הדחתו של יעקב ברדוגו מהתוכנית "וילנסקי את ברדוגו" בגל"צ הייתה מהלך מתבקש. לברדוגו אין ומעולם לא היה קשר לעיתונות, וכל תפקידו התקשורתי הסתכם בדברור אגרסיבי וחסר בקרה של מסרים פוליטיים. העובדה שתוכניתו הייתה המצליחה ביותר בגל"צ, כפי שטורחים ברדוגו ואחרים להזכיר (מבלי להזכיר שהפסידה למתחרה בכאן רשת ב'), לא מעידה דבר על טיב המוצר, ודאי שלא על איכותו העיתונאית. לפחות מהעיתונאים שמעלים על נס דמגוגי את הרייטינג מצופה היה לדעת (ולהסביר לקוראיהם) כי "מעניין" אין פירושו "חשוב" ואפילו "טוב" (טיעון הרייטינג מתחרה אך בקושי בטענה הדמגוגית על פגיעה בחופש הביטוי, כאילו כל מי שלא משדר בגל"צ הוא קורבן של השתקה).
הפופולריות של ברדוגו תעמוד בקרוב למבחן עם תוכניתו היומית החדשה בערוץ 14, שם לא ייהנה מהמשבצת המפנקת של פריים-פקקים בתחנת רדיו מרכזית. אבל, כאמור, זה בכלל לא משנה. ברדוגו יכול להיות גם מגה-סטאר מוכח עם מיליון עוקבים בטוויטר ו-15 אחוז רייטינג מהבית; עיתונאי הוא לא.
אדם כמו ברדוגו – שלכנותו פובליציסט יהיה אנדרסטייטמנט, אבל לכנותו עיתונאי יהיה בורות – יכול לשבת באולפני רדיו וטלוויזיה על תקן מרואיין, לכל היותר פאנליסט. הוא בוודאי שלא יכול להגיש יומן חדשות או לשמש כפרשנו. את הפארסה הזו – ספק-דיל בזוי שהתנפח מבדיחה שולית בלוח השידורים לכדי איום קיומי על גל"צ – צריך היה לגדוע מזמן. זה אומנם קרה בחצי-צעד מהוסס, שהותיר בידי ברדוגו את האפשרות לנשוך בפעם האחרונה את היד שהאכילה אותו מאזינים (בסכום של 185 אלף שקל לשנה על חשבון הציבור) ואז להצטייר כמרטיר הימין שמסרב לשתף פעולה עם הברנז'ה השמאלנית – אבל זה לפחות קרה. העובדה שההדחה המובנת מאליה הפכה לאייטם שהעסיק במשך ימים את המדיה והרשתות מעידה, בעיקר, עד כמה חמור ועגום מצבה של התקשורת הישראלית, הכבולה באינטרסים של פוליטיקאים ובעלי הון ובשיח ציבורי שטחי ואוטומטי, עד כדי כך שפליטתו מקרבה של אנטי-עיתונאי נתפסת כאירוע.
הרעה החולה שמשבשת את עבודת התקשורת
ברדוגו הוא הדוגמה המובהקת ביותר לרעה חולה שמשבשת את עבודת התקשורת ומכרסמת בדימוי הציבורי שלה ביתר שאת בעשור החולף: טשטוש ההבחנה בין כתב, פרשן ופובליציסט. כפי שהתקשורת נדרשת לספק עבור צרכניה הבחנה בין תוכן מקורי ותוכן שיווקי, כך היא נדרשת להבחין בין שלושת התפקידים: הכתב שמביא את הידיעה; הפרשן שמסביר את הידיעה ומנתח את משמעויותיה בתוך הקשר ומבסס את פרשנותו על ידע, ואפילו על תפיסת עולם, אך לא על עמדותיו הפרטיות; והפובליציסט שמביע את דעתו האישית על אותה ידיעה. בפשטנות: הכתב מספר מה קרה; הפרשן מסביר מה קרה ומדוע; הפובליציסט מציע מה לעשות בנוגע לזה. כאשר כל אחד עושה את תפקידו כראוי, גם פרשן שמאלני (שחפץ בהרשעת נתניהו) יכול לטעון שתיק הראיות בתיק 4000 חלש, וגם פרשן ימני (שרוצה בשלטון נתניהו) יכול להעריך שלליכוד אין סיכוי להרכיב ממשלה תחת היו"ר הנוכחי.
