יש לי שני תחביבים צנועים שעם השנים הפכו לאובססיה: יין אדום שווה וריצה בטבע, ולכן, כשקיבלתי לפני מספר חודשים את ההצעה לשלב בין השניים באירוע אחד ביזארי בצרפתית, לא יכולתי לסרב לה. מרתון הבוז'ולה מתקיים מדי שנה בצרפת בפרוורי העיירה הקסומה ליון, עם כ-18 אלף משתתפים מדי שנה שגוררים עצמם מכל רחבי העולם כדי לרוץ על השפעת היין הראשון של העונה, העונה לשם בוז'ולה.
כל מי שסיפרתי לו על כוונתי לנסוע למירוץ המיוחד שמציע הפסקות יין במקום מים, וגבינות ונקניקים במקום תמרים, אמר שאני משוגעת ושהדבר נשמע לא הגיוני, אך ככל ששמעתי את זה מתנגן יותר, הרצון להיות שם התעצם והתחלתי להתאמן לריצת חצי מרתון ובמקביל להעלות את כושר השתייה שלי. טוב נו, כבר הייתי בכושר בשני המקרים, אבל בכל זאת הגברתי קצת מינונים ליתר ביטחון.
ביום חמישי בצהרים עליתי על טיסה יחד עם חבורת משוגעים כמוני ובן זוג נאמן שידאג שארוץ ישר, דרך חברת תלמה תיירות, שמוציאה טיולי ספורט מאורגנים המשלבים פעