ככל שעוברות השנים, השימוש בקנאביס מותר ביותר ויותר מדינות. אבל יש ארגון אחד, בעל השפעה על כל העולם, ולו רשימת חוקים משלו; רשימת חוקים שעל פיה השימוש בקנאביס אסור בתכלית האיסור, ועבירה עליהם עלולה לגרור עונשים כבדים למדי. לארגון הזה קוראים WADA – הסוכנות העולמית למניעת סימום בספורט – וכמעט כל תחרויות הספורט כפופות לתקנות שנקבעות על ידו: מהאולימפיאדה, דרך אליפות העולם בג'ודו ועד לליגת העל הישראלית בכדורגל.
רשימת החומרים האסורים לשימוש על פי WADA היא ארוכה למדי. היא כוללת חומרים שונים המשפרים ביצועים וכן כאלה שעשויים לפגוע משמעותית בבריאותו של המשתמש בהם, כאשר המטרה העיקרית היא לקדש את ערך התחרות ולמנוע כל פגיעה ברוח הספורט. מדוע, אפוא, נכלל הקנאביס ברשימת החומרים האסורים? האם הוא פוגע בבריאות, או שמא משפר את ביצועיו של הספורטאי המשתמש בו? אכן זו שאלה גדולה למדי, וגם ב-mako קנאביס כבר דנו בה בעבר יותר מפעם אחת. כך או כך, החוק בעינו עומד: כל שריד של THC, החומר הפעיל בצמח הקנאביס, בגופו של ספורטאי במהלך תחרות, עלול להוביל להשעיה ארוכה – אפילו למספר שנים. גם שימוש מחוץ לתחרות, אפילו שבוע לפניה, עלול להותיר בגוף שאריות של THC ולהוביל בסופו של דבר להשעיה.
אבל מה עושה ספורטאי המקבל אישור להיות מטופל בקנאביס על פי חוק? האם קבלת רישיון קנאביס ממשרד הבריאות משמעותה למעשה קץ לקריירה הספורטיבית? על פי מנכ"ל הסוכנות הלאומית למניעת סימום בספורט, ד"ר דניאל הרשטיין, זה ממש לא המצב. "מה שנכון לקנאביס נכון גם לעוד הרבה תרופות", הוא מסביר. "במקרה שיש למישהו מרשם לקנאביס והוא רוצה לצרוך אותו, הוא צריך לבקש אישור מהסוכנות. מי שספורטאי בינלאומי לא יבקש מאיתנו, הוא יבקש מהאיגוד העולמי שלו, למשל איגוד הג'ודו העולמי אם אתה ג'ודוקא, איגוד האופניים העולמי אם אתה רוכב אופניים, פיפ"א אם אתה כדורגלן. אבל אני יכול להגיד לך שזה לא שונה. אנחנו עובדים עם אותם חוקים שהם עובדים, על פי WADA. זה הכל אותו דבר.
"זה נכון לא רק לקנאביס, זה נכון לכל תרופה. למשל, אדם סוכרתי לא יכול פשוט להשתמש באינסולין ולהתחרות. אינסולין זה חומר אסור כי יש לו אפקט אנאבולי. אז צריך לעשות הליך של אישור שנקרא TUE (Therapeutic Use Exemption) - חריגה לשימוש טיפולי. אם יש לספורטאי רישיון להשתמש בקנאביס, יש לו מרשם ויש לו סיבה רפואית, סיכוי סביר שנאשר את זה. בהתחשב, כמובן, שהתהליך שהוא עשה הוא הגון".
בחלקו האחרון של המשפט מתייחס ד"ר הרשטיין, ככל הנראה, לכל אותם המקרים בהם מופקים רישיונות קנאביס בנסיבות מפוקפקות, אשר הצורך הרפואי בהם מוטל בספק. "אנחנו עושים את בדיקת הנאותות שלנו. אנחנו מבקשים שהספורטאי ישלח לנו את הסיבה הרפואית לרישיון וההיסטוריה הרפואית שלו ואנחנו מקבלים החלטה. אם אנחנו רואים שזה לא סביר אז אנחנו לא נאשר. יש לנו ועדה שעושה את זה, ועדה של שלושה רופאים, הם עוברים על כל הטפסים. יכול להיות שהם יבקשו ממנו עוד טפסים, אבל אם הם מחליטים שהסיבה לא תופסת, אז לא יאשרו לו.
"בהרבה מקרים עולה השאלה 'איך אדם יכול להיות עם מחלה כל כך קשה ולהיות ספורטאי פעיל?'. אני אתן לך דוגמה שהיא יותר קלה לעיכול. היה לנו ספורטאי שביקש אישור לשימוש באופיאטים, במורפיום. במינון גבוה לכאבים. הספורטאי הזה היה רוכב אופניים, והוא אמר שיש לו איזושהי מחלת מעי דלקתית. עכשיו, במחלות מעי דלקתיות בכלל אין התוויה לתת אופיאטים, זה אחד. דבר שני, הוא רוכב אופניים, כך שגם אם ניתן לו אישור להשתמש במורפיום בזמן שהוא רוכב, משפטית הוא לא יכול לעשות את זה בישראל. ודבר אחרון, מבחינה ריאלית הוועדה שלנו אמרה שזה לא סביר שיש לו כאבים כל כך קשים שהוא צריך מורפיום והוא יכול להיות ספורטאי פעיל. בשורה התחתונה, לא אישרו לו".
אם כן, לספורטאי אכן אסור להשתמש בקנאביס לצרכי פנאי, והדבר עלול לגרור ענישה קשה שפשוט לא שווה את זה. עם זאת, במידה וספורטאי נזקק לטיפול בקנאביס רפואי, אין זה אומר שהקריירה הספורטיבית שלו הגיעה לקיצה. במידה וההפרעה ממנה הוא סבל אכן מאפשרת לו להשתתף בתחרויות, ובלבד שהוא יזכה לטיפול לו הוא נזקק, הדבר בהחלט אפשרי. הוא אמנם כרוך בבירוקרטיה כלשהי ובמתן אישורים, אבל בדיוק כמו עם כל תרופה אחרת, מתברר שאכן קיימת אפשרות לספורטאים להיות מטופלים בקנאביס ולהמשיך להתחרות ולנצח.