לפני שפקקי השעם הגיעו לכל כרם בעולם, נהגו לסגור את הבקבוקים עם סמרטוטים ספוגים בשמן שהונחו בצווארי הבקבוקים. השינוי התרחש ככל הנראה באזור המאה ה-,17 כשהשעם החל לשמש כפקק לבקבוקי היין. המקור לא ידוע באופן וודאי, אך רוב המומחים מייחסים את ההמצאה לנזיר בנדיקטיני בשם דום פריניון – יינן של היקב של מנזר ליד העיר ריימס. הנזיר המפורסם אחראי גם על תגליות כמו טכניקה טבעית שגורמת ליין לבעבע וערבוב של יינות מכרמים שונים כדי לשפר את טעמו של היין.
אין שני פקקים הזהים זה לזה
פקקי השעם מיוצרים מחלק ספוגי המצוי בגזעים של עצי אלון השעם. כל עץ מקולף. ל עץ מקולף רק אחת לעשר שנים, ובין קילוף לקילוף נותנים לעץ להשתקם ולנוח. עץ השעם חי בסביבות 150 שנים דבר שמאפשר כ־15 קילופים בממוצע במהלך חיי עץ. פעילי איכות הסביבה מעודדים את תעשיית השעם, שכן היא מתבססת על מקורות מתחדשים ותוצריה קלים למחזור. פורטוגל היא המייצרת העיקרית של שעם, וכ-68% מהשעם שמיוצר בכל העולם משמש להכנת פקקים ליין.
השעם הוא פתרון טוב במיוחד ליין בגלל הגמישות של החומר והאטימות שלו לנוזלים. פקקי שעם מיוצרים באיכויות משתנות ובגלל שהם עשויים מחומר טבעי – אף פקק אינו זהה למשנהו – גם אם הם עשויים באותה רמת האיכות. הפקקים הטובים ביותר מאפשרים רק למיליגרם של חמצן לחדור לבקבוק במשך שנה שלמה. בנוסף, השעם מאפשר לשמור גם על הגזים של יין מוגז, אך כדי להצליח במשימה הזו נדרש לאטום אותו על ידי לחץ, מה שמעניק לפקק את צורתו הפטרייתית.
יש באמת הבדל?
החיסרון העיקרי של פקק השעם הוא תופעת השיעום, המתרחשת בכ-3% מבקבוקי היין, ובו היין מקבל ריח טחוב שנגרם כתוצאה מפעילות חיידקית בתוך השעם. התופעה הזו הביאה מומחים בכל העולם לחפש פתרונות אחרים לסגירת הבקבוק, וכך נולד פקק ההברגה – המתחרה העיקרי של השעם. רוב המומחים טוענים שאין שוב הבדל בטיב היין שמבוקבק עם פקק הברגה, ונראה שהסיבה היחידה להעדיף את השעם היא הקסם שטמון ברעש של פתיחת פקק השעם. למרות זאת, רוב האנשים עדיין מייחסים לבקבוק יין עם פקק הברגה איכויות נמוכות יותר.