ה-6 ביוני, 1990. מאיר אריאל, מהזמרים המוכרים והאהובים במוזיקה העברית, שומע דפיקה על דלת ביתו שברחוב הירקון 70 בתל אביב. בצד השני עומדים שוטרים ובידיהם מידע מודיעיני מהימן על כך שאריאל מגדל שתילי קנאביס בחצר. בחיפוש קליל ומהיר אכן מאתרים השוטרים 68 שתילים, נוסף על זרעים רבים של הצמח המיועדים לגידול שתילים חדשים, וכן פרחים שכבר טופלו והם ערוכים ומוכנים לעישון. הזמר נעצר במקום, ומשוחרר מאוחר יותר בערבות.
מאיר אריאל היה מהקולות הייחודיים ביותר במוזיקה העברית. זמר, מלחין וכותב בחסד, שהטקסטים שלו דיברו לקהלים רחבים ומגוונים, וגם האופן שבו הגיש אותם – הרכות השלווה המיוחדת כל כך של הקול שלו – נגעה בלבם של רבים. למחרת המעצר דווח על האירוע בעיתונים. למי שעדיין לא ידע, התברר שמאיר אריאל הוא בחור שמגדל קנאביס ואוהב לעשן חשיש. במילים אחרות – עבריין. אבל למען האמת, מי שנהג להאזין לשיריו של הזמר האהוב ידע זאת היטב; כבר שנתיים קודם לכן הודה אריאל כי הוא מעשן תכופות, בשירו "נרקומן ציבור" שיצא ב-1988 תחת האלבום שנקרא, עם או בלי קשר – "ירוקות".
"חובבי הקנבוס לסוגיו עוברים ימים קשים"
המעצר המתוקשר ב-1990 הפך את אריאל, בעל כורחו, למעין נציג של צרכני החשיש בישראל; ובימים של תחילת שנות ה-90, לא בהכרח מדובר בפוזיציה חיובית במיוחד. "300 אנשים השתתפו לפני חודש בחתונת הכסף של מאיר ותרצה אריאל", כתבה עינת ברקוביץ בעיתון "חדשות" שפורסם בספטמבר 1991. "היה חתן, הייתה כלה, שני שושבינים, אוכל ושתיה וחשיש ומריחואנה. היה גם הרבה קוקאין...כולם נהנו, ואף אחד לא העלה על דעתו שגם למשטרה יש נציג בין מאות המוזמנים, מישהו שמסתכל לכל הצדדים ומכין בראש רשימה מפורטת של מי מעשן מה. מי זה היה ולמה – שמועות יש בשפע, אבל ברור שבידי המשטרה יש היום רשימת מפורסמים ארוכה יותר מרשימת משלמי מיסי החבר לאמ"י. וכל הרשימה הזו יושבת בבית, ויודעת שהיא על הכוונת ולא יודעת מתי תדפוק המשטרה בדלת, אם תטרח בכלל לדפוק".
הכתבה של ברקוביץ עוסקת בנושא הקנאביס בכללותו, ובדגש על אכיפת יתר של משטרת תל אביב בנושא עבירות חשיש זוטרות. אבל העובדה שאירוע שכל אורחיו היו חבריו של מאיר אריאל הוא ששימש את השוטרים כדי ללמוד על הרגלי השימוש בקנאביס של מפורסמי העיר, מעיד משהו על השם שיצא לזמר בכל הנוגע להרגלי השימוש שלו עצמו בצמח.
"לא רק מאיר אריאל, גם יתר חובבי הקנבוס לסוגיו עוברים ימים קשים", הייתה הכותרת של כתבה בעיתון "חדשות" על תקופת יובש שעברה, כך מתברר, על שוק החשיש הישראלי בתחילת שנות ה-90. לפתע נראה שמאיר אריאל הפך לשם שהכי מייצג את צמח הקנאביס בישראל, עד כדי כך שמשתמשים בשמו בכתבות על הצמח – כתבות שכלל לא עוסקות באריאל עצמו.
"גם אם תתלו אותי, לא אגיד מי מכר לי את החשיש"
מהרגע שהמשטרה שמה את עיניה על מאיר אריאל, לא הייתה לו דרך להתחמק. הוא היה טרף קל. אחרי הכל, די ברור היה שבכל רגע נתון שיבצעו עליו חיפוש, אריאל יישא עליו כמה "חתיכות חשיש" ויעניק לשוטרים עילה לעצור אותו. וכך אכן אירע, כאשר מאיר ותרצה אשתו נעצרו באוגוסט 1991 ונלקחו לחקירה באבו כביר. "החשיש שלי", הודה מיד אריאל, על פי דיווח של בוקי נאה באתר "חדשות". "אני משתמש בחשיש כבר 25 שנים. גם אם תתלו אולי עם הרגליים למעלה והראש למטה, לא אגיד לכם מי מכר לי את החשיש". אבל אז הנחיתו עליו החוקרים את המכה המרה: "חביבי, אנחנו לא חושדים בך על שימוש בחשיש. על זה לא היינו עוצרים אותך. אנחנו חושדים שאתה סוחר בקוקאין ומוכר אותו לאחרים".
