אוליבר סטון אמנם ידוע בעיקר בזכות עבודתו כתסריטאי ובמאי על סרטים אייקוניים כמו "פלאטון", "אקספרס של חצות", "פני צלקת", "רוצחים מלידה" ועוד, אבל בשנים האחרונות נדמה שנוסף לו תואר נוסף, והוא הפך למראיין המועדף על מנהיגים פוליטיים שנויים במחלוקת שמבקשים ליצור לעצמם תדמית חיובית בעולם המערבי. ב-2014 הוא ראיין את נשיא אוקראינה ויקטור ינוקוביץ', ב-2017 פירסם סדרת ראיונות עם ולדימיר פוטין, וכעת הגיע תורו של נורסולטן נזרבייב, מי שפרש מהנהגת קזחסטן ב-2019 לאחר שלושים שנה.
סדרת הראיונות החדשה של סטון עם נזרבייב אורכת שמונה שעות ונקראת (בתרגום חופשי) "קזחי: ההיסטוריה של איש הזהב". נזרבייב היה המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית בקזחסטן החל מ-1989 וכשהוכרזה עצמאותה של המדינה ב-1991 הוא נבחר לנשיא, ומאז המשיך להיבחר שוב ושוב, כשהוא גורף בכל פעם אחוז גבוה יותר מהקולות, וב-2015 זכה ל-97.5% מהם. יחד עם זאת, קולות ביקורתיים בתוך קזחסטן ובעולם כולו טענו שהדמוקרטיה היא למראית עין בלבד ושנזרבייב מדכא את החופש הדמוקרטי, והוא אף כונה "רודן" ו"דיקטטור".
"תקראו לנזרבייב איך שתרצו - דיקטטור, אדם בעל השפעה, רודן, מייסד", כתב סטון בציוץ שקידם את הדוקו החדש. "אבל אתם תגלו אדם צנוע, כשהוא מסביר על נפילתה של האימפריה הסובייטית והפיכתה של המדינה החשובה שלו לאומה עצמאית, בתהליך שכלל גם היפטרות מהנשק הגרעיני שלה". סטון, יש לציין, אמר בעבר כי היטלר היה "שעיר לעזאזל" ושלסטאלין "יש סיפור אחר לגמרי" מזה שאנו מכירים היום.
כשסטון ראיין את פוטין ב-2017, הוא הואשם בכך שהוא מקדם תעמולה רוסית, וההיסטוריה חוזרת על עצמה בימים אלה ממש. בכתבה של הגרדיאן הבריטי, אומרת העיתונאית ג'ואנה ליליס, שכתבה ספר על קזחסטן, שהסרט החדש הוא "באופן מוצהר חלק מפולחן אישיות מתמשך", ומוסיפה ש"ניתן לתאר אותו רק כתעמולה, שמופנית הפעם לעבר קהל מחוץ לקזחסטן כדי למרק את המוניטין ואת המורשת שלו".
בראיון טלפוני לגרדיאן, בזמן שהוא עדיין שוהה בקזחסטן, סטון ניסה להסביר מדוע הסרט לא מציג ביקורת כלפי השליט לשעבר. "אני לא מתכוון לבוא לאנשים האלה ולהרצות להם איך לנהל מדינה ואיך לנהל דמוקרטיה", הוא אמר. "זה לא עובד ככה. דמוקרטיה בקושי עובדת בארה"ב". כשנשאל אם הוא לא דואג שהסרט ייתפס כתעמולה, סטון ענה: "מה פסול בלחגוג את שלושים השנים של נזרבייב בשלטון? תנו לו קרדיט על כך שהוא בנה את המדינה ושמר על השקט ולא הפך אותה לערימת זבל כמו אוקראינה".
ויצ'סלב אברמוב, עיתונאי עצמאי קזחי שהתראיין גם הוא לכתבה, אומר שסטון "נשמע כמו הרבה אנשים שמנהלים את האידיאולוגיה בקזחסטן. לנזרבייב היו כמובן הצלחות, אבל סטון מתעלם לחלוטין מהטעויות והבעיות שצצו במשך התקופה שלו בשלטון. כמובן שסטון לא רצה לעשות סרט כן על קזחסטן. זו לא הייתה המטרה שלו. הוא תועמלן פשוט ומביש שמפיץ פרופגנדה".
חלק מהביקורת כלפי הסרט מתייחסת לכך שהוא הופק בקזחסטן, מה שמעלה תהיות לגבי מקורות המימון שלו. סטון ומפיק הסרט סירבו להסגיר מאיפה הגיע הכסף, אבל הכחישו שלממשלה הקזחית הייתה מעורבות כלשהי בהפקת הסרט. סטון גם לא הסגיר כמה הוא הרוויח עצמו, אבל אמר שקיבל סכום פרופורציונלי לעבודתו כמראיין ומפיק, ושהיה מרוויח יותר מסרט עלילתי.
בגרדיאן כותבים שסטון מעולם לא ביקר בקזחסטן לפני פרויקט הדוקו, ואת האינפורמציה על המדינה והפוליטיקה שלה קיבל ישירות מאיגו לופטונוק, איש עסקים שהפך למפיק סרטים ועבד לצדו של סטון כמפיק וכמדריך שלו. כשסטון נשאל בראיון האם הוצגו בסרט קולות של המתנגדים לנזרבייב, לופטונוק ענה במקומו: "לא דיברנו עם האופוזיציה. החזון שלי לסרט היה לעקוב אחר התסריט שלי, והתסריט שלי היה סיפורה של המדינה דרך ראיון עם המנהיג שלה".