יצירות מופת בתרבות שכל ישראלי צריך להכיר

אלבום הרוק: ברי סחרוף - "סימנים של חולשה"

למרות שבין שירי האלבום ניתן למנות רק להיט אחד, "כמה יוסי", האלבום השני של ברי סחרוף מ-1994 משתתף באופן קבוע במצעדי האלבומים הישראלים הטובים בכל הזמנים. "סימנים של חולשה" הוא יצירת מופת ברוק הישראלי, כזו שהגדירה אותו מחדש. הסמפולים, השימוש החדשני במוזיקה אלקטרונית, הצליל הכבד של הגיטרות והטקסטים המורכבים יצרו עושר מוזיקלי שממשיך להדהד עד היום.

אזכור של כבוד: "חתונה לבנה" (שלום חנוך), ו"שינויים בהרגלי הצריחה" (החברים של נטאשה).

אלבום הפופ: נוער שוליים - "ציירי לך שפם"

חברי להקת נוער שוליים הביאו את המהפכה הלהט"בית כמעט שלושה עשורים מוקדם יותר, כשהכניסו לראש מצעד הפזמונים העברי של רשת ג' שיר על אישה שהופכת לגבר, וגם עודדו אותה לצייר לעצמה שפם. האלבום, השני במספר של הלהקה יצא ב-1990 והכניס לפסקול הישראלי להיטי פופ כמו "ענוג", "לילה" ו"אמסטרדם" שגרמו לו להישמע קצת פחות רציני ומאופק, וקצת יותר קליל ומיני.

ביצוע הלייב: ריטה - "חיה לי מיום ליום"

הגרסה החיה של ריטה לשיר הוקלטה במהלך סיבוב ההופעות "אהבה גדולה" ב-1995, ומאז קשה לזכור שהשיר החל את דרכו בכלל כלהיט פופי באלבום "ימי התום", שיצא כמעט עשור לפני כן. משיר פופ באווירת קלת דעת (אבל עם מילים עמוקות), "חיה לי מיום מיום" הפך לבלדה קורעת לב, בכך הופך ללהיט היחידי בישראל שחזר לתודעה אחרי שנים בגרסה אחרת עם אותו מבצע. מהשמלה הלבנה המלאכית, דרך התוספות הדרמטיות של ריטה ("אז מה?") ועד שירת הקהל הסוחפת של קהל: אין שואו גדול ועוצמתי מזה במוזיקה הישראלית.

אזכור של כבוד: "ים של דמעות" (נינט)

אלבום ההיפ הופ: סאבלימינל והצל - "האור והצל"

הם אמנם לא היו חלוצי הז'אנר בישראל, אבל סאבלימינל והצל יצרו היפ הופ ישראלי שבאותה נשימה גם שלט במיינסטרים וגם היה פורץ דרך. "האור והצל", האלבום השני שלהם מ-2002, שילב היפ הופ אמריקאי עם מוזיקה מזרחית וטקסטים לאומניים עם קריאות סליזיות. התוצאה היא להיטים כמו "הפינאלי", "ילד רחוב", ו"הפרד ומשול", שכל ילדי שנות ה-90 עדיין יודעים לדקלם בעל-פה.

אזכור של כבוד: "בור ועם הארץ" (נצ'י נצ'), "המכונה של הגרוב" (הדג נחש), "חומוס מטמטם" (נייג'ל האדמו"ר)

אלבום המזרחית: זוהר ארגוב - "נכון להיום"

"נכון להיום" הוא למעשה האלבום הראשון של זוהר ארגוב בו הוא שר חומרים מקוריים שנכתבו לו ולא קאברים. רשימת השירים כללה להיטים שכבשו את המדינה כולה, כמו "כבר עברו השנים", "בדד", "נכון להיום", וכמובן "הפרח בגני", שהוביל לזכייה של ארגוב בפסטיבל הזמר המזרחי באותה שנה. ההצלחה המסחררת של האלבום ב-1982 היא רגע המוזיקלי מכונן שהכניס את המוזיקה המזרחית למיינסטרים. "נכון להיום" הוא לא רק אלבום מופתי, הוא גם אלבום ששינה את התרבות הישראלית.

