זה הוא סיפורו הטראגי של זמר רגאיי מצליח, המפורסם בראסטות העבות שלראשו, שאהב מאוד קנאביס, והלך לעולמו בגיל יותר מדי צעיר. לא, לא מדובר בבוב מארלי, אלא באיש אחר, שפחות הצליח בעולם הגדול, אבל היה אהוב ומפורסם מאוד בארץ שבה הוא נולד, שבה הוא התפרסם ושבה הוא סיים את חייו בנסיבות מסתוריות, והוא רק בן 38.
ג'וזף רג'ינלד טופיצה נולד באוגוסט 1960 באי הקטנטן מאוריציוס, אי שם באוקיינוס ההודי ממזרח למדגסקר. כאדם שחור ממוצא אפריקאי, הוא סבל מגזענות מגיל צעיר, באי שבו רוב האוכלוסייה מוצאה בהודו. זאת בנוסף לכך שהוא גדל משפחה קשת יום, ונאלץ לעבוד החל מגיל 8. בילדותו, טופיצה לימד את עצמו לנגן בגיטרה, וכנער הקים להקה שניגנה קאברים של אומנים מוכרים כמו קרלוס סנטנה ואפילו מייק ברנט. אבל הזמר שהשפיע עליו יותר מכל הוא מי שהוזכר בפסקה הקודמת – בוב מארלי. ג'וזף הצעיר הושפע ממוזיקת הרגאיי שמארלי היה ועודנו הסמל הגדול ביותר שלה, והחל לייצר רגאיי בעצמו. שם הבמה שלו, "קאיה", הוא למעשה שמו של אחד מאלבומיו של מארלי, שטופיצה אהב במיוחד.
ההתפתחות המוזיקלית של קאיה הושפעה מאוד מהרגאיי של מארלי ושל אומנים נוספים, כמו גם מהז'אנר המקומי שנקרא סגה (Sega). האזנה קצרה לסגה תאפשר לכם להבין איך אפשר בקלות לחבר בין שני הסגנונות, וזה בדיוק מה שקאיה עשה, במעין ז'אנר מוזיקלי חדש שיצר וזכה לכינוי הלא רשמי "סגאיי'.
עוד רגעים בהיסטוריה של הקנאביס:
>> המעצר של ג'ון לנון ויוקו אונו
>> הדברים הכי מופרכים שנאמרו על קנאביס
כמוזיקאי בלב ובנפש וכמעריץ של בוב מארלי כאדם וכיוצר, לא תתפלאו לשמוע שקאיה אהב מאוד לעשן קנאביס. הבעיה היא שבמאוריציוס, כמו ברוב המדינות בחלק הדרומי של העולם, השימוש בקנאביס הוא מאוד – אבל מאוד – לא חוקי. למעשה, גם כיום, כל עבירת קנאביס זוטרה במאוריציוס עלולה לשלוח אתכם למאסר ממושך. עם זאת, בניגוד לחלק ממדינות אפריקה ואסיה, במאוריציוס החזקת קנאביס היא לא עבירה שעלולה לגרור עונש מוות. לפחות לא על פי החוק.
>> הלגליזציה בכל מדינה בעולם: תמונת מצב מעודכנת
ב-16 בפברואר 1999 התארגן במאוריציוס מפגן מחאה למען לגליזציה של קנאביס. מספר גופים פוליטיים ופעילים חברתיים מוכרים עמדו מאחורי ארגון האירוע, שכלל נאומים ומופעים מוזיקליים של חמישה הרכבים שונים. את הנאום המרכזי נשא פעיל בשם ראמה ולאיידן, לימים פוליטיקאי מוכר באי הקטן. בין השאר, הוא ניצל את הנאום כדי לקרוא לראש הממשלה להעניק חנינה ל-2,000 אסירים – על פי מקורות מסוימים, כ-75% מכלל האסירים באי (!) – המרצים עונשי מאסר ארוכים בגין עבירות קנאביס זוטרות. באירוע נכחו 2,000 תומכי לגליזציה נלהבים, שניצלו את האווירה הקלילה והחופשית ואת הנוכחות המשטרתית הדלילה, והחלו לעשן קנאביס באוויר הפתוח. ביניהם גם היה זמר אחד, הלא הוא קאיה, שהדליק ג'וינט בזמן ששהה על הבמה.
האירוע עבר בשלום ובהצלחה, אבל יומיים אחר כך החליטה המשטרה שהגיעה העת להעניש את עברייני הקנאביס שנכחו במחאה. לא ניתן היה לאתר ולעצור את הקהל הרב שעישן קנאביס במהלך האירוע, אז השוטרים הגיעו אל הדמויות המוכרות. חמישה פעילים נעצרו בחשד להסתת הציבור לעישון קנאביס, ביניהם קאיה, שנלקח למתקן מאסר הידוע בתנאיו הקשים והאכזריים. בית המשפט קבע סכום גבוה למדי בעבור שחרורו בערבות של הזמר המוכר – סכום שאשתו הצליחה לגייס בסיוע של כמה מחבריו המוזיקאים. שחרורו של קאיה נקבע ל-20 בפברואר, אבל סחבת בירוקרטית לכאורה מנעה את שחרורו במועד. זאת בשילוב הטענה שמדובר ביום שבת, ולא תהיה ברירה אלא לדחות את שחרורו לתחילת השבוע, כלומר ליום שני.
למחרת, יום ראשון ה-21 בפברואר 1999, קאיה נמצא מת בתאו, כשגולגלתו מנופצת. לטענת המשטרה, קאיה גרם בעצמו לפציעה הקשה בכך שהטיח את ראשו בקיר בעוצמה כתוצאה מהשפעת סמים. הציבור הרחב לא קיבל את הטענה הלא סבירה, וגל של מחאה אלימה החל באי ונמשך מספר ימים. בסיומם של האירועים, עוד ארבעה אזרחים מצאו את מותם, כמו גם שוטר אחד.
חוקר חיצוני שבדק את המקרה קבע שהזמר לא יכול היה לגרום פציעה כזו לעצמו, וכי הוא ככל הנראה הוכה למוות בתאו. בתום הליך שנמשך שש שנים, זכתה אשתו של קאיה בתביעתה נגד המדינה וקיבלה פיצוי בשווי 4.5 מיליוני רופי מקומי. האיש שגרם למותו של הזמר לא הועמד לדין מעולם.