טוני קושנר איננו סלב. האיש יכול לעבור בלב רחוב סואן בלי שיעצרו אותו לסלפי. ובכל זאת, הוא אחד הכותבים המוערכים בעולם, עם פרסי אמי, טוני, פוליצר ועיטור כבוד לאומי שקיבל מברק אובמה ב-2013. את עולמו הוא קנה בזכות מחזה אחד, "מלאכים באמריקה": מחזה אפי, עצוב, מצחיק ומבריק על שבע דמויות בניו יורק של שנות השמונים שמתמודדות עם השלכותיה של מגפת האיידס. אחד מהם הוא פריור וולטר, גבר הומו שגוסס מהמחלה, עד שיום אחד נגלית אליו מלאכית, ובפיה נבואה – שאליה פריור מנסה להתכחש בכל דרך אפשרית.
"מלאכים באמריקה" עלה בשני חלקים בתחילת שנות התשעים והיה לסנסציה בקרב כל מי שהסתובב בברודווי באותן שנים. כעשור אחרי שירד מהבמה, קושנר עיבד את המחזה למיני-סדרה של HBO בכיכובם של כמה מהשחקנים הגדולים בעולם (ביניהם מריל סטריפ, אל פצ'ינו ואמה תומפסון) – וכמובן שהיא בעצמה זכתה כמעט בכל פרס אפשרי. מהשלב הזה, קושנר כבר לא היה רק איש תיאטרון. ההומו היהודי נהיה לבן ברית של הבמאי הגדול ביותר בהוליווד, סטיבן ספילברג, והוא כתב לו שלושה סרטים מפוארים: "מינכן", "לינקולן" ו"סיפור הפרברים", שלושתם היו מועמדים לאוסקר לפרס הסרט הטוב ביותר (השניים הראשונים גם זיכו את קושנר במועמדות לפרס התסריט). השבוע עולה לאקרנים שיתוף הפעולה הרביעי של השניים, פרויקט אישי ומקסים של ספילברג בשם "הפייבלמנים", על סיפורו האוטוביוגרפי של הבמאי הגדול, וסיפורה של משפחה שהתפרקה בזמן שהבן הבכור שלה למד כמה קסמים הוא יכול לעשות עם ב-24 פריימים לשנייה. בינתיים, לפי כל החזאים, מדובר במתמודד המוביל לאוסקר.
"הפייבלמנים" הוא סיפור ההתבגרות של ספילברג. מצאת קווי דמיון בין סיפורי ההתבגרות שלכם או שהוא סטרייט מדי?
"טוב, הוא אכן סטרייט. אנחנו מכירים כבר 19 שנים, והידידות בינינו ומערכת היחסים המקצועית שלנו מתבססת על חוויות משותפות מסוימות. שנינו בנים למשפחה יהודית-אמריקאית מהמעמד הבינוני, המשפחה שלנו חלקה ערכים רבים, שנינו פרוגרסיביים שמאמינים בערכים דומים. אמא של סטיבן הייתה פסנתרנית קלאסית מתוסכלת ששאיפותיה המקצועיות לא התממשו - ואמא שלי הייתה מוזיקאית מקצועית ששאיפותיה דווקא התממשו, אבל היא הביאה לעולם ילדים, וכמו לאה ספילברג היא באה מדור של נשים שחיו רגע לפני שהפמיניזם היה לכוח מאורגן, עוצמתי ופוליטי".
גם אתה היית סינפיל?
"לא. תמיד אהבתי ללכת לקולנוע ותמיד אהבתי טלוויזיה, אבל אהבתי הראשונה תמיד הייתה ותהיה תיאטרון. גדלתי בעיירה דרומית קטנה אז לא תמיד היה הרבה תיאטרון שאפשר לראות, אבל כשעברנו לשם ואמא שלי כבר לא הייתה נגנית בסון קבועה, היא נהייתה לשחקנית חובבת. כשהתחלנו לעבוד על 'הפייבלמנים' גיליתי את מה שידעתי כבר קודם, וזה שסטיבן תמיד היה אובססיבי לטבע של עשיית הסרטים. אני עדיין לא מבין הרבה על האופן שבו יוצרים סרטים".
כמה היה לך חשוב לקלוע לאמת ההיסטורית של משפחת ספילברג?