ברדוגו לא היה פובליציסט בגל"צ. הוא זכה לתקן הפרשן הפוליטי של התחנה, אף על פי שמעולם לא הציע פרשנות לאירועים פוליטיים ואקטואליים, אלא תמיד הביע עליהם את דעתו. ובמקרה של ברדוגו, כל אירוע הוסבר בדיוק כפי שאנשי נתניהו רצו להסביר אותו
בתקשורת בת-ימינו, ובוודאי בתקשורת הישראלית, אין עוד חלוקה כזו. כולם יושבים באולפנים, כותבים בעיתונים ומצייצים ברשתות כשכל הכובעים לראשיהם: פרשן הטלוויזיה הוא גם הפובליציסט בעיתון, הכתב מהמהדורה מפרסם פרשנות באתר. כך נוצר מצב שכתבים ופרשנים נתפסים כ"לא אובייקטיביים" משום שהם מפרסמים במקביל לעבודתם טורי דעה (שהם, במהותם, לא אובייקטיביים) או מצייצים את דעותיהם בטוויטר (המושג "אובייקטיבי" בהקשר העיתונאי הוא ממילא שגוי, אבל זה כבר דיון אחר) – ואמון הציבור המבולבל (גם במזיד) בתקשורת יורד לשפל המדרגה.
זו חלק מהבעיה עם ברדוגו. לו היה מתואר כפובליציסט – מרואיין, חבר פאנל, מגיש תוכנית "מחשבות בע"מ" שבה ברור שהמחשבות אינן עובדות ולמרבה הצער גם לא מחויבות להתבסס על עובדות – ניחא. זה לא היה פותר את בעיית ברדוגו כולה, אבל לפחות היה ממסגר אותה בממדים הראויים לה – זה האיש וזו דעתו.
אבל ברדוגו לא היה פובליציסט בגל"צ. הוא זכה לתקן הפרשן הפוליטי של התחנה, וזאת על אף שמעולם לא תפקד כפרשן – לא במהלך עבודתו בגל"צ ולא קודם לכן. ברדוגו מעולם לא הציע פרשנות לאירועים פוליטיים ואקטואליים, אלא תמיד הביע עליהם את דעתו (ואת דעת הגורמים הפוליטיים עימם עמד בקשר). במקרה של ברדוגו, כל אירוע הוסבר בדיוק כפי שאנשי נתניהו רצו להסביר אותו, עטוף בטינופות או בחנופות, לפי הצורך.
כך, למשל, כשעומת בראיון ברדיו קול ברמה בינואר 2021 עם העובדה שלנתניהו אין יכולת להרכיב ממשלה על פי כל הסקרים (כפי שאכן קרה), ברדוגו לא סיפק לכך הסבר וניתוח, אלא ביטל את הטענה בתשובה "סופרים במדרגות" וקרא "לשתות את המנדטים של בנט" (מתוך ההנחה הפרשנית היחידה שלו באותו ראיון – "אם לנפתלי בנט יש שישה מנדטים הוא בגוש נתניהו" – שהבהירה גם מה ערכה של הפרשנות הברדוגואית בהיותה כל כך מוטת-דעה ולא מבוססת על עובדות). הדברים שנאמרו בראיון מפי "הפרשן הפוליטי" יכולים היו להיאמר, באותה מידה, מפי דובר הליכוד. במקרים אחרים, כפי שהעיד למשל השר זאב אלקין בראיון ל-103FM ("ברדוגו לא מוציא מלה מהפה בלי לקבל הנחיה מבלפור. הייתי בחדר שבו ניתנו לו הנחיות"), זה בדיוק מה שקרה.