אזכור של כבוד: "כמו סינדרלה" (שרית חדד), "בלעדייך" (אייל גולן)

אלבום דאנס/אלקטרוני: דנה אינטרנשיונל - "אומפטמפה"

האלבום השני של דנה אינטרנשיונל יצא בשנת 1994 והפך אותה סופית לסופרסטארית. מלבד הפריצה של אינטרנשיונל עצמה, "אומפטמפה" הוא אבן דרך בכל מה שקשור למוזיקה אלקטרונית בישראל: אלבום שמכיל גם מוזיקת מועדונים בשפות שונות וגם להיטי רדיו נצחיים כמו "אני לא יכולה בלעדייך" וקאבר אייקוני ל"ישנן בנות". עופר ניסים הפיק מוזיקלית בגאונות, ודנה אינטרנשיונל ביצעה בכריזמה אדירה שירים שלא היו דומים לשום דבר ששמענו עד אז בישראל.

אזכור של כבוד: "Converting Vegetarians" (אינפקטד מאשרום)

עטיפת האלבום: עפרה חזה - "שירי תימן"

"שירי תימן" הוא אמנם האלבום השביעי של עפרה חזה, אבל גם הבינלאומי הראשון שלה ולכן הבחירה בעטיפה מסורתית מתוך התרבות התימנית, היא לא פחות מסטייטמנט. חזה מופיעה על העטיפה כשהיא לבושה בקרקוש (כובע מסורתי שנלבש על ידי כלות בצנעא), שינוי סגנוני מהותי ביחס לבחירות הלבוש של חזה בעטיפות האלבומים הקודמים ובהופעות בארץ. דווקא דרך היצירה הבינלאומית שלה, בחרה חזה להתחבר לשורשים באופן עמוק ושונה לגמרי ממה שהיא, ומעריציה המושבעים, התרגלו לראות עד לאותה נקודה. פניה המלאכיות שלה חזה, בצירוף עם הידיעה שלנו על גורלה הטראגי, יוצרים עטיפה איקונית.

הקליפ: סטטיק ובן אל - "טודו בום"

עד לעלייתם המטאורית של כוכבי היוטיוב של הפופ הישראלי, תעשיית הקליפים בישראל הייתה מנומנמת, שלא לומר רדומה. סטטיק ובן אל הרימו את הרף בכל הנוגע להשקעה בויז'ואל מבחינה עיצובית וכלכלית. הקריצה של הצמד לחו"ל בולטת במיוחד עם הקליפ ל"טודו בום", קרנבל חד פעמי מלא באפקטים, תלבושות צבעוניות וצבא של רקדנים. נכון, אנחנו כולה צופים בזוג חייזרים שגורמים לאנשים לרקוד, אבל לעיניים מדובר באירוע לא פחות ממהפנט.

הדואט: קורין אלאל וענבל פרלמוטר - "כשזה עמוק"

מה מסתתר בתוך שנייה מתוקה? כנראה שהלחן של הדואט הזה, שמסרב לעזוב הרבה אחרי שהשיר נגמר. עם מילים ששוברות את הלב בכל פעם ששומעים אותן עוד קצת, "כשזה עמוק" מ-1997 ממשיך להחזיק במעמדו כדואט קאנוני ובצדק. את המילים כתבו יחד קורין אלאל וענבל פרלמוטר, ואת השיר הלחינה אלאל, בשילוב כוחות שיצר שיר שלא נמאס ממנו לרגע, גם 20 שנה אחרי. על אף שהיום, "כשזה עמוק" מזוהה לא פחות כדואט של קורין אלאל ואביתר בנאי, היה זה השילוב המנצח בין אלאל לפרלמוטר שהוליד את הקסם.

אזכור של כבוד: "קטורנה מסאללה" (אתניקס וזהבה בן)

הקאבר: זהבה בן - "זמר שלוש התשובות"

בחיבור יפהפה ונדיר בין השירה העברית של שנות ה-60 לבין מוזיקה המזרחית, זהבה בן הפיחה חיים חדשים בשירו של נתן אלתרמן בפרויקט הקאברים "עבודה עברית". אז המילים קצת שנויות במחלוקת ולא תואמות את הלך הרוח של התקופה, אבל הרגש והניואנסים שבן מעבירה בקולה המחשמל ירעידו כל תא בגופכם.

