עולם המדע מרכין ראשו. הכימאי פרופ' רפאל משולם, שקיבל את התואר האבא הסבא של הקנאביס, הלך לעולמו בגיל 92 ביום שישי ה-10 במרץ. הוא היה זה שזיהה לראשונה ב-1964 את המולקולה THC – המרכיב הפסיכואקטיבי העיקרי בצמח הקנאביס – ובודד את ה-CBD (קנבידיול), המרכיב הלא פסיכואקטיבי העיקרי בצמח.
מאז שנת 2007 שימש פרופ' משולם כיו”ר החטיבה למדעי הטבע באקדמיה הלאומית מדעים. ביוני 2014, הג'רוזלם פוסט בחר בו לאחד מ-50 היהודים המשפיעים בעולם. הוא קיבל אינספור פרסים יוקרתיים על עבודתו כמדען, כשהאחרון בהם היה פרס הארווי היוקרתי של הטכניון, על תרומתו למדע, לטכנולוגיה ולרפואה. הוא היה חתן פרס ישראל לחקר הכימיה לשנת 2000, פרסם מעל 350 מאמרים מדעיים. ולמרות כל הפרסים והמחקרים פורצי הדרך, למרות שנחשב לאחד המדענים הטובים בעולם בתחומו, למרות שעל פי דעת הקולגות שלו היה צריך לקבל פרס נובל, יש משפט אחד שעובר כחוט השני בין כל חבריו, הקולגות שלו ותלמידיו: "הוא היה איש פשוט, צנוע ואבהי".
בשנות ה-60, פרופ' משולם חקר במכון וייצמן את הכימיה של חומרים טבעיים, כולל קנבינואידים ופרסם מחקרים רבים ששינו את פני התחום בארץ ובעולם. הוא חשף מערכת שלמה במוח שנקראת "המערכת הקנבינואידית", שמופעלת בלי קשר לקנאביס על יד חומרים שהגוף עצמו מייצר ונקראים אנדוקנבינואידים. המערכת הזו מעורבת בהרבה תהליכים בגוף, מרעב, ועד זיכרון וכאב.
אחד הסיפורים הכי פיקנטיים שאהב לספר היה על איך התחיל לחקור קנאביס. הרי לא היה קל באותה העת להשיג חומר לא חוקי למטרה מדעית. אז מנכ"ל מכון וייצמן הרים טלפון למשטרה, ופרופסור משולם נסע לקחת 5 ק"ג חשיש שהוחרמו אחרי שהוברחו מלבנון. הוא חזר באוטובוס למכון וייצמן כשהאוטובוס מתמלא בניחוח משכר של קנאביס. זה הפך לנוהל קבוע, ושם לא מסתיימת האנקדוטה החביבה. כדי לבדוק את החומר, אשתו דליה אפתה עוגת שוקולד עליה טופטף החומר, ככה לפי העין, וחמישה חברים הפכו שפני ניסיונות של מסיבת החשיש המדעית הראשונה בנוכחות רופא. התוצאות היו רב גוניות. אחד צחק, השני לא הפסיק לדבר, אשתו ישבה על כיסא וחלמה בהקיץ, ומישהי אחרת נכנסה למצוקה נפשית עד שהרופא הרגיע אותה.
האיש והאגדה
רפאל משולם נולד בשנת 1930 בסופיה שבבולגריה. אבא שלו, ד”ר מורנו משולם, היה רופא, מנהל בית החולים היהודי בסופיה ונשיא ההסתדרות הציונית “מכבי” בבולגריה. הוא למד בבית הספר האמריקאי בסופיה שנסגר ב-1941 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה על ידי הממשלה הפרו-גרמנית. הממשלה העבירה חוקים אנטישמיים ומשפחתו עזבה את העיר ונדדה בין הכפרים, שם הם הרגישו בטוחים יותר. אבא שלו נלקח למחנה ריכוז, אבל שרד, שוחרר ב-1944 והמשפחה עלתה לישראל. בהמשך, חזר משולם לסופיה לצורך לימודי הנדסה כימית, בסיומם שב לישראל.
