להיות כמו כולם, אז את מנסה להסתיר את מה שגורם לאחרים להצביע עלייך. זה לא כי את באמת מתביישת באדם שאת אוהבת, אלא כי את מנסה להגן על עצמך. ביקשתי שלא יראו אותו, לא מכוונה רעה, פשוט פחדתי נורא. בדיעבד אני מבינה שהטעות שלי הייתה שלא שיתפתי את ההורים שלי במה שעובר עליי. התמודדתי עם הכל לבד, ובגיל הזה אין לך באמת כלים להתמודד. חשוב לי להגיד שאף ילד לא צריך להתבייש במשפחה שלו. ילדים לפעמים לא מבינים כמה כוח יש למילים, ומשפט אחד יכול להישאר איתך שנים אחר כך".

"אני לא מספרת את הסיפור שלי ממקום של מסכנות, אלא בדיוק להפך", מבקשת בארקן להבהיר. "האימוץ הוא חלק מהסיפור שלי, אבל הוא ממש לא כל מי שאני. אם כבר, הוא לימד אותי מה זה חוסן, רגישות ואמונה בזה שמשפחה נבנית מאהבה ולא רק מקשר דם. אני לא רוצה שייצא מהכתבה שהתביישתי באבא שלי, זה ממש לא היה הסיפור. אבא שלי היה החבר הכי טוב שלי והיה בינינו קשר מדהים. אהבתי אותו מאוד והייתי גאה להיות הבת שלו, מה שהיה לי קשה בתור ילדה זה התגובות מהסביבה. זה אף פעם לא היה מולו, אלא מול איך שהעולם הסתכל עליי באותה תקופה".

בתור אדם בוגר, מה את מרגישה כלפי זה?
"גאווה על הזכות שהייתה לי לגדול לצד אבא כזה, אבל אני לא אומרת את זה כל הזמן כי זה מרגיש לי כמו התנשאות. אם שואלים אותי אז אני אומרת, אבל אני לא מנפנפת בזה. אני רק מצטערת על זה שבתור ילדה נתתי לרעשי הרקע להשפיע עליי, אפילו שזה לא שינה אפילו לרגע את האהבה שלי כלפיו".

היום את מרגישה אדם חזק?
"עברתי המון בחיים, וכן, היום אני חושבת שאני בחורה מאוד חזקה. חשוב לי שילדים שעוברים חרם יקראו את הכתבה הזאת ואולי זה יעורר בהם משהו, שיבינו שקודם כל צריך לדבר על זה עם הקרובים להם. אני התמודדתי עם זה לבד כמו שאני עושה תמיד, וזה לא היה חכם. הייתי הולכת לבית ספר וחוזרת הביתה מפורקת. הרגשתי אאוטסיידרית אבל התביישתי לשתף, שוב, הגאווה הזאת. חשבתי על כולם מסביב ואיך הם ירגישו, ולא על עצמי".

זה משהו שאת מרגישה שעדיין מלווה אותך גם היום, בחיים הבוגרים שלך, או שזה נשאר בעבר?
"אני בן אדם מאוד חברותי, אבל זה כן מלווה אותי. יש לי חרדה חברתית קלה ואני שותקת במקומות חדשים שאני לא מכירה. עוד לא פיצחתי את זה. לא רואים את זה כלפי חוץ, אני פשוט נראית מאופקת ושמשהו לא פתור אצלי".

לא ראינו סרטים של אבא בבית

בארקן למדה בבית ספר דתי, וקריירת משחק בכלל לא הייתה הכיוון שלה. "רק כשהגעתי למגמת תיאטרון בתיכון הבנתי שזה המקום שלי, ששם אני יכולה לבטא את עצמי. אחרי התיכון עזבתי את זה, אמרתי שאני לא רוצה לגעת בזה יותר, חייתי בבית כזה ואני יודעת כמה שזה מקצוע לא יציב, אבל זה היה חזק ממני והבנתי שזה מה שנותן לי סיפוק בחיים".

מתי התחלת לצאת מהדת?
"כשאבא שלי נפטר. אני לא יודעת להגיד למה בדיוק, אבל הרגשתי שעברתי יותר מדי דברים בחיים ומשהו שם לא מסתדר לי. אני מאמינה גדולה באלוקים אבל קשה לי להישען על זה, אז כרגע אני בוחרת שלא. אני מניחה שבבית שלי יהיו קידוש ומסורת, אבל כרגע אני לא שם".