אזכור של כבוד: "סוד" (רוני), "ישנן בנות" (דנה אינטרנשיונל)

אלבום האוסף: אתניקס - "האוסף של אתניX"

בזכות מלודיות מופלאות שכתבו והלחינו זאב נחמה ותמיר קליסקי, אתניקס הצליחה לייצר לאורך השנים כמות עצומה של להיטים ייחודיים וקליטים ברמה כמעט פושעת. "תותים", "ג'סיקה", "ציפור מדבר" ושירים נוספים מתאגדים יחד באלבום האוסף הראשון של הלהקה, שיצא ב-1995. 14 השירים שנכללו בו מוכיחים מעל לכל ספק (אם עוד היה כזה) את התרומה האדירה של אתניקס לפופ הישראלי.

אזכור של כבוד: "האוסף המשולש" (צביקה פיק)

הסדרה הקומית: "הפרלמנט"

סדרת המערכונים שמציגה באופן סאטירי את תרבות "הפרלמנט" הישראלית, הפכה את הדמויות המככבות בה לקאלט שמצטטים ממנו באופן תדיר. שאולי, אמציה, הקטור ושאר חברי הפרלמנט התחילו כמערכון ב"ארץ נהדרת", וזכו לסדרת בת שכבר מזמן פרצה את גבולות הטלוויזיה הישראלית והתמקמה בטבעיות בנטפליקס. ההצלחה האדירה של "הפרלמנט", שמצליחה לשרטט בדיוק ובאהבה את תמצית הישראליות, מוכיחה שאין משהו שאנחנו אוהבים לצחוק עליו יותר מאשר על עצמנו.

אזכור של כבוד: "קרובים קרובים"

סאטירה: "ארץ נהדרת"

בנוף טלוויזיוני בו תכניות בקושי צולחות את העונה השנייה, 16 השנים בהן "ארץ נהדרת" מספקת פרשנות סאטירית על התרבות והפוליטיקה הישראלית, הן לא פחות מנס. כדי להבין כמה עמוק התכנית חלחלה לתרבות הישראלית, רק צריך למנות כמה מהביטויים והדמויות שנולדו שם; מ"אין עבודה, אין שפה" של לובה ועד רוחל, קשת ליבליך וכמובן, הטורטלים. עם הותק המרשים הזה, "ארץ נהדרת" הפכה לתכנית היחידה שמשחקת על הגבול שבין לצחוק על סדר היום בישראל לבין לקבוע אותו.

תכנית הבידור: "זהו זה"

כשאנחנו מדברים על קלאסיקה ישראלית, מדברים על "זהו זה". תכנית המערכונים ששילבה קטעי סטנד אפ ומוזיקה, עלתה לשידור לראשונה ב-1978 ובמשך שני עשורים וקצת, הפכה לתכנית בידור שכולם מצטטים ממנה. מוני מושונוב, שלמה בראבא, גידי גוב ואבי קושניר הם רק חלק מהשמות שהובילו את התכנית לאורך השנים והפכו לדמויות מפתח בתרבות הישראלית. חבורת "זהו זה" אחראית לכמה מהמערכונים המצוטטים ביותר במדינה, וזה עוד בלי שדיברנו על דמויות קאלט כמו הבאבא בובה, צמד הפולניות ויאצק.

הדרמה: "בטיפול"

"בטיפול" היא אחת הסדרות היצירתיות והמקוריות שנוצרו כאן, ולא בכדי זכתה לעיבוד אמריקאי מצליח של HBO. חגי לוי יצר סדרה ששוברת כל מבנה אפשרי, וההימור שלו על היכולות של הצופה השתלם כש"בטיפול" הפכה לסדרה מעוטרת שהצעידה את השיח הפסיכולוגי כמה שנים קדימה. ראובן דגן, פסיכולוג שמטפל בביתו בגילומו של אסי דיין, פוגש מדי פרק מטופל אחר ובסוף השבוע עובר טיפול בעצמו. העלילות השונות, התסריט המדויק ותצוגת המשחק של דיין, הפכו את "בטיפול" ליצירה שראויה לתואר מופת.

אזכור של כבוד: "פלפלים צהובים"

סדרת הילדים: פרפר נחמד

יותר משלושים שנה אחרי, קשה למצוא תכנית ילדים אהובה ומוערכת יותר מ"פרפר נחמד". בץ, אוזה ודודו זר גידלו דורות שלמים של ילדים ישראליים, ולימדו אותם איך לכבד את האחר ולהתחשב בזול. אם בזמן שאתם קוראים את זה, אתם מזמזמים לעצמכם את נעימת הפתיחה האייקונית של התכנית, תהיו בטוחים - אתם לא לבד.

