כאשר למדתי משפטים באוניברסיטת חיפה, אי שם בשנות התשעים העליזות, מחצית מחברי לספסל הלימודים, כמוני, היו מעשנים גראס. למה רק מחצית ? כי למדו איתנו גם מוסלמים, דרוזים, דתיים, כאלו שמגיעים ממגזרים שבהם לא נהוג ולא מקובל לעשן. אם הייתי סופר רק את הסטודנטים למשפטים היהודים, חילונים, ממעמד סוציו-אקונומי בינוני פלוס, אני מניח שאחוז מעשני הגראס מביננו היה גבוה בהרבה.
עכשיו נשאלת השאלה הבלתי נמנעת: מה עושה סטודנט למשפטים, שסיים בהצלחה את לימודיו, ובמרוץ אחרי הגלימה עליו לקבל החלטה הרת גורל: לעשן או לא לעשן. בגדול, סביר להניח שההחלטה של פרח משפטים אם להמשיך לעשן גראס ובעצם להיות עבריין בעל כורחו, היא נגזרת של עיסוקו המשפטי. סביר להניח שמי שהתקבל להתמחות במשטרה, בפרקליטות או בגוף ממשלתי מכובד, יותר ינטה להפסיק לעשן כבר בשלב ההתמחות, מהפחד של להיתפס, להיות חשוף להלשנות וכו'. הרוב שלא הגיע להתמחויות מוסדיות שכאלו, מן הסתם המשיכו לעשן במהלך ההתמחות.
אחרי ההתמחות מגיעה לשכת עורכי הדין, אליה פרחי המשפט מצטרפים, ושוב פרחי המשפט תוהים האם להיפרד מפרחי הקנאביס. ככל שהמשרה מכובדת וממסדית יותר, כך יש נטייה להפסיק לעשן, מן הסתם. לעומת זאת, מי שעובד כסתם עורך דין, בסתם משרד, יכול להמשיך לעשן, תוך הקפדה לא להיתפס. בכל זאת עורך דין, אתם יודעים.
מה עושה עורך דין שמעשן, ופתאום מתמנה להיות שופט?
השנים עוברות, עורכי דין מתקדמים בחיים. מה עושה עורך דין שמעשן, שפתאום מתמנה להיות שופט. להיות שופט זה אומר להיאלץ לחיות תחת כמה וכמה מגבלות. לא לקלל במשחקי כדורגל (שופטים) לא להסתובב בטופלס בחופי נודיסטים באירופה (שופטות) יש אפילו שופטים שחוששים לאכול פלאפל מחשש להיתפס עם גלימה מוכתמת בטחינה. אז לעשן גראס זה בטח אחד הדברים ששופט לא מעז לעשות (ולחילופין, עליו לעשות זאת בשיא הדיסקרטיות, אגב הקפדה היסטרית על מקור האספקה). אותו הדין לגבי עורכי דין שנהגו לעשן, ועכשיו הם בכירים בפרקליטות, ואמורים להתרחק מקנאביס כמו מאש.
אגב, בחוג לסוציולוגיה, ממנו באים קציני וקצינות המבחן שלנו, מן הסתם שיעור המעשנים בימי האוניברסיטה העליזים, גבוהה גם כן.
ועכשיו נחזור לסיטואציה ההזויה שתיארתי בתחילת הטור. השופט, שכסטודנט פוחז אהב לעשן, וכעורך דין מדופלם עוד עישן בסתר, לא יכול אמנם לעשן גראס כשופט, אבל זה לא אומר שהוא נגד גראס. הוא בהחלט בעד, רק אסור לו להראות זאת. אותו דבר לגבי התובע המשטרתי. עורך הדין הסנגור, שעדיין מעשן במחתרת, וקצינת המבחן, שבעצמה מעשנת בסוף היום, בדיסקרטיות גם כן, נאלצים לקחת גם הם חלק במופע הצביעות.
הנאשם (שהפסיק לעשן כשהוא נשלח לתסקיר, כי בודקים שתן בשירות המבחן) מדקלם את מה שהסנגור הנחה אותו לדקלם, כמה סמים זה רע, ואין סמים קלים וסמים קשים, וכל הסמים רעים, וזה מתחיל בקנאביס ונגמר בהרואין, והוא הבין שאסור לו לגעת יותר בגראס ועוד בלה בלה בלה. קצינת המבחן, שלא מאמינה לרבע מילה ממה שהנאשם קשקש לה, כותבת דו"ח שהיא עצמה לא מאמינה לכתוב בו, כמה הנאשם הפנים את חומרת מעשיו וכמה הוא למד לקח. הסנגור, שכבר שנים רבות מתנהג בצביעות מודעת, מסביר לשופט עד כמה מרשו מבין את חומרת מעשיו, וכי הדבר לא יקרה בשנית. השופט (שמתגעגע בערגה לימים בהם הוא היה סטודנט חופשי ומאושר שיכול היה לעשן בכייף עם החבר'ה) נותן מבט חמור סבר, ואילו התובע (שעד גיוסו לפרקליטות היה בעצמו סטלן לא קטן) נותן נאום חוצב להבות על כמה הקנאביס אסור ומסוכן ויש להילחם במלוא החומרה בעברייני הקנאביס למיניהם.
בסוף מופע הצביעות נגמר בכך שהשופט, שבכלל לא מבין למה קנאביס מחוץ לחוק, נאלץ להרשיע ולהעניש, הנאשם לא מבין מה רוצים מהחיים שלו, ולמה המדינה מתעסקת איתו, הרי הוא לא עשה רע לאף אחד, והקלדנית (שיש לה ג'וינט בתיק, שמיועד להפסקת הצהרים) מקלידה את כל ההגיגים הצבועים, ולא מבינה למה המדינה מוציאה כל כך הרבה אנרגיה על מאבק בצרכני הקנאביס, כאשר במילא כל מי שמשתתף במחזה האבסורד הזה עישן או עדיין מעשן, תלוי באיזה תפקיד הוא במחזה.
עו"ד ליאור פרי הנו מראשוני המצטרפים למפלגת עלה ירוק, פעיל בולט למען הליגליזציה, וככל הנראה עורך הדין הראשון בארץ שיצא בגלוי למאבק למען הזכות לצרוך קנאביס.