ב-1952 קיבל תואר שני בביוכימיה מהאוניברסיטה העברית. ב-1956 החל ללמוד לדוקטורט במכון ויצמן, עשה פוסט דוקטורט במכון רוקפלר בניו יורק, חזר למכון וייצמן כחוקר בכיר וב-1965 הצטרף למחלקה לחומרי טבע בבית הספר לרוקחות שבפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים. הוא היה רקטור האוניברסיטה בשנים 1979–1982. הודות לפריצת הדרך שהביאו מחקרי, הקנאביס משמש כיום לטיפול באין ספור מחלות - מפוסט טראומה ועד לפרקינסון, אוטיזם ואפילפסיה. בעקבות מחקריו הוכח שה-CBD הוא חומר נוגד חרדה ובחילה, עוזר לשינה, וב-1987 יחד, עם פרופ' איה אברהמוב, נעשה ניסוי קליני ב-THC בילדים שעברו טיפולים כימותרפיים נגד סרטן, שם התגלה שהחומר מנע לחלוטין בחילות והקאות.
פנינו אל חמישה חברים וקולגות, המספרים על האיש באהבה והערכה אין סופית.
פרופ’ דדי מאירי
ראש המעבדה לחקר קנבינואידים וסרטן בטכניון
רושם ראשוני: "שמעתי על רפי עוד כשהייתי סטודנט, הוא היה חוקר חשוב בישראל ושם גדול שזכה בפרס ישראל. ב-2015 התחלתי לעבוד עם קנאביס, ומהר מאוד אחרי הניסוי הראשון או השני ,נתקלתי בבעיה כשלא יכולתי לזהות מרכיבים של הצמח. יצרתי קשר עם רפי כי אין אף אחד ברמה שלו, הוא האבא של כל התחום הזה. שלחתי לו מייל והוא חזר אלי ממש תוך דקות. 'אתה מהטכניון, הבן שלי בטכניון איך אני יכול לא לעזור לך' אמר לי. נסעתי אליו לירושלים, ישבתי אתו ארבע שעות ומאז היינו בקשר רציף".
מי היה פרופ' משולם כאדם? "הוא נוסע לכנסים רק עם דליה אשתו, אף פעם לא לבד. לפני ארבע שנים הייתה איזו פגישה בגרמניה, ששנינו היינו אמורים להרצות בה. המארגנים שלחו לו כרטיס בודד ורפי ביקש כרטיס נוסף לאשתו. 'אני לא נוסע לבד', הוא אמר, הם ניסו להתחמק וכתבו לו, 'אבל אתה לא לבד. דדי אתך' בתשובה הוא כתב להם: 'אם דדי יכול להחזיק לי את היד וללטף לי את הראש כל הטיסה, אני מוכן'. הם כמובן שלחו כרטיס לאשתו. עוד אנקדוטה שמאוד מאפיינת אותו: היינו בהרצאה ברחובות. אני הרציתי ראשון והוא שני, הוא ניגש אלי ואמר 'דדי טוב לראות אותך. אני משער ששום דבר במדע שלך לא השתנה בשבועות האחרונים, אז בוא נעשה עסק. אני לא צריך לשמוע את ההרצאה שלך בפעם המאה ואתה לא צריך לשמוע את שלי. אני הולך לשתות קפה וחוסך ממך גם את שלי'.
לעבוד לצד חוקר הקנאביס הבכיר בעולם: "הוא תמיד עזר, תמיד תמך. כמו סבא כזה. יצר ידע כדי לתת אותו. היה לו חשוב שאנשים ימשיכו וישתמשו בידע שלו. שמעתי הרבה אנשים שמדברים על צניעותו, אני חושב שהוא היה איש טוב ופשוט. הוא הפך כמעט אלוהים בתחום שלו. כשאנשים בעולם היו שומעים שיש לי את הטלפון שלו מיד הפכתי לבן של אלוהים. והוא האלוהים, מגיע לכנסים ומדבר ומחבק את עולם, והוא לא צריך שום דבר חוץ מפרוסת הלחם עם החמאה שלו".
שיחה אחרונה: "שוחחנו לפני שלושה שבועות. לפני שלושה חודשים הוא עוד עמד והרצה. חגיגות היום הולדת 90 שלו היו מתוכננות כמשהו מאוד גדול אבל הארוע נפל בשיא הקורונה. ובסופו של דבר עשו לו את המסיבה השנה. עד הרגע האחרון הוא היה צלול וחד. הוא פרסם מאמרים בשנה האחרונה. פנומנלי".
פרופ' אסתר שהמי
פרופ' אמריטוס, ביה"ס לרוקחות באוניברסיטה העברית
רושם ראשוני: "הוא היה חבר סגל בבית הספר לרוקחות, כשאני עוד הייתי סטודנטית. הגעתי בשנות ה-80 כחברת סגל בבית הספר, ידעתי את שמו, ידעתי שהוא גילה את החומר הפעיל בחשיש. נוצר קשר, היינו מאוד מיודדים, ואז התחיל מסע משותף של כמעט 30 שנה".
