בעבור מי שלא ממש מבין בנהיגה ספורטיבית או מי שהניסיון המוטורי שלו מסתכם במשחקים בפלייסטיישן, מרוצי ראלי עשויים להראות כדבר די פשוט בו למעשה מכוניות המרוץ נעות כמעט מעצמן בין הפניות תוך כדי העפת הרבה אבק, החלקות מצד לצד וקפיצות באוויר.
במציאות, מאחורי המראה הפוטוגני מסתתרת עבודה קשה, נהיגה על הקצה במשך זמן רב בתנאי דרך משתנים ובתוואי לא מוכר. הדרך היחידה לנהוג כל כך מהר בתנאים האלה היא להסתמך על נווט מיומן ונהגים כמו סבסטיאן לואב הצרפתי, שזכה 9 פעמים באליפות העולם בראלי, או רז הימן הישראלי, שהגיע למקומות מרשימים בדקאר ובמרוצי ראלי-רייד נחשבים נוספים, לא היו יכולים להגיע להישגים שלהם בלי דניאל אלנה או הלל סגל שהיו שם לצידם וכיוונו אותם בדרך המהירה ביותר לדגל השחמט.
רז הימן לא יכול בלי הלל סגל | צילום:
איל גונן
נהגי הראלי צריכים לנהוג כמעט על עיוור על פי הוראותיו של הנווט שמשמש עיניים לנהג ולמעשה מכוון אותו על פי סימנים מוסכמים בין הפניות.
כשהחיבור הזה בין נהג לנווט עובד כמו שצריך הם משלימים אחד השני וכמעט הופכים לגוף בלתי נפרד, אך כשאין כימיה או אם הנהג או הנווט לא מצליחים לעשות את חלוקת הקשב הנדרשת בין מגוון פעולותיהם, יש להניח שהביצועים של המכונית על המסלול יראו כמו משחק של קבוצת כדורגל בלי מאמן.
לא ברור אם זהו המרוץ הראשון המשותף של טאפר ופונוסמי או שסתם היה מדובר ביום רע של הנהג שסירב לנהוג על פי הנחיות הנווט, אבל ללא ספק כשהאחרון צועק יותר מדי פעמים "תישאר על הכביש", "תסובב כבר את ההגה", "אני מתחנן אליך, תקשיב להנחיות שלי" ואפילו "תזהר לא לדרוס את הבן אדם" יש בעיה קשה שכדאי מאוד לעבוד עליה לפני המרוץ הבא.
>> הישג מרשים לישראלים בראלי יוון
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן