המושג "ראנר'ז היי" ("Runner's high") מתאר תחושת התעלות אופורית שמורגשת במהלך ריצה ארוכה. לא כל אדם הנוהג לרוץ חווה את התחושה הסובייקטיבית הזו, והיא מופיעה לרוב אחרי ריצה של קילומטרים לא מעטים. במשך שנים יוחסה התופעה בעיקר לאנדורפינים, חומרים כימיים המשתחררים בגוף ומווסתים תחושת כאב. אנדורפינים נקשרים בגוף לאותם הקולטנים המשמשים גם את משככי הכאבים האופיאטיים, והם יכולים להשרות תחושת אופוריה המאפיינת את זו המושגת במהלך ה"ראנר'ז היי".
כיום, מחקרים רבים מייחסים את תחושת הראנר'ז היי לחומר אחר המשתחרר במוח, ואינו משתייך למשפחת האנדורפינים. החומר המדובר הוא אננדמייד (Anandamide) – הקנבינואיד הטבעי שנמצא בגופנו. אננדמייד פועל על אותם הקולטנים עליהם פועל ה-THC, הרכיב הפסיכואקטיבי העיקרי בצמח הקנאביס, והוא משפיע, בין השאר, על מצב הרוח ועל תחושות של דיכאון וחרדה. ההנחה היא שאחרי הרבה זמן של ריצה אננדמייד משתחרר במוח בכמויות גדולות ומשרה תחושות של אופוריה ורוגע, המאפשרות לרץ להתנתק מכאבים ומקשיים הכרוכים בריצה, ולהנות מהאוויר, מהסביבה, מהנוף ומעצם הפעילות הגופנית.
קנאביס וריצה – לא הולכים ביחד?
אננדמייד הוא חלק מהמערכת האנדוקנבינואידית – מערכת בגוף האדם (וכן בבעלי חיים אחרים) שהתגלתה על-ידי חוקרים באוניברסיטה העברית בתחילת שנות ה-90, שבעיקר דרכה החומרים הפעילים בצמח הקנאביס משפיעים על גופנו. כפי שצוין, הפעילות של אננדמייד בגוף מתווכת על-ידי אותו הקולטן המתווך גם את ההשפעה של THC. מכאן עולה השאלה: האם צריכת קנאביס בזמן ריצה, פעולה שבעיני רבים נראית מופרכת לחלוטין, עשויה למעשה לייצר תחושת "ראנר'ז היי" מלאכותית, להגדיל את ההנאה מפעילות גופנית ולהביא אנשים להתאמן בתדירות ובעצימות גבוהה ולקיים אורח חיים בריא יותר?
זו היא אחת מן השאלות עליהן ביקש לענות ג'וזיה הסה (Josiah Hesse) בספר שפרסם בחודש ספטמבר האחרון. מדובר בספר מרתק למדי, העוסק במספר היבטים שונים של השילוב המסקרן בין ריצה לקנאביס; והסה הוא בהחלט האיש הנכון לפרסם ספר שכזה: הוא עיתונאי חוקר במקצועו, רץ למרחקים ארוכים בתחביבו וצרכן קנאביס מסור באופן קבוע. בספרו, מתאר הסה את הימים בהם גילה שצריכת קנאביס לפני ריצה (לרוב באמצעות מוצרים אכילים, ובעיקר כאלו העשירים ב-THC) משפרת את חווית הריצה שלו, מנתקת את המחשבה מהקושי, מהמאמץ ומהכאב הכרוך בריצות ארוכות, ומאפשרת לו להנות מהאוויר, מהנוף המתחלף ומעצם הריצה עצמה.
היום בו התייצב הסה למרוץ, והבין שהוא ממש לא היחיד שצורך קנאביס לפני הריצה, היה היום בו הוא הבין שמדובר בתופעה של ממש. הוא החליט לחקור את העניין לעומק, והחל לכתוב את מה שהפך בסופו של דבר לספר בן 300 עמודים. שמו של הספר כמעט מתבקש מאליו – "Runner's High" – והוא מתאר תופעה נרחבת מאוד של רצים למרחקים ארוכים – מרתוניסטים ואולטרא-מרתוניסטים – שהשילוב בין קנאביס לבין ריצה בעבורם הוא דרך חיים.