איך המשפחה הגיבה לזה?
"לאמא שלי היה קצת קשה בהתחלה, אבל היא מקבלת אותי כמו שאני ומבינה שאני זו שצריכה לבחון ולבחור את הדרך שלי".

אחרי שירות לאומי משמעותי, היא למדה במשך שלוש שנים בבית הספר למשחק בית צבי, ואז המשיכה ללימודי משחק מול מצלמה. היא הוחתמה בסוכנות של רוברטו בן שושן, החלה לגשת לאודישנים, ואז הגיעה ההזדמנות לתפקיד ב"צ'רלי וחצי".

"כשהייתי בכיתה י"ב הייתה לנו הפקת סיום של מגמת התיאטרון ואבא הגיע לראות אותי בלי שידעתי. הוא ישב בשורה הראשונה ומאוד התרגשתי. שם הבנתי כמה אני גאה בו, וגם ראיתי איך כל הילדים ה'גיבורים' שהחרימו אותי פתאום מתרגשים מהנוכחות שלו. זה הרגיש לי כמו ניצחון, עשיתם עליי חרם בגלל אבא שלי, והנה הוא פה ואתם מתלהבים".

מתי הבנת את גודל ההשפעה שלו על התרבות הישראלית?
"תמיד הבנתי, אבל לא הייתה סיטואציה שכולנו ישבנו ביחד בבית וראינו סרטי עבר שלו. זה לא היה עניין אצלנו בבית".

הוא הספיק להכיר את החלום שלך להפוך לשחקנית?
"לא ממש. כשהוא ראה אותי בהפקה בסוף כיתה י"ב הוא אמר לי שאני חייבת לעשות עם זה משהו, אבל אז אני לא רציתי. בסוף הקשבתי לו, אבל הוא לא הספיק לראות את זה".

מה הוא סיפר לך על התחום?
"הוא לא היה צריך לדבר כדי שאני אבין שזה עולם עם עליות וירידות. הוא תמיד אמר שזה מקצוע לא יציב, אבל הוא גם אמר שיש לי כישרון ושאני יכולה לעשות איתו מה שאני רוצה. בסוף התחלתי ללמוד משחק רק אחרי שהוא נפטר".

התייחסו אליך אחרת בבית הספר למשחק בגלל הייחוס המשפחתי?
"לא. זה מקום מאוד תחרותי ויש שם המון אנשים, אף אחד לא ייחס חשיבות לעובדה שאני הבת של".

היום אמא שלך בעד קריירת המשחק שלך?
"בהתחלה היא מאוד פחדה והעדיפה שאני לא אכנס לזה בגלל שזה עולם לא יציב, במיוחד אחרי שהיא חוותה את זה בבית בעצמה, אבל בסופו של דבר היא הבינה שזה משהו שאני אוהבת. היום היא תומכת בי, היא כבר באה לאיזה חמש הצגות של 'צ'רלי וחצי' ובכל פעם היא מתרגשת מחדש. אני חושבת שגם אבא היה מאוד נהנה מההצגה. לפני שהוא נפטר הוא אמר לי, 'אני רוצה שאביב אלוש ישחק אותי'. הוא עשה איתו פרסומת וממש התאהב בו. אולי זה עוד יקרה".

יש תפקיד משחק שהוא בגדר פנטזיה עבורך?
"אני מאוד אוהבת טלוויזיה, אני חושבת שאני יכולה לשחק המון דמויות מבחינת הטייפקאסט, אבל החלום שלי זה להיות ב'פאודה'. לא ניסיתי, אבל אולי בעתיד זה עוד יקרה".

תשתמשי בשם של אבא אם צריך?
"אני לא מתביישת להשתמש בשם שלו אם זה עוזר לי לפתוח דלתות, כי אני יודעת שמאותו רגע חובת ההוכחה היא עליי".

אומרים שאני בונקר

לאורך רוב הריאיון הודיה יושבת מבוישת. היא לא מרבה במילים ולא בוכה גם כשאנחנו נוגעות בנושאים הכי כואבים. "כשאני יושבת עם אנשים שאני לא מכירה קשה לקלוט אותי. קשה לי להביע את עצמי, במיוחד כשאני צריכה לספר את סיפור החיים שלי", היא מנסה להסביר. "אני בעצמי עוד לא מגובשת לגבי הסיפור הזה, אז לספר אותו למישהו אחר, זה קשה לי. האימוץ, אבא שלי שנפטר, אלה דברים שעוד לא התמודדתי איתם לגמרי וסגרתי מול עצמי, אני עוד לא שלמה איתם, אז קשה לי לדבר עליהם. אני בהכחשה מאוד גדולה. אני מודעת לזה שאני מדברת על זה כאילו אני מספרת סיפור שקרה למישהי אחרת, אבל זה כי אני מפחדת להתפרק אם אני אספר את זה כסיפור שלי".

את מתפרקת לפעמים?
"כן, אבל מול אחרים אני מעדיפה להיות מאופקת. אני לא רוצה לצאת מתמסכנת, בא לי לצאת חזקה, שלא ירגיש שאני נשענת על הסיפור שלי ואומרת, 'אוי, עברתי ככה וככה'. זה מה שזה, אין מה לעשות, זה חלק ממי שאני, והנה עכשיו אני מרגישה שעולה לי (בשלב הזה הקול שלה מתחיל לרעוד. היא עוצרת, שותה מים, מתעשתת וחוזרת לשליטה – יה"א). כל מי שלא מכיר אותי ופוגש אותי בפעם הראשונה אומר שאני מסתורית, שאני שומרת דברים לעצמי, בונקר, אבל זו האישיות שלי. כשמכירים אותי אני נפתחת ומדברת בנוחות על הכל".

האיפוק הזה חוזר על עצמו גם כשהיא מדברת על מותו של אביה, שהלך לעולמו לפני כשש שנים בגיל 75 לאחר שחלה בנגיף הקורונה. "הזהרנו אותו כי ידענו שהוא חבקן, כולם תמיד היו ניגשים אליו והוא בחיים לא היה אומר לא למישהו. הוא נדבק בקורונה לפני יום כיפור, לא היו לו מחלות רקע, אז לא דאגנו. מהר מאוד המצב הידרדר והוא הורדם והונשם, אבל אני בכלל לא ידעתי מזה. ביום שישי נסעתי אליו ולא ידעתי שזה בשביל להיפרד. פתאום ראיתי אותו מורדם ומונשם, בכיתי וביקשתי שיתעורר. באותו לילה הוא נפטר. זה חור בלב, עד היום מאוד קשה לי לעכל את זה".

כמה החיים השתנו מאז?
"מקצה לקצה, חד-משמעית. זה סגר אותי לגמרי, לפני כן הייתי בן אדם מאוד תזזיתי, היפראקטיבית כזאת שקופצת מדבר לדבר, ופתאום יש פחד מהמוות, פחד שאנשים קרובים אליי ימותו, שהמשפחה שלי תיפגע, מחשבות שלא היו לי קודם. אני מתמודדת כרגע בעיקר דרך הכחשה וציניות כי אני בן אדם מאוד ציני, אבל זה קשה לי, וזה גם עשה לי סוג של טראומה".

כמה אבא עדיין נוכח בחיי היום-יום שלך ושל אמא?
"ממש נוכח. אנחנו כל הזמן נזכרות בדברים שהוא היה עושה, בסיפורים שהוא היה מספר, מנציחות אותו בכל דבר קטן. הוא היה כותב דברי תורה על פתקים, יש המון פתקים שלו מפוזרים בבית ועכשיו אנחנו מוציאות ספר עם כל הסיפורים שלו שמופיעים עליהם".

אם הוא היה פה, מה את חושבת שהוא היה אומר לך?
"הוא היה מסתלבט עליי שאני כזאת ביישנית. הוא אהב להסתלבט עליי, היה לנו אותו הומור, הומור שחור כזה. הוא היה גם מאוד גאה בי כנראה. חבל שהוא לא פה כדי לראות אותי".

צילום: בת שחר ניסן | סטיילינג: יובל זר אביב | איפור: יובל גלרון | שיער: עמנואל רוס | הפקה: טל פוליטי