"את 'הפייבלמנים' כתבתי עם סטיבן, שזהו סיפור חייו. כשהוא אמר 'אני לא רוצה שאבא שלי יגיד את הדבר הזה, אמא שלי לא הייתה אומרת את הדבר ההוא' כמובן שוויתרתי כי זה הסיפור שלו. כלל האצבע שלי בכתיבת בדיון היסטורי הוא כזה: אסור לשנות את מה שקרה, אבל מותר לך לשנות את חלק מהדרכים שבהן זה קרה כל עוד זה לא קריטי במיוחד לתוצאה. יש מידה מסוימת של קשיחות שאתה צריך להפעיל במהלך כתיבת בדיון היסטורי. כאן היה לנו יותר מקום. וכשהראנו את התסריט לאחיות של סטיבן – ננסי, אן וסו – הן אמרו 'אנחנו אוהבות את זה, וזה מרגיש כמו המשפחה שלנו'. המון מזה מומצא, אבל הנקודות המהותיות מדויקות".
איך אינטלקטואל הומו וזוכה פוליצר כמוך, וסחבק וירטואוז כמוהו, יכולים לגשר על הפער?
"סטיבן הוא בדרן פופולרי ומצליח מאוד, אבל אתה יודע מה? גם צ'ארלס דיקנס היה בדיוק כזה. ואני חושב שמדובר בהשוואה די הוגנת, בלי שום הגזמה. אני ובעלי ראינו את 'מלתעות' שוב לפני כמה חודשים, פשוט כי רצינו לראות אותו שוב, וראיתי איך בסוף קורה משהו יוצא דופן. הכריש מתפוצץ, ובידיהם של רוב הקולנוענים זה פשוט היה רגע שנועד כדי לגרום לקהל להריע. וזה באמת מה שזה היה: בזמן אמת, כולם הריעו כשהכריש התפוצץ. אבל אז המצלמה יורדת מתחת למים ואנחנו רואים עננה אדומה וענקית של דם אדום, נשמעים רעשים חייתיים משונים והמוזיקה מתנגנת, וניתן לראות שבתוך כל הדם הזה אחד הסנפירים יורד אל קרקעית האוקיינוס. זה מרגיש כמו הספד, וזה יפהפה ופיוטי. זה רגע של הכרה בכך שהחיה המרהיבה הזאת הובסה. זה מוסיף מורכבות לסרט, ואין סרט אחד של ספילברג – לא 'פארק היורה' ולא 'מפגשים מהסוג השלישי' – בלי האיכויות האלה".
"סטיבן ואני מכירים כבר 19 שנים. אמא שלו הייתה פסנתרנית קלאסית מתוסכלת ששאיפותיה המקצועיות לא התממשו - ואמא שלי הייתה מוזיקאית מקצועית ששאיפותיה דווקא התממשו, אבל היא הביאה לעולם ילדים"
לא כותב במטרה לשנות חיים
לקושנר אין גינונים של גאון מיוסר. הוא מתנהל כמו אבא'לה יהודי, אמריקאי וחביב, ורק כשמקשיבים למילים שלו אפשר להבין שהוא למעשה מדבר בפרוזה אקדמית, נגישה, מורכבת ומרגשת. את "הפייבלמנים" אפשר לראות בבתי הקולנוע החל מהיום (ה'). הגרסה הטלוויזיונית והכבירה של "מלאכים באמריקה" שביים מייק ניקולס עדיין זמינה, אבל מי שרוצה לחוות אותה כהצגת תיאטרון אמיתית לא יצטרך לחכות הרבה זמן: ב-26 בינואר תעלה הפקה ישראלית של חלקה הראשון של ההצגה, "מילניום קרב", בתיאטרון הקאמרי, בבימויו של גלעד קמחי ובכיכוב מיה לנדסמן, אלעד אטרקצ'י, מתן און-ימי, עירית קפלן, אביגיל הררי ואחרים.
למה אתה כותב?
"כדי להתפרנס. אני גם כותב כי אני אוהב מילים, אני כותב כי כתיבה היא דרך לעבד את כמות המידע הבלתי נתפסת שאיתה אנחנו מתעמתים מדי יום על ידי מה שאנחנו קוראים לו 'המציאות'. ואולי אני כותב גם בגלל הקשר היהודי לכתיבה – אנחנו עם הספר, ואני בא ממשפחה שאוהבת ספרים. המון אנשים שאינם יהודים אוהבים ספרים, אבל לנו יש קשר מיוחד למילה הכתובה".
אתה יכול לחשוב על רגע שבו גילית שיש לך קול משל עצמך?