עבודה משותפת: "לקראת סוף ה-80 הוא הצליח לשכנע אותי לבדוק משהו מהרעיונות שלו. המחקר שלי היה בנושא חבלת ראש טראומטית, ופיתחנו מודל שמחקה פגיעת ראש במצבים כמו תאונה או חבלה מכנית. יום אחד רפי אומר לי: 'יש לי חומרים שאני חושב שישפרו את התוצאה של חבלת ראש. יכול להיות מעניין'. כך התחלנו. לקח שנה-שנתיים-שלוש עד שהמחקר התחיל. ואכן החומר האנדוגני ממשפחת האנדוקנבינואידים שרפי גילה באמת שיפר את המדדים במוח. קראנו להם החומרים הנוירופרוטקטיביים - כלומר מגינים על המוח. הנושא הלך והתפתח היינו שותפים בהדרכה של הרבה מאוד דוקטורנטים. זאת חוויה לא נורמלית לעבוד לצד האיש הזה".
לעבוד לצד חוקר הקנאביס הבכיר בעולם: "הוא היה ענק. שופע רעיונות. הוא גייס למחקרים רופאי כאב, רופאים שמתעסקים במחלות ראומטיות, ורופאים שמתעסקים באפילפסיה. בשנות ה-80 הוא פרסם מאמר בברזיל על שימוש בקנאביס בחולי אפילפסיה. התוצאות היו מרתקות אבל איש לא פתח את המאמר הזה עד לפני כמה שנים. הוא היה איש של חזון. הוא גילה שיש מערכת שהגוף משתמש בה כחלק מההגנה הטבעית, כמו מערכת חיסונית. הוא קרא לזה מערכת חיסונית מקבילה. כמו שהמערכת החיסונית עובדת דרך נוגדנים ודרך חלבונים, המערכת הזאת עובדת דרך חומר ממשפחה אחרת. מה שמיוחד בו היה הלהט והאמונה. היה בו משהו ממגנט. הוא גייס אותך ואתה הלכת אחריו. צריך להבין - זה השיג בלתי רגיל למדען אחד להגיע ממבנה החומר בצמח עד מערכת חדשה בגוף, שאף אחד לא ידע על קיומה. אף אחד לא ידע שיש מערכת אנדוקנבינואידית. הקנאביס היה כלי לזהות את המערכת הזאת. והגיע לו פרס נובל. זה לא סתם עוד ממצא מעניין, היום מיליונים משתמשים בזה לאינספור מטרות קליניות, אבל כנראה בשבדיה לא אוהבים את הקנאביס והסיכוי שיינתן נובל למישהו שעוסק בזה הוא אפסי".
שיחה אחרונה: "לא הצלחתי להגיע למסיבת יום ההולדת האחרונה שלו, כי הייתי צריכה לנסוע לחו"ל. ביקרתי אצלו בבית כדי להתנצל שלא אוכל להגיע. זה היה ערב מאוד נעים של סוף דצמבר. היינו מאוד מיודדים, אני ובעלי ורפי ואשתו. לא ידעתי שזו תהיה פרידה. הוא כבר היה קצת יותר חלש, אבל הזיכרון שלו והצלילות שלו היו בשיאם. הוא אהב לדבר על דברים ברומו של עולם, על היסטוריה, סיפורי מלחמת העולם השנייה, על השואה בבולגריה בילדותו. בלוויה ניגש אלי חבר ותיק שהיה במז"פ במשטרה, ואמר: 'אני זוכר שרפי היה מקבל שקים של חשיש'. ורפי באמת מאוד אהב לספר איך היה נוסע עם שקי החשיש באוטובוס למכון וייצמן".
פרופ' שמעון בן שבת
הפקולטה למדעי הבריאות, אונ' בן גוריון
רושם ראשוני: "ב-1991, סיימתי תואר הראשון וחיפשתי מקום לתואר שני. עד אז לא שמעתי על רפי ועל קבוצת המחקרים שלו. מהרגע שנכנסתי אליו בבית הספר לרוקחות בהדסה היה לי ברור שאני ממשיך אצלו. הייתי איתו בתואר שני ושלישי, יצאתי לפוסט דוקטורט וכל הזמן היינו בקשר. הוא היה האבא הרוחני שלי".