זה מעבר לתחושה
הקשר החיובי בין צריכת קנאביס לבין ריצה מהנה ויעילה יותר לא מבוסס רק על דיווחים ספורדיים. בשנים האחרונות גם חל ניסיון לבסס את הנושא מבחינה מדעית. למשל, מחקר שנערך בקולורדו ב-2019 בקרב 605 נבדקים – כולם מתגוררים במדינות בהן השימוש בקנאביס חוקי לחלוטין – הראה שלמעלה מ-70% מהם מוצאים שצריכת קנאביס לפני ריצה משפרת את ההנאה מהריצה, וכי צריכת קנאביס לאחר הריצה מייעלת את הליך ההתאוששות בעקבותיה.
שני הרכיבים הפעילים העיקריים בצמח הקנאביס – THC ו-CBD – משחקים תפקידים שונים בכל הנוגע לפעילות גופנית, כאשר התפקיד של השני ביניהם נחקר עד כה הרבה יותר. CBD הוא הרכיב בצמח שאינו פסיכואקטיבי (אינו ממסטל ולא גורם לתחושת אופוריה). הוא מסייע לשמירה על תאי העצב בגוף, משכך כאבים ומפחית דלקות. כל אלו הופכים אותו לכלי יעיל לשיפור ההתאוששות אחרי פעילות גופנית, ולא בכדי ספורטאים רבים – בעיקר בענפים המתאפיינים בכאבים ובפציעות (אגרוף, הוקי ופוטבול אמריקאי, למשל) – נכנסו בשנים האחרונות לעסקי הקנאביס. לא רק מתוך יוזמה עסקית אלא ממקום של ניסיון אישי. ואכן, העדויות של ספורטאים על היעילות של CBD בשיקום והתאוששות אחרי פעילות גופנית התרבו מאוד בשנים האחרונות, ורבים מהם ממליצים בחום על נטילת CBD מיד לאחר האימון. הספר של ג'וזיה הסה בהחלט הולך באותו הקו.
THC, לעומת זאת, הוא חומר פסיכואקטיבי: ממסטל, יוצר תחושת "היי", מעורר אופוריה וכו'. בקיצור, כל מה שאתם מכירים על האפקטים הבולטים והמוכרים של קנאביס, וכל מה שרבים מאיתנו מקשרים לאיטיות, לרביצה על הספה, לאכילת חטיפים ולצפיה עייפה בטלוויזיה. אבל קריאה בספר "Runner's High" עשויה לגרום לכם לחשוב אחרת. בקנאביס, כידוע, הכל זה עניין של מינון, ומניסיון של רצים אחרים – כמו האולטרא-מרתוניסט אייברי קולינס, למשל – THC רק מסייע לתת את הדחיפה שצריך: אל תקחו אותו ותיפלו לספה, קחו אותו וצאו לדרך. הריצה תהפוך להרבה יותר נעימה.
הפרכת מיתוסים
תדמית הסטלן הבטלן והעצלן שדבקה בצרכני קנאביס היא במידה רבה תוצאה של קמפיינים שליליים שהחלו בארצות-הברית בשני העשורים האחרונים של המאה הקודמת. ככל שהשימוש בצמח הפך לנפוץ ומוכר, הבינו הלוביסטים שהטיפו נגדו כי אף אחד כבר לא קונה את זה שקנאביס יהפוך אותך לאנס ורוצח, והחליטו לפנות לכיוון אחר: אולי הצמח המסוכן לא יהפוך אתכם לעבריינים אלימים, אבל הוא בהחלט יגרום לכם להפוך לבטלנים גמורים ועלובים.
המיתוס הזה הושרש היטב. על אף שצרכני קנאביס נמצאים בכל המגזרים – ממובטלים, דרך פועלים וסטודנטים ועד לרופאים, עורכי דין ומנהלים בכירים – ההנחה הישנה שקנאביס בהכרח מרתק אותך לספה נותרה בעינה. זו גם הסיבה לכך שבעבור רבים מאיתנו הרעיון של פעילות גופנית בשילוב עם קנאביס נשמע כמעט מופרך לחלוטין.
אבל הספר של ג'וזיה הסה, כמו גם שורה של מחקרים ההולכים ומתרבים (בעיקר במדינות בהן קנאביס הוא כבר חוקי לחלוטין) מנפצים גם את המיתוס הזה. לא רק שאפשר לצרוך קנאביס ולקיים אורח חיים נורמטיבי, אפשר גם לקיים אורח חיים ספורטיבי. בשביל הרבה מאוד אנשים בעולם, כך מסתבר, זה אפילו יותר קל.