"אני אף פעם לא חשבתי על זה במונחים של 'קול'. במובנים מסוימים אני כמחזאי ותסריטאי מתפרנס מהחיפוש אחרי הקול של אנשים אחרים. יש מקרים שבהם כתבתי והרגשתי שזה תוצר של הדברים הרבים שאני: הסתירות שבי, החרדות שלי, האינטליגנציה והתובנות שלי, הפחד שלי והאומץ שלי. מדי פעם אני יכול לכתוב משהו, לגלות שהוא נאמן לדרך שבה אני מבין את עצמי ולומר 'כנראה שאף אחד לא היה יכול לכתוב את זה ככה'. אבל אני ממש לא רוצה שיהיה לי 'מותג', זה יהיה נורא. אני לא רוצה להפוך את עצמי לסחורה. אנחנו חיים בעולם שמנסה להפוך אותנו לסחורות כל הזמן, והתפקיד שלנו הוא להילחם נגד זה".
מה אתה עושה כשאתה לא מצליח לכתוב?
"אין לי מחסומי כתיבה ואני לא מאמין במחסומי כתיבה. זה לא בגלל שיש לי כוחות מיוחדים במובן הזה. אני פשוט חושב שאם אתה תקוע במהלך הכתיבה זה לא דבר רע אלא דבר טוב. כשאתה מגיע לנקודה שבה הדרך האופקית שלך נעצרת ואתה נופל לתהום, זה כאילו נאמר לך ש'אין דרך קדימה אלא אם תרד למטה קודם'. אתה צריך לרדת כדי להבין מה חוסם אותך, מה עוצר בעדך. ואולי זה ייקח זמן, יש כאלה שיישבר לבם, יש כאלה שיתייאשו, אבל אפילו אז, אם תציץ לתוך התהום ואם תיפול לתוכו, אולי תוכל להמשיך ללכת".
אתה זוכר פעם שבה ראית שחקן עובד עם תפקיד שכתבת ואמרת לעצמך "הוא משפר את זה"?
"אין דבר נפלא יותר מלראות שחקן לוקח תפקיד שכתבת ומראה לך דברים בתוכו שלא הבנת. דניאל דיי-לואיס ב'לינקולן', מריל סטריפ ב'אמא קוראז' וילדיה' (שאותו קושנר תרגם, ז.א) וב'מלאכים באמריקה'. וגם עכשיו בסרט החדש: מישל וויליאמס, פול דנו וסת' רוגן ב'הפייבלמנים'. אתה רואה אותם נאחזים במשהו שכתבתי ומביאים אליו מידה של סמכותיות ספרותית בנוסף לעומק רגשי".
"מלאכים באמריקה" שינה לי את החיים, ואני די בטוח שאני לא הראשון, השני או השלישי שסיפר לך את זה. מתי הייתה הפעם הראשונה שמישהו אמר לך שכתבת יצירת מופת אדירה, והאמנת לו?
"אני לא יכול לומר מתי הייתה הפעם הראשונה. זה כנראה היה בערך כשהתחלנו לקרוא את המחזה וכשעלינו לראשונה בלונדון. כשהצגנו בלונדון, כמה גברים הומואים ניגשו אליי ואמרו שזה היה מאוד חשוב ומשמעותי להם. מאוד מרגש לשמוע את זה, אבל אני אף פעם לא יודע איך להגיב. אף פעם לא ישבתי וכתבתי תסריט או מחזה במטרה לשנות למישהו את החיים. אני לא מרגיש שיש לי את הזכות לנסות לשנות למישהו את החיים, אני יותר מדי עסוק בניסיון לשנות את החיים של עצמי. לאומנות יש כוח אמיתי ולא-ישיר. אחרי חיים שלמים שבהם אני עוסק בכתיבה, סיגלתי ענווה מסוימת בפני זה".
שמעת פעם את השפה של "מלאכים באמריקה" בעברית?
"כן, כשהקאמרי עשו את ההפקה שלהם ל'מלאכים באמריקה', בשנות התשעים".
והשפה עשתה לך משהו?
"כן, לחלוטין. אני קורא המון ספרות ישראלית, אבל מתורגמת".
מי הסופר הישראלי האהוב עליך?
"אני לא אבחר פייבוריט, אבל הספר הישראלי האהוב עלי הוא 'סיפור על אהבה וחושך' שהיה שובר ומרגש".