אזכור של כבוד: "הופה היי"

סדרת הנוער: "הפיג'מות"

ארבעה חברי להקה חיים מעל המבורגריה, שם הם רבים, מתאהבים ושוברים את הקיר הרביעי בלי סוף. "הפיג'מות" רצה בהצלחה במשך 9 עונות ו-12 שנות שידור, וקנתה לעצמה קהל מעריצים מושבע שעד היום מצטט את הבדיחות שלה, שבחלקן הגדול לא יועדו בכלל לילדים. אין הרבה סדרות שאפשר לומר שגידלו פה דור, אבל "הפיג'מות" היא בהחלט אחת מהן.

אזכור של כבוד: "או בוי"

סדרת הדוקו: "שומרי הסף"

מגובה בחמישה ראשי שב"כ לשעבר, הסדרה הדוקומנטרית שיצר דרור מורה, זכתה ללגיטימיות לעסוק בצד הבטחוני של הסכסוך הישראלי-פלסטיני באופן שבו אף יצירה אחרת לא זכתה. הדיון הציבורי שעוררה והביקורות שספגה, רק מחזקים את הטענה שמדובר בצפיית חובה עבור כל מי שרוצה להבין טוב יותר את תהליכי קבלת ההחלטות בכל הנוגע לניהול הסכסוך בצד הישראלי.

אזכור של כבוד: "לוד בין ייאוש לתקווה", "מדינת היהודים"

המערכון: החמישייה הקאמרית - "מגדלור"

החמישייה הקאמרית הייתה פסגת התל אביביות בבידור הישראלי: סאטירה עם דעה פוליטית שמאלנית, לא מתנצלת ומאוד בוטה. אחד מסמליה הזכורים הוא המערכון "מגדלור", חברי החמישייה ותיקי דיין (בהופעת אורח אדירה) הם שכנים הרבים בעקבות נגן סרנדה מתחת לבניין. המתח שבין הרגישות הרומנטית האירופאית לבין האגרסיביות והוולגריות הישראליים, וכמובן הקללות האופייניות לתכנית, הפכו למערכון שממשיך לצבור צפיות ביוטיוב עם השנים.

אזכור של כבוד: הפילוסים בצימר ("ארץ נהדרת")

התחקיר הכי טוב: שלי טפיירו ונסלי ברדה - גואל רצון

הסיפור שומט הלסתות על הגורו משכונת התקווה שחי עם 21 נשים, איתן הביא 49 ילדים, בקהילה דמוית כת המבוססת על פולחן אישיותו הסעיר את המדינה כולה. עשרות כתבות, ספרים ואפילו סדרת טלוויזיה המבוססת על הסיפור, יצאו מאז שהפרשה נחשפה. בכתבת תחקיר של כחצי שעה ששודרה בערוץ 10 ב-2009, שלי טפיירו ונסלי ברדה חשפו את העולם הקיצוני שיצר גואל רצון. הרבה לפני מהפכות הטרו-קריים, הייתה זו הכתבה של טפיירו וברדה שהובילה להעמדתו לדין של רצון, שנידון לשלושים שנות מאסר בפועל.

אזכור של כבוד: שמעון קופר ("עובדה")

הדמות הפיקטיבית: מירי פסקל

אילן פלד בתפקיד פקחית התנועה הוולגרית שהגיחה אל חיינו בסדרת המערכונים "אחד העם 1" יצר דמות כל כך אהובה, בלתי נשכחת ומצוטטת, עד שזכתה לספין-אוף משלה שנים אחרי שהגיחה אל העולם ב-2003. מירי פסקל היא הגרסה הגרוטסקית ביותר שתראו של השכנה הגסה שאין לה קמצוץ של מודעות לסובבים אותה או טעם. סגנון הדיבור שלה, הקאצ'פרייזים וכן הלהיט העממי "חתולה שחורה", הפכו אותה לדמות הכי מצחיקה ואהובה שנוצרה בישראל.

עונת הריאליטי הטובה ביותר: "האח הגדול" עונה 3 (קשת)

בעונתה השלישית, הגיעה "האח הגדול" לאיזשהו שיא, שאירע כנראה בגלל הטיפוסים המופלאים שנכנסו באותה שנה לבית. מליהיא גרינר עד נופר מור, מריב הגיישות בחצר ועד לכניסה הדרמטית של אבירם אחרי בגידתה של ליהיא - אי אפשר היה להפסיק לצפות בעונה הזאת. העובדה שבסוף ג'קי ניצח כמעט לא משנה, כי "האח" הישראלית היתה, ולו לרגע, טראשית, מורכבת, צעקנית, רגישה ומרתקת יותר מכל ייבוא טלוויזיוני מאמריקה.