מי היה פרופ' משולם כאדם? "כשאבי זכרונו לברכה נפטר רפי הגיע לשבעה, ואני זוכר שהייתה בו אמפטיה מאוד גדולה. מישהי סיפרה לי שכשיצאו מהשבעה הוא אמר לה 'צריך לעזור לשמעון לעלות למעלה'. הייתה בו דאגה אמיתית ומרגשת. הוא היה מאוד נוח. אף פעם לא שמעתי אותו צועק. אני זוכר שעשינו אצלו מסיבת חנוכה ודליה הגישה עוגות, והוא אמר 'אל תדאגו, אין בעוגות שום דבר חריג'. זה היה אפרופו עוגות הקנאביס שהוגשו בעבר".
לעבוד לצד חוקר הקנאביס הבכיר בעולם: "יש לו יכולת חקירה מאוד מקורית, ראיה מדעית ועתידית שלא מצאתי אצל אחרים. הייתה בו אינטליגנציה רגשית מאוד גבוהה. הוא לא הסתכל עליך כמישהו קטן שרק עכשיו סיים תואר ראשון. העובדה שזכה בפרס ישראל לא השפיעה על היחס שלו. הוא היה יותר ממעטנש, הוא היה ממש אבא, פשוטו כמשמעו. היום גם אני מנהל קבוצת מחקר. יש לי קבוצת תלמידים וכל אחד בא עם הרצונות שלו, וצריך לדעת לנהל את זה בצורה רגישה. אני מקווה שספגתי ממנו משהו.
"משפחה הייתה מאוד חשובה לו. גם דליה וגם הילדים. התרומה שלו היא לא רק בתחום המדעי אלא גם בתחום החברתי. ההבנה שקנאביס יכול לסייע בתחומים ומעגלים מאוד רחבים. כולנו חוקרים, אבל לא כולנו משפיעים על החברה. כשמסתכלים על המכלול שלו, הוא תרם תרומה שעדין לא הסתיימה. תלמידיו ממשיכים את מחקריו. בזכותו המשכתי לדוקטורט ובזכותו היום אני פרופסור. הוא היה הכוח המניע. יש לי צער גדול על הליכתו. היו לו חיים מלאים".
שיחה אחרונה: "פגשתי אותו לפני חודשיים. הוא נראה בסדר גמור, אז קצת הפתיעה אותי ומאוד ציערה אותי הידיעה על מותו, שתפסה אותי בחו"ל".
פרופ' יוסי תם
מנהל המרכז הרב תחומי לחקר קנבינואידים, האוניברסיטה העברית
רושם ראשוני: "הכרנו לפני 23 שנה, הייתי אז סטודנט לרפואת שיניים, וחקר הקנאביס עניין אותי. שמעתי על רפי ועל גילויו וכשפגשתי אותו במסדרונות בבית ספר לרוקחות שאלתי אותו מה זה קנאביס ואיך זה עובד. אני זוכר שהוא אמר לי אז שאם אני אכנס לתחום הזה, הוא ישאב אותי, ואעזוב את הרוקחות. הוא צדק. ב-2014 פתחתי את המעבדה שלי שעוסקת בטיפולים מבוססי קנאביס למחלות מטבוליות, השמנה, סוכרת וכו'. היינו קולגות, שיתפנו פעולה באינסוף מחקרים ופטנטים משותפים. הייתה בינינו הכרות עמוקה".
מי היה פרופ' משולם כאדם? "אני זוכר שחזרתי לארץ אחרי פוסט דוקטורט, וחיפשתי מקום להקים בו מעבדה. הגעתי לבית הספר לרוקחות באוניברסיטה העברית, שזה הבית שגדלתי בו. הייתי לחוץ מצד אחד, אבל מאוד גאה בהישגים שלי. הייתי לבוש מחויט עם חולצה בתוך המכנסים ועניבה. הראשון שהרים את היד לשאלה היה רפי והוא אמר: 'אתה בוודאי תתקבל לבית ספר הזה, אבל אתה חייב להיפטר מהעניבה ולהשתחרר'. תמיד ידע להיות מלא הומור אבל עם מסר. כל הנושא של עניבה מאוד משקף אותו. אף פעם לא היה רשמי. הדלת שלו תמיד הייתה פתוחה בצניעות וברוחב לב".