לא זאת ועוד: ברדוגו היה הפרשן הפוליטי של גל"צ, אבל עיקר עבודתו ותהילתו המקצועית המפוקפקת הייתה כמגיש-שותף בתוכנית האקטואליה "וילנסקי את ברדוגו" – ובאופן מעשי, כפי שידע כל מאזין לה, כמגיש-כוכב שלה, זה שמשתלט על המיקרופון בכל ראיון ומותיר לשותפו (המגיש הרשמי, לכאורה) פירורי קריינות-רצף ("השידור שלך מעכשיו, קח! אתה משתלט על השידור!", אמר וילנסקי לברדוגו באחת הפעמים בהן לא הצליח להשחיל שאלה). כלומר, ברדוגו אחז בעמדה עיתונאית של ממש – לא רק הפרשן שמציע את תובנותיו בתוכנית, אלא המגיש שמנהל אותה – בלי כל סטנדרט עיתונאי.
כך, למשל, הוא רצה לראיין את העיתונאי יואב יצחק בעקבות טענות לא מבוססות על תמונות מביכות של בני גנץ שנמצאות בידי האיראנים; ביקש להתייחס לאמירות קשות של גבי אשכנזי על הדרוזים, אף שאמירות כאלו לא פורסמו אלא הודהדו כשמועות; וקבע ראיון עם נתן אשל תוך הסכמה אנטי-עיתונאית שלא להזכיר את פרשת ההטרדות המיניות (אירוע שהביא, על פי TheMarker, לעימות חריף בצוות התוכנית ולהזזת העורך דן דובין מתפקידו). זו הבעיה העקרונית עם ברדוגו, והיא חמורה אף יותר מאותם עיתונאים שמדלגים בין תפקידיהם, משום שברדוגו לא מדלג בין פרשנות לפובליציסטיקה; הוא פובליציסט שמתחזה לפרשן.
מפגש אינטרסים של תחנה במשבר לפוליטיקאי עם רצון
אבל במהותה, הבעיה חמורה עוד יותר, משום שברדוגו הוא לא רק פובליציסט על תקן פרשן; הוא תועמלן על תקן פרשן. ברדוגו הוא איש פוליטי בכל רמ"ח איבריו: מלימודיו באוניברסיטת תל אביב (אז כיהן כראש תא הסטודנטים של המחנה הלאומי); דרך השנים שעשה כפעיל, כעסקן וכמועמד לכנסת תחת חסותם של האחים מקסים ודוד לוי, ואחר כך כמנכ"ל מפעל הפיס במסלול הבטוח למיליונריות כתוצאה מדיל לכאורה בין לוי ונתניהו (על פי פרסום ב"גלובס"); ועד הפיכתו ליקירו של נתניהו ושלוחו בתקשורת המיינסטרים. על פי פרסומים שונים, הוא המשיך לשמש כעסקן מטעם נתניהו, כזה שמקיים פגישות תיווך עם אורלי לוי-אבקסיס ואיילת שקד, במקביל לעבודתו כפרשן.
למעשה, לא רק שהעובדה שברדוגו הוא אדם שמעורב בפוליטיקה לא עמדה לו לרועץ במינויו לתפקידו התקשורתי; היא הסיבה שהמינוי הזה התרחש. ניר חפץ, יועץ התקשורת של נתניהו לשעבר, סיפר (במסגרת משפט הדיבה שהוא מנהל נגד ברדוגו) כי נפגש עם ירון דקל (מפקד גל"צ בתקופה האמורה) במטרה להביא למינוי ברדוגו כמגיש וכפרשן.