אזכור של כבוד: "מחוברים" 1, "הישרדות" 1

הטלנובלה/הדרמה יומית: "השיר שלנו"

היישר מהזכייה הכי מוצדקת בריאליטי מוזיקלי בישראל, נינט טייב נחתה אל תוך "השיר שלנו" כנינט לוי, אנונימית מקריית-גת שמגיעה לאקדמיה תחרותית למוזיקה ומתחרה על לבו של בחור (רן דנקר) עם כוכבת ילדים מרושעת (אפרת בוימולד). חוץ מקאסט מנצח וכמה בלדות קורעות לב, הסדרה שיצרו אורי גרוס, יואב צפיר וטמירה ירדני, הוסיפה אלמנטים שלא היו קיימים קודם בטלוויזיה הישראלית ומאז הפכו לסטנדרט. המודעות העצמית, האזכורים השנונים והעלילה סביב נינט הפכו את "השיר שלנו" לטלוויזיה שאי אפשר להפסיק לצפות בה.

אזכור של כבוד: "טלנובלה בע"מ"

סרט הקומדיה: "אפס ביחסי אנוש"

"אפס ביחסי אנוש" עושה חסד עם צד של צה"ל שבמשך שנים רבות לא זכה להתייחסות עמוקה בקולנוע הישראלי - חיילות העורף. "אפס ביחסי אנוש" משרטט בהומור וברגישות יחס משפיל של מפקדים, ביורוקרטיה צבאית מתישה וחברות נשית שנרקמת בבסיס נידח בדרום. הסרט שיצרה טליה לביא ב-2014 היה שילוב נדיר בין התלהבות המבקרים לבין אהדת הקהל, והפך בצדק לאחד מהסרטים הישראלים הרווחיים והנצפים ביותר בשנים האחרונות בישראל.

אזכורים של כבוד: "הלהקה", "מבצע סבתא", "גבעת חלפון אינה עונה"

סרט הבורקס: "צ'רלי וחצי"

ציטוטים נצחיים ("מי מתעסק? זה מיקו") וסצנות איקוניות ומופרעות (ששון אוכל ערימה של ביצים עם קליפה), הפכו את "צ'רלי וחצי" של בועז דוידזון לאחד מסרטי הקאלט הכי אהובים וזכורים בקולנוע הישראלי, כשהוא מספק את כל ההבטחות של ז'אנר סרטי הבורקס ואף עולה עליהן.

אזכור של כבוד: "חגיגה בסנוקר", "אלכס חולה אהבה"

סרט הדרמה: "השוטר אזולאי"

אחד מסרטיו האחרונים של אפרים קישון ומועמד לאוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, "השוטר אזולאי" הוא דרמה קטנה ומרגשת על שוטר לא-יוצלח ושלומיאל שמעולם לא קיבל העלאה בדרגה, וכעת עומד בפני הדחה. כתיבתו הנוקבת של קישון ומשחקו המרגש של שייקה אופיר הפכו את "השוטר אזולאי" למאורע מיוחד בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי, וסצנת הסיום שלו היא מהמרגשות ביותר שנוצרו כאן.

אזכור של כבוד: "כנפיים שבורות", "מאחורי הסורגים"

סרט המלחמה: "ואלס עם באשיר"

הבמאי ארי פולמן והמאייר דוד פולונסקי יצרו סרט פורץ דרך ביותר מרמה אחת. "ואלס עם באשיר" יצר שפה ויזואלית חדשה בקולנוע הישראלי, ערבב בין דוקומנטרי לעלילתי, העלה לדיון את נושא הפוסט-טראומה של חיילים ישראלים, והרכיב אמירה נוקבת לגבי המציאות של חיילי צה"ל - דבר שכמובן גרר ביקורת רבה והביא לדיון ציבורי נרחב, לצד הישגים קולנועיים אדירים.