לעבוד לצד חוקר הקנאביס הבכיר בעולם: "איש עם חזון מאוד גדול. מבריק ברמה מטורפת. הוא היה כימאי, והגדולה שלו הייתה שהוא הבין שלא כל התורה נמצאת אצלו, הוא השכיל לרתום אליו חוקרים מתחומים אחרים שתרמו לתהליך. הייתה לו יכולת מגנטית לסחוף אותך. זה קרה לי וזה קרה לחוקרים רבים ששיתפו איתו פעולה ונחשפו לגילויים שלו. הוא הקים לפני 33 שנים את האיגוד הבינלאומי לחקר הקנבינואידים עם כמה חוקרים. התחום כל כך התרחב ונכון להיום יש אלפים שעוסקים במחקר בתחום. ברמה האישית הוא תמיד היה קשוב ושמר על צניעות. בן אדם ענק, מדען ענק שתמיד היה פתוח לאינטראקציה עם סטודנטים. מה שלקחתי ממנו זה מצד אחד את היכולת להלהיב ומצד שני לעצור ולהקשיב לאחרים, ולדעת לחבר בין תחומים".
ד"ר מיכאל דור
רופא משפחה, יועץ ומרצה באוניברסיטת אריאל. בעבר יועץ משרד הבריאות לתחום הקנאביס
רושם ראשוני: "זה היה ב-.2013 הכרנו כשקיבלתי את המינוי של משרד הבריאות, ואחד האנשים הראשונים שהלכתי ללמוד ולהתייעץ איתם היה רפי. כל השנים הוא היה בשבילנו הסמכות העליונה לתחום גם כאיש מדע כחוקר וגם כמדריך ודוגמה".
מי היה פרופ' משולם כאדם? "במהלך השנים הוזמנתי להרצות בעולם בתחום הקנאביס. תמיד אחת השאלות הייתה האם אני מכיר את פרופ' משולם. כשאמרתי שאני מכיר ומתייעץ איתו, קרני עלתה מאוד. הוזמנתי לבית ספר בפנמה שקראו לאגף על שמו כאות הוקרה. צילמתי משם ושלחתי לו תמונות. הוא תמיד נשאר צנוע. לא הייתה בו טיפת יוהרה".
לעבוד לצד חוקר הקנאביס הבכיר בעולם: "בכמה מהשיחות אנשי מדע מהעולם אמרו לי שרפי היה צריך לקבל פרס נובל על המחקר שלו בתחום הקנאביס. הם צדקו לגמרי, אבל היה ברור לי שזה לא יקרה כי פרס נובל בתחום הקנאביס יגרום ללגליזציה בכל העולם ומקבלי ההחלטות לא יסכימו. כשסיפרתי לו על השיחה הוא אמר 'לצערי הרב האנשים שדיברת איתם לא יושבים בשטוקהולם'. אני לא יודע אם זה היה לו חשוב. הוא לא היה איש של גאווה או כסף אבל זה אות הוקרה. הוא אף פעם לא סרב לבקשות של פגישות אתו. חוקרים או סטודנטים היו פוגשים אותו, הוא תמיד נענה בנעימות וברצון. אני זוכר מקרה אחד או שניים שהזמינו אותו להרצות בארצות מאוד רחוקות, והוא אמר 'אני מבוגר ועייף, אבל יש לי חבר צעיר מלא מרץ'. תביני, אני בן 75 וטסתי לשני מקומות במקומו".
שיחה אחרונה: "השיחה האחרונה שלי איתו הייתה לפני שנה. הוא נהג להתייעץ איתי בנושאים קליניים ולזרוק לי אתגרים. הוא לא היה רופא קליני, ולכן ציפה מהרופאים שיעשו מחקרים על רעיונות מדהימים שהיו לו. למשל איך הקנאביס משפיע על המוח במצבים של טראומה של הגוף".
פרופסור רפאל משולם ז"ל הותיר אחריו אישה מקסימה, בן שהוא פרופסור למתמטיקה בטכניון, שתי בנות רופאות ונכדים. במאמר, שפורסם בכתב העת המדעי Annual Reviews, לפני כשנה הוא כתב: "אחרי ילדות טראומתית באירופה במהלך מלחמת העולם השנייה, מחקר מדעי בישראל היה תענוג גדול שעלה על כל ציפיותיי. חופש אינטלקטואלי, היכולת לערוך מחקרים על בסיס העניין המדעי האישי שלי, היה הדבר המספק ביותר בכל חיי. במבט לאחור על 91 שנותיי, אני מבין שהייתי בר מזל, ממש בר מזל. גם ברמה האנושית וגם ברמה המדעית".