ברדוגו היה טוב לגל"צ משום שהוא שיכך מעט את הלחצים הפוליטיים והציבוריים והתגלה גם כמחולל רייטינג מוצלח; ברדוגו היה טוב לנתניהו משום שהוא תקף את יריביו בבוטות ודברר את מסריו בלא כחל ושרק. רק שברדוגו לא היה טוב לעיתונות
דקל הכחיש כי נדרש למנות את ברדוגו על ידי נתניהו, אולם צוטט ב-TheMarker כמי שאמר למקורביו שהמינוי "הציל את התחנה מסגירה". ירידה לדקויות התצהירים של חפץ והתגובות של דקל מגלה שאין כמעט מחלוקת על העובדות (למעט השאלה אם התקיימה פגישה ישירה בין דקל ונתניהו), ולכל הפחות אפשר להסכים כי נוצר מפגש אינטרסים בין תחנת רדיו במשבר תחת מכבש לחצים פוליטי ופוליטיקאי שרצה להבריג ללב התקשורת את אחד מנאמניו. ברדוגו היה טוב לגל"צ משום שהוא שיכך מעט את הלחצים הפוליטיים והציבוריים והתגלה גם כמחולל רייטינג מוצלח; ברדוגו היה טוב לנתניהו משום שהוא תקף את יריביו בבוטות ודברר את מסריו בלא כחל ושרק. רק שברדוגו לא היה טוב לעיתונות.
זה גם המקום להזכיר שברדוגו – בניגוד לאנשי תקשורת ימנים אחרים שדקל שילב בגל"צ בכהונתו ושאותם ניסה להציב בכפיפה אחת עם ברדוגו – לא היה מעולם עיתונאי; לא בהוויה ולא ברזומה. זה בלט יותר מכל בסגנון עבודתו (שלא לבלבל עם סגנונו הבוטה והמכוער), שנעדר כל רמז לאתיקה עיתונאית וכל סטנדרט עיתונאי בסיסי של מחויבות לאמת ולעובדות. זו, בסופו של דבר, הייתה הבעיה הגדולה ביותר איתו, ואין לה כל קשר לזיהויו הפוליטי כימני (שיכול היה להיות הפוך): לא רק שהוא היה פובליציסט בתחפושת פרשן; לא רק שהוא היה עסקן פוליטי בגוף עיתונאי; הוא היה מפיץ שקרים עם מיקרופון פתוח.
בהתחשב בשלל הפרטים, מוטב לוותר על גלגולי העיניים ולהודות באמת: ברדוגו לא מונה למגיש ולפרשן למרות היותו אדם פוליטי; הוא מונה בשל היותו כזה. זה מינוי שנולד בחטא. אבל גם בעניין ההדחה אין מקום להיתמם: ברדוגו הודח מתפקידו בדיוק מאותה הסיבה שבגינה מונה אליו מלכתחילה. לפחות בזה צדק ברדוגו בטענה שהעלה בהתפטרותו: זו אכן הדחה פוליטית.
החשבון הפתוח עם גנץ
מ"מ מפקד גל"צ, גלית אלטשטיין, נימקה את המהלך בקו עריכתי חדש שמטרתו "ליצור הפרדה ברורה בין חדשות לפובליציסטיקה". כאמור, זה מהלך עיתונאי ראוי, מבורך ורצוי במיוחד במקום שבו ברדוגו דרס את קווי ההפרדה ברגל גסה. אולם – אם כבר בפרשנים עסקינן – יש לפרש את המהלך גם בתוך הקשרו הרחב.
בהקשר הזה אי אפשר להתעלם מהעובדה שברדוגו הפך את עצמו לאויב מר של שר הביטחון בני גנץ, ושגנץ הוא הממונה על גל"צ, הממנה של אלטשטיין ומי שעדיין מחזיק חרב על צווארה כמינוי זמני. כשגנץ נכנס לפוליטיקה כיריבו המרכזי של נתניהו, וברדוגו מיהר למלא את תפקידו כמצופה ולהדהד את מסרי קמפיין הליכוד ("גנץ הונה משקיעים בממד החמישי", "כחול לבן מנווטת על ידי אחמד טיבי"), לעתים תוך התעלמות אופיינית מהעובדות ("אשכנזי בישל את מסמך הרפז"). במרץ 2019 פתח ברדוגו במונולוג מסחרר ומהפנט (ולא מתואם עם צוות התוכנית) של "שאלות" (כלומר, הבעת עמדה במסווה של שאלות) לבני גנץ, "אם וכאשר יבוא להתראיין אצלנו". כחול לבן הודיעה – כמו אנשי בלוק נתניהו היום, אך באופן ממוקד – שאנשיה לא יתראיינו לתוכניתו של "נציג מטה נתניהו בגל"צ". נתניהו כינה זאת "סתימת פיות", אף על פי שהפה היחיד שנסתם כאן היה זה של גנץ. המיקרופון של ברדוגו נשאר פתוח – אבל כך גם החשבון עם גנץ.