אזכור של כבוד: "אוונטי פופולו"

סרט הדוקו: "בגלל המלחמה היא"

"בגלל המלחמה ההיא" ליווה את המוזיקאים יהודה פוליקר ויעקב גלעד בדרך להפקת האלבום "אפר ואבק", והוא אבן דרך בתרבות הישראלית לא פחות מאותו אלבום. אורנה בן דור ליוותה את פוליקר וגלעד כשהם מתעמתים עם ההשלכות של מלחמת העולם השנייה על הוריהם הניצולים, ועליהם כבני הדור השני. עם יציאתו ב-1989, הסרט עורר דיון ציבורי חשוב על מערכת היחסים בין הורים ניצולי שואה לילדיהם, ועל המתח בין הצורך לדבר את סיפור חייהם לבין הצורך להדחיק את הזוועות.

אזכור של כבוד: "בית שאן סרט מלחמה", "שיטת השקשוקה"

הרומן: עמוס עוז - "סיפור על אהבה וחושך"

הרזומה הספרותי של עמוס עוז מלא בספרים מצליחים וחשובים שהפכו לאבני בדרך בספרות הישראלית, אבל "סיפור על אהבה וחושך" מ-2002, שגם עובד לסרט בכיכובה של נטלי פורטמן מ-2015, הוא ללא ספק המרשים שבהם. דרך סיפורו האישי שנפרש על פני כמעט 600 עמודים, עוז פותח ברגישות את הפצעים הקשים ביותר בחברה הישראלית דרך נקודת המבט של דור שהיגר למדינה מבלי לדעת לחלוטין איזה מסע הוא הולך להתחיל ואיזה מחירים הוא הולך לגבות.

הביוגרפיה: יגאל סרנה - "יונה וולך"

יונה וולך היא אולי המשוררת המוכרת ביותר בישראל, יוצרת שפרנסה קאברים, סרטים וסדרות שנעשו על פועלה התרבותי כמשוררת פרובוקטיבית שהקדימה את זמנה ביותר מעשור אחד. אלו חייה האישיים והסוערים של וולך, שהלכה לעולמה בגיל 41 בלבד, שנפרשים בביוגרפיה המקיפה שכתב העיתונאי יגאל סרנה ששופכים אור על הדמות המסקרנת שמאחורי השירים.

אזכור של כבוד: "דוד בן גוריון" (תום שגב)

הספר העיוני: יובל נח-הררי - "קיצור תולדות האנושות"

ההצלחה העולמית לה זכה יובל נח-הררי עם "קיצור תולדות האנושות", היא חסרת תקדים במונחים ישראליים ואפילו עולמיים. נח-הררי, פרופסור והיסטוריון, מספר באופן מרתק וביעילות מרשימה את ההיסטוריה של המין האנושי דרך שלוש מהפכות עיקריות שהתרחשו ב-70,000 השנים האחרונות. הניתוח שעושה נח-הררי ב"קיצור" מאפשר לקוראים הבנה עמוקה וברורה יותר של החיים המודרניים והתהליכים שעוברים עליהם דרך הקשר התפתחותי-היסטורי.

ספר הקאלט: אתגר קרת - "געגועי לקיסינג'ר"

ספרו השני של אתגר קרת כורך 49 סיפורים קצרים המבטאים באופן כלשהו את ההווי הישראלי, ומבקשים לתת קול לחריגים ולאלו שדחוקים לשוליים. "געגועיי לקיסינג'ר" הוא חלק מגל חדש בספרות העברית שהחל בתחילת שנות ה-90, והפך למייצג האולטימטיבי של אותה התקופה. הסיפורים של קרת אלימים, קשים לקריאה, חסרים מבנה ברור בחלקם, ולמרות הפכו את "געגועי" לספר בעל עדת מעריצים מושבעת.

אזכור של כבוד: "זיונים זה לא הכל" (דן בן אמוץ), "באדולינה" (גבי ניצן)

ספר המתח: דרור משעני - שלישיית אברהם אברהם

טרילוגיית המתח של דרור משעני ("תיק נעדר", "אפשרות של אלימות" ו"האיש שרצה לדעת הכל"), שבמרכזה עומד הבלש אברהם אברהם, היא גרסה יוצאת דופן לספר בלשים. הספרים של משעני לא מתמקדים בתעלומות הרות-גורל ובמקום זאת, צוללים ליומיום של גיבורם אברהם אברהם. ואולי זה הפיצוח הכי טוב של הבלש הישראלי, כי גם אנחנו יודעים שישראל היא לא כר פורה לעלילות מתח. ולכן בלש שאוכל בקפה ג'ו בחולון, הוא בדיוק הבלש הישראלי הכי אותנטי והכי מעניין שאפשר לקרוא בספרות העברית.

אזכור של כבוד: "רצח שבת בבוקר" (בתיה גור), "אמא הייתה זוחלת" (לימור נחמיאס)

ספר הילדים: יהודה אטלס - "והילד הזה הוא אני"

מקבץ השירים של יהודה אטלס עוזר לילדים לעשות סדר בעולמם כבר למעלה מ-40 שנה. "והילד הזה הוא אני" יצר שפה חדשה עבור ספרי ילדים, בכך שדיבר בשפתו ומנקודת מבטו של ילד. במקום לחנך, אטלס נתן לגיבור האלמוני שלו לשוטט בחצר, לשרוק, להתחצף להורים, להתאהב ואפילו לעשות פיפי במקלחת - החומרים מהם עשויה ילדות אמיתית, לא מתייפייפת, בישראל.

ספר הנוער: יצחק נוי - "גבעת האיריסים השחורים"

"גבעת האיריסים השחורים" הוא מסמך היסטורי בדיוק כשם שהוא ספר נוער (נוי הוא היסטוריון, וזה ניכר בדיוק של הספר), אבל אל תתנו לדיוק העובדתי שלו להטעות אתכם: בבסיסו הוא סיפור שובר לב על התבגרות והתאהבות, ועל הניסיון לגבש אופי מול הורים דומיננטיים. הוא מטפל בעדינות וברגישות בנושאי עדות. הוא סוחף, מרגש, והתיישן בדיוק במידה הנכונה בשביל שיתקבע בתרבות הישראלית כתיעוד היסטורי, אבל גם אשכרה כספר טוב.

ספר הבישול: שולה מודן - "בישולה"

גשו למדף במטבח ביתכם - האם "בישולה" מונח שם? אם לא, אתם כנראה לא חיים בישראל. ספרה של שולה מודן מרכז מתכונים ביתיים, שעשויים להיראות כיום בסיסיים למדי, אך עשו מהפכה של ממש בקולינריה הביתית בישראל. סלט עם גרגרי רימון? זה שולה מודן המציאה, או לפחות הפכה למספיק שגור. העובדה שהוא מלווה באיורים שובי לב, בקרעי פתקים, בהערות והארות אישיות הופכת את "בישולה" גם למסמך אינטימי כמעט, ולספר שאפשר (ושווה) לקרוא אפילו אם אין לכם שום כוונה להכין קניש ממולא.

תכנית הדיבורים: טייכר וזרחוביץ'

הגלגול האחרון של שרון טייכר וערן זרחוביץ' יחד, שנקרא בפשטות "טייכר וזרחוביץ'", הוא גם המוצלח ביותר שלהם. עם עדת מעריצים מושבעת וארסנל דמויות שלפחות את חלקן אתם מכירים בלי לדעת (ראובן מ"כמעט שבת שלום" הומצא במקור בתכנית המערכונים), התכנית של השניים היא כבר מזמן קאלט בהתהוות. הנונסנס המבריק, הפאנצ'ים החזקים והבדיחות על כל מה שישראלי הופכים את התכנית למנה יומית גדושה של צחוק והנאה.

אזכור של כבוד: טל ואביעד, דידי לוקלי

תכנית האקטואליה ברדיו: סדר יום

במשך יותר מעשר שנים ובכמה תחנות שונות, העיתונאית קרן נויבך משתמשת בפלטפורמה שניתנה לה כדי להעלות אל סדר היום נושאים חברתיים וכלכליים שנוגעים לחיי היומיום של האזרח הקטן. עיסוקה ומאבקה של נויבך בנושאים כמו רפורמות ממשלתיות, זכויות עובדים, פנסיות ועוד הפכו את תכנית האקטואליה שלה לאחת מתכניות הרדיו המואזנות ביותר שגם זכתה בלא מעט פרסים יוקרתיים מהתעשייה.

"עושים צחוק", נויבך (צילום: רשות השידור) — קרן נויבך. "סדר יום", תכנית האקטואליה הטובה ברדיו הישראלי | צילום: רשות השידור

תכנית המוזיקה ברדיו: הפסקת עשר

מי שרצה לשמוע מוזיקה, ובייחוד מוזיקה חדשה באייטיז, היה צריך לפתוח את הרדיו. בעוד התחנות בישראל יישרו קו עם הפופ השמח והצבעוני של העשור, "הפסקת עשר" הייתה המפלט המושלם לחובבי המוזיקה האלטרנטיבית. תכנית הרדיו בגלי צה"ל, אותה שידרה מיכל ניב ז"ל בקולה האפלולי והיפה, עיצבה את טעמם המוזיקלי של רבים ונחשבת עד היום לפנינת איכות מיתולוגית.

