בשנת 1998 הצטרפתי למפלגת עלה ירוק, זמן קצר אחרי שהיא הוקמה ע"י מייסדה המיתולוגי בועז וכטל, ושותפו הנאמן לדרך והעשייה, שלומי סנדק, הגורו של הקנאביס. במונחי פסח, אם באותה תקופה היינו אנו, צרכני הקנאביס, ממש בעבדות, אז כרגע אנחנו כבר די קרובים לארץ המובטחת, כמעט נהנים מחירות. כמעט, כי השימוש בקנאביס הוא כיום רק עבירה מנהלית, כל עוד הוא שימוש עצמי. בלי הליך פלילי, בלי רישום פלילי, בית משפט, תסקיר קצינת מבחן, הרשעה בפלילים, וכל שאר המכות שהנחיתה עלינו מערכת האכיפה ביחד עם מערכת המשפט.

אם נסתכל על התהליך של הלגליזציה במונחי פסח, אז היציאה מהעבדות לחירות בעיצומה. אפשר להגיד שאנחנו בערך על הר נבו, משקיפים על הארץ המובטחת, אחרי 40 שנה במדבר. הרפורמה הראשונה, שכללה הפסקת הגשת כתבי אישום במקרים של תפיסה ראשונה ושניה והסתפקות בקנס בלבד, והרפורמה השנייה עם המעבר לקנס מנהלי בלבד ובסכום נמוך יותר, הביאו אותנו קרוב לחירות. תוסיפו לכך גם את השינוי הדרמטי במתן היתרים לשימוש בקנאביס רפואי, שפעם היו ניתנים בקמצנות נוראית, ורק לחולים סופניים במיוחד, ותבינו עד כמה אנו קרובים לחירות של ממש. למעשה, מי שחולה כבר ממש נמצא כרגע במעבר הגבול, בכניסה לארץ המובטחת. צריך רק עוד לעבור מכשול אחד בגבול כדי להיכנס פנימה לארץ שכולה חירות. לעומת זאת, מי שלמזלו בריא, עדיין יש לו כברת דרך לעשות בדרך אל החירות.

עו"ד ליאור פרי
עו"ד ליאור פרי

אבל, וכאן יש אבל גדול, עדיין יש מרחק לא קטן, הן לחולים והן לבריאים. הבעיה העיקרית היא בצד של עקומת ההיצע, ולא עקומת הביקוש. בואו נניח שהקנאביס יהיה חוקי לחלוטין לצריכה. לא קנס, לא ברירת קנס, לא עבירה מנהלית, שום כלום. דמיינו עולם אוטופי שבו שימוש עצמי יהיה חוקי לחלוטין. כל עוד בספר החוקים יישארו עבירות של גידול, יצור, הפצה, סחר, ייבוא – עדיין אין לנו חירות. הרי מול כל קונה צריך להיות מוכר. אין הגיון להרשות לאדם להשתמש בקנאביס, אבל לא להרשות לאדם אחר למכור לו את הקנאביס הזה, או לגדל את הצמח כדי למכור.

החולים שמחזיקים כבר כיום בהיתר לקנאביס, יכולים להעיד מה קורה בשוק כלכלי, כאשר יש ביקוש ואין היצע. כאשר מותר להם לצרוך, אבל אסור לאחרים לספק להם את מה שלהם מותר לצרוך. ברגע שהייצור, הגידול והאספקה של הקנאביס מוגבלים למספר קטן מאד של מגדלים, יצרנים וספקים, יש כשל שוק נוראי. זה מה שמסביר את המחירים היקרים של הקנאביס הרפואי, את איכותו הירודה לפעמים, את המחסור בו מחד, וחוסר היכולת הכספית של חולים לרכוש אותו מאידך גיסא.

זוג מעשני קנאביס (צילום: guruXOX, shutterstock)
מעשנים קנאביס | צילום: guruXOX, shutterstock

אצל צרכנים ללא ההיתר המיוחל, המצב אפילו יותר מורכב. אין לי בעיה לעשן ג'וינט, ומקסימום אם אתפס, אשלם 500 ש"ח קנס. יש לי בעיה שכדי לקנות את הג'וינט אני צריך לבוא במגע עם עבריינים, ללכת למקומות מפוקפקים ולעשות עסקים עם גורמים שליליים. יש לי גם בעיה עם זה שאני יכול להיתפס עם ג'וינט ולגמור את זה בקנס מנהלי, אבל אם אחליט לגדל בעצמי את הצמח כדי להשתמש בו בלי לבוא במגע עם עבריינים, אני בעצם מבצע עבירה חמורה שהעונש המקסימלי עליה הוא, תחזיקו חזק, עדיין 20 שנות מאסר.

אז מה הפתרון? לעשות לגליזציה של הקנאביס לשימוש עצמי, אבל בד בבד לזכור שצרכן צריך גם יצרן, ושצריך לקבוע מקומות ותנאים בהם ניתן יהיה לרכוש את אותו הקנאביס. כי אם נגיע ליום המיוחל בו יהיה מותר לנו לקנות קנאביס, אנחנו צריכים גם מישהו שיהיה לו מותר למכור קנאביס. לכן, גם אם לכאורה די יצאנו מעבדות לחרות במאבק למען הלגליזציה, עברנו את פרעה אבל עדיין עושים לנו בעיות בכניסה לארץ המובטחת.

עו"ד ליאור פרי הנו מראשוני המצטרפים למפלגת עלה ירוק, פעיל בולט למען הליגליזציה, וככל הנראה עורך הדין הראשון בארץ שיצא בגלוי למאבק למען הזכות לצרוך קנאביס