אלו לא רק היחסים העכורים של גנץ וברדוגו, אלא גם אופן הניהול של גל"צ היום: מפקדת שהיא מינוי אישי של השר, במינוי זמני ללא ועדת איתור וללא הגבלת כהונה. במצב שבו בנימין נתניהו היה בוחר מפקד זמני לגל"צ ומדיח, נגיד את רינו צרור, אנשי שמאל היו זועקים על פוליטיזציה מסוכנת
הדיון על גורל גל"צ ארוך שנים ושבע שרים, אבל בתקופת גנץ זו הפכה משאלה תיאורטית לאיום ממשי. הרמטכ"ל אביב כוכבי המליץ להוציא את גל"צ מהצבא, אבל סביר להניח שהמלצתו הייתה מצטרפת לאלו של קודמיו בארכיון משרד הביטחון (ואכן, גל"צ שרדה בסופו של דבר גם את כוכבי) אלמלא נחתה בתזמון מושלם, בדיוק כאשר גנץ מחפש עילה עניינית להיפרע מברדוגו. גנץ היה נחוש להיפטר מעונשו של זה, ונראה כאילו הוא מוכן לשפוך את התינוק הגל"צניקי עם מימי ברדוגו העכורים. רזי ברקאי – דווקא ברקאי, משנואי נפשו של ברדוגו – סיפר בראיון ל"קלמן-ליברמן" על "תחושה שהגיע זמנה של נקמה" מצידו של גנץ בתחנה שבה "כיסחו לו את הצורה". לגנץ היו סיבות ענייניות לסגירת גל"צ, וגם עמדה פרטית עקבית שקדמה לברדוגו. אבל במצב שנוצר נוספה לדיון הענייני מראית עין בעייתית, אם לא פרובלמטיות של ממש.
אפילו יאיר לפיד התקשה בסוף השבוע להגן על ציר גנץ-גל"צ ("אני לא אוהב שפוליטיקאים, לכאן או לכאן, מתעסקים בתקשורת", אמר ברשת 13). אלו לא רק היחסים העכורים של גנץ וברדוגו, אלא גם אופן הניהול של גל"צ היום: מפקדת שהיא מינוי אישי של השר, במינוי זמני ללא ועדת איתור וללא הגבלת כהונה (אלטשטיין היא עיתונאית מנוסה ובעלת זיקה לגל"צ, אך זה איננו רלוונטי; הבעיה איננה אלטשטיין, אלא אופן המינוי). אפשר, כתרגיל מחשבתי, לדמיין מצב שבו בנימין נתניהו היה בוחר מפקד זמני לגל"צ, בלי להתייעץ עם אנשי מקצוע ובלי לקצוב את כהונתו, ואותו מפקד היה מדיח, נניח, את רינו צרור, בטענה שהגשת תוכניות אקטואליה צריכה להיות נטולת עמדות אישיות. אנשי שמאל היו זועקים על פוליטיזציה מסוכנת של התחנה. זה בדיוק מה שעושה היום הימין.
כדאי לעקוב, במקביל, אחרי המתרחש ב"ישראל היום", שם הועזב העורך בועז ביסמוט נוכח מה שנראה גם הוא כ"קו עריכתי" – הקו שנמתח שוב ממערכת העיתון אל בלפור והדייר החדש במעון. אם אכן כך הדבר, גם זו עדות לתקשורת שאיבדה את המצפן העיתונאי ומחפשת לשרת את בעלי הכוח במקום לשרת את הציבור. ברדוגו היה סמל צעקני לאובדן הדרך, ואפשר רק לקוות שהסתלקותו (הזמנית?) מהמיינסטרים מלמדת על חישוב מסלול מחדש.