"כש'מלאכים באמריקה' הציג בלונדון, כמה גברים הומואים ניגשו אליי ואמרו שזה היה מאוד חשוב ומשמעותי להם. מאוד מרגש לשמוע את זה, אבל אני אף פעם לא יודע איך להגיב"
כשמחזה אחד הופך לשניים
"מלאכים באמריקה" הוא מחזה שמלא במונולוגים ודיאלוגים מבריקים. באחד, רוי כהן מסביר מה ההבדל בין גבר הומו לגבר ששוכב עם גברים. באחר, פריור נושא מונולוג מלא תקווה שבו הוא מציין ש"העולם תמיד מסתובב קדימה". ולקראת הסוף דמותה של הרפר, עקרת בית מורמונית ומכורה לכדורים, עולה על מטוס ופוצחת באחד הנאומים הגדולים ביותר שתשמעו: "טיסת לילה לסן פרנסיסקו", טקסט אניגמטי ושובר לב שהוא מתנה לכל שחקנית שזוכה בתפקיד (במיני-סדרה זו הייתה מרי-לואיז פרקר, בהפקה הישראלית זו תהיה אביגיל הררי).
אחרי בחירות 2016 ואחרי הקורונה, אתה עדיין מאמין שהעולם תמיד מסתובב קדימה?
"כן. לחלוטין. אני חושב שאנחנו חיים בתקופה מכעיסה ונוראית. העובדה שנתניהו חזר לשלטון היא נוראית, והדרך שבה חזר לשלטון היא נוראית. חלק מהשותפים שלו בקואליציה מפלצתיים. זה חלק מהתופעה הגלובלית של לאומנות וגזענות, וזה מפחיד ונורא שזה התפוצץ ברחבי העולם. אבל פאשיזם, לאומנות ואנטישמיות וגזענות תמיד איתנו. אין תקווה שנמגר לחלוטין את הדברים האלה. יש תקופות אפלות יותר מתקופות אחרות, ואנחנו בתקופה אפלה. אבל כמו שברכט אומר: 'בימים האפלים, האם גם אז יוּשר עוד שיר? אכן גם אז יוּשר עוד שיר. על הימים האפלים'. אנחנו לא יכולים לוותר רק בגלל שאנחנו חיים בתקופה אפלה".
אתה זוכר את היום שבו כתבת את מונולוג "טיסת הלילה לסן פרנסיסקו"?
"כן, זה היה די מוקדם בתהליך. כתבתי אותו בישיבה בסנטרל פארק והוא הסיבה ש'מלאכים' הוא אירוע בן שני מחזות. הראיתי אותו לשחקנית סיגריד וורשמידט (שהייתה אמורה לגלם בהצגה את המלאכית, אבל הלכה לעולמה ב-1990). אמרתי לה שאני לא יודע איפה לשים אותו כי אין לי מקום לכל כך הרבה טקסט במחזה אחד, והיא אמרה לי פשוט להפוך את זה לשני מחזות. אני כותב המון דברים טובים כשאני בחוץ, בבתי קפה או במטוסים".
תבוא לראות את ההפקה הישראלית החדשה?
"אני אשאל את הסוכנת על תאריכים של ההפקה. עבר כל כך הרבה זמן מאז ההפקה הקודמת. קצת לפני שראיתי את הגרסה הקודמת בקאמרי, ישבתי לאכול צהריים עם לאה רבין. היא הייתה נהדרת, אגב. כל כך קשוחה וחזקה. היא המליצה לי לראות מחזה בתיאטרון עכו בשם 'ארבייט מאכט פריי' ('העבודה משחררת'). זה אחד הדברים המדהימים שראיתי בחיי. ואני כל כך שמח לשמוע שההפקה הישראלית החדשה ל'מלאכים באמריקה' יוצאת לפועל".
יש לך איזו שורה פתיחה שאתה מפנטז עליה לאוסקרים?
"אני מנסה שלא לחשוב על שום דבר שקשור לאוסקר. אני מקווה שנצליח עם המועמדויות, ואחרי זה מי יודע מה יקרה. ומי יודע אם אפילו נצליח במועמדויות? כתבתי כבר ארבעה סרטים ועברתי המון דברים ככל שזה נוגע לעונת הפרסים. זאת תוצאה מאוד משונה של יצירת סרט. הדבר הכי חשוב – וזה נשמע כמו משהו שתמיד אומרים כסוג של נחמה לקראת הפסד – זה שאנשים יאהבו את הסרט כשהוא ייצא. ארבעת הסרטים שעשיתי עם סטיבן הם סרטים מאוד טובים שאני גאה בהם, ואני מאוד גאה ב'הפייבלמנים'".