הפודקאסט: שיר אחד

התאוצה שצובר הפודקאסט בעולם בשנים האחרונות, עדיין לא התממשה לחלוטין בישראל אבל הפודקאסט שמוביל את המגמה בישראל עם קהל מעריצים הולך וגדל, הוא "שיר אחד". הפודקאסט של תאגיד השידור הציבורי מתמקד מדי בפרק בשיר ישראלי ובסיפור מאחורי היצירה שלו. לרוב הסיפורים הם מפתיעים ומרגשים ואחרי ששומעים אותם, גם השירים השחוקים ביותר כבר לא נשמעים אותו הדבר. "שיר אחד" לא מגביל עצמו לתקופה, ז'אנר או סגנון, ומקיף מוזיקה ישראלית על שלל גווניה וכך הפך למין ארכיון תרבותי חשוב העוסק באחורי הקלעים של היצירה המוזיקלית הישראלית.

המחזמר: "שלמה המלך ושלמי הסנדלר"

ישראל איננה מדינה של מחזות זמר, אבל הסנסציה שהיא "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" מוכיחה שיש בהחלט פוטנציאל. המחזה, שנכתב בהשראת "בן המלך והעני", עובד על ידי אלתרמן למחזמר ב-1964 ולמרות החששות מפני המבוכה האפשרית, הוא הפך ללהיט ענק בזכות הטקסטים והפזמונים השנונים. ההעלאות המחודשות שלו בשנות ה-80 ואז שוב בשנות ה-2000 (עם אבי קושניר בתפקיד הראשי) וההצלחה שהוא זכה לה, מעידים על התופעה התרבותית שהוא הפך להיות לאורך השנים.

ההצגה: חנוך לוין - "אשכבה"

לוין קשר יחד שלושה סיפורים קצרים של צ'כוב, וטווה מהם עלילה סוחטת דמעות על הפרידה מהחיים, ופרידה מחייהם של האנשים היקרים לך מכל. אבל יותר מכל "אשכבה" היא פשוט הצגה יפהפייה: יש בה תפאורה חכמה ומורכבת, מוזיקה מרגשת ואווירה כללית שנעשה בין חלום ומציאות בצורה מדויקת. אם עוד לא צפיתם בה, "הקאמרי" מעלים אותה מדי חורף, ומדובר בחוויה שלא כדאי לפספס. רק תביאו טישו.

צילום: עדי נס - הסעודה האחרונה

התצלום, ששמו הרשמי הוא "ללא כותרת", הוא אחת היצירות הידועות ביותר באמנות הישראלית המודרנית. 14 חיילי צה"ל יושבים לארוחה בחדר אוכל צבאי, בהעמדה שמזכירה את ציורו המפורסם של לאונרדו דה וינצ'י. הוא הופיע לראשונה כחלק מ"סדרת החיילים" של עדי נס, שדרכה ניסה האמן להבין יותר לעומק את הגבריות הישראלית באמצעות חווית השירות הצבאי ומאז שבר את שיאי המכירה של עצמו.

יצירת אמנות: יצחק דנציגר - "נמרוד"

אין בעצם פרה-היסטוריה ישראלית. כל המאובנים שנמצאו בארץ מעידים על אנשים אחרים ותרבויות אחרות שהתקיימו כאן. לכן נמרוד הוא מיתולוגיה מקומית - פסל אבן סקסי כמעט בעל הבעה חתומה, שסותת בחומרים מקומיים ומתאר את הצייד המקראי, גם הוא דמות שמזגזגת בין ההיסטורי והסיפורי. האמנות הישראלית היתה חייבת לברוא לעצמה מיתולוגיה, ו"נמרוד" של דנציגר הוא פסל האלילים שלנו. הוא הבעל והעשתורת שבראנו לעצמנו כדי להצדיק ולהוכיח שהאמנות הישראלית לא רק קיימת, אלא יש לה שורשים, וחשוב מכך: עתיד.

השתתפו בהכנת הכתבה: עדן יואל, תומר קמרלינג, מיטל שבח, נטע רייצס, דפני ליסבונה, צליל הופמן, ניב שטנדל, נטע חוטר, קרן ליבסקי, איתי ולדמן, עומר מלכה

קרדיטים:

מצאתם טעות לשון?