נוסף על שתילי קנאביס שאריאל גידל כרגיל, וכן סוליית חשיש שרכש לשימושו האישי, נמצאה בביתם של בני הזוג גם מעטפה ובה 2.75 גרם קוקאין. השוטרים טענו, כאמור, כי מדובר בראיה לכך שהשניים סוחרים בקוקאין בכמויות גדולות. תרצה אריאל, מצדה, טענה שהמעטפה הופיעה בביתם בין שלל המתנות שקיבלו בני הזוג לרגל חתונת הכסף המדוברת, שתוארה כאן קודם לכן. המשפט של השניים הסתיים בהודאתם בהחזקת קנאביס, חשיש וקוקאין, אבל האישום של סחר בסמים הוסר. מאיר אריאל נידון לחצי שנת עבודות שירות, לשנתיים מאסר על תנאי ולקנס של 3,000 שקלים; תרצה אריאל נקנסה ב-1,500 שקלים, ונשפטה לשנתיים מאסר על תנאי.
בראיון לגבי גזית בתכנית "הלילה" בספטמבר 1991, נשאל אריאל על הנושא הפרובוקטיבי, והשיב: "השימוש בסמים הוא ענייני הפרטי". עוד הוסיף הזמר כי אין כל סכנה הטמונה בשימוש בחשיש, וטען כי שחייה בים או חציית כביש סואן הן פעולות מסוכנות הרבה יותר. הוא אף הודה – באופן סנסציוני למדי – כי הוא עצמו משתמש בחשיש כבר 25 שנה. הופעתו של אריאל על המסך הובילה לעשרות שיחות טלפון זועמות שהופנו אל "בניין הטלוויזיה", בטענה שהזמר נותן לגיטימציה לשימוש בסמים. העובדה שמדובר בשידור חי שלא ניתן היה לערוך, לא דיברה אל לבם של הצופים הכועסים.
לא גימיק זול
מאיר אריאל עישן חשיש במשך רוב חייו, ושר שירים שאווירת הרוגע שבהם נחה על כל מי שהאזין. אבל אין זה אומר שמדובר באיש שלא ידע גם להילחם כשצריך. אריאל שירת בצה"ל כלוחם בגדוד 890 של חטיבת הצנחנים. כלוחם במילואים, הוא השתתף בכיבוש העיר העתיקה במלחמת ששת הימים, בעקבותיה כתב את השיר "ירושלים של ברזל" (על בסיס הלחן של "ירושלים של זהב", שנכתב על ידי נעמי שמר), שהתפרסם ברבים וזיכה אותו בכינוי "הצנחן המזמר". אריאל לא חיבב את הכינוי וראה בו גימיק זול שאין הוא רוצה להיות מזוהה עמו. הוא לקח הפסקה ממוזיקה ומהמדינה בכלל, אך לאחר שנתיים בדטרויט שב ארצה, וב-1973 גויס למילואים פעם נוספת, עת פרצה מלחמת יום הכיפורים.
בתקופת שהותו במצרים לאחר הפסקת האש בעקבות אותה המלחמה, כתב אריאל את אחד השירים היותר מוכרים שלו - "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ". הלך הרוח בשיר, המתאר את היומיום המעט ישנוני במוצב המרוחק, כמעט דורש מאיתנו לדמיין את מאיר כותב את השיר הזה ומנגן לעצמו כשהוא עם איזה ג'וינט קטן בפה; במיוחד אם תאזינו לגרסת ההופעה, המצורפת בווידאו כאן למטה. כך גם לגבי הקלאסיקה "בצהרי יום", שהוא ביצע ביחד עם דיוויד ברוזה. אבל אריאל מיעט להתייחס אל החשיש בשיריו – לא כי לא השתמש בו, וגם לא כי הוא ניסה להצניע את העניין יותר מדי. אחרי הכל, הוא לא היסס להודות בראיון בטלוויזיה, ואפילו בחקירת משטרה, כי הוא צורך חשיש על בסיס יומי. אבל נראה שמבחינתו זה פשוט לא היה עניין שיש לעסוק בו. לא כל שכן להפכו לגימיק. מבחינת אריאל, חשיש לא היה נושא לשיר עליו, הוא פשוט היה חלק משגרת היומיום. עם זאת, בשיר "נרקומן ציבור" שיצא ב-1988, כן הבהיר אריאל את מה שבשלב זה כבר נראה לנו ברור מאליו: "אני עצמי מכור לחתיכת חשיש", הוא כתב, "כמו שקורא עיתון מכור לדם בכביש".
"הנר שלך, מאיר, עדיין בוער", כתב פעם אהוד בנאי על מאיר אריאל, לאחר שהאחרון נפטר בטרם עת. עבור כל מי שמוצאים את עצמם מדי פעם כשהם מסתכלים על איזה נוף, מאזינים לאחד מהשירים העל-זמניים של הזמר המופלא ומתנתקים, ולו לרגע, מקשיי היומיום – אולי גם הג'וינט של מאיר עדיין בוער לו. המוזיקה שלו – היא בטוח נשארת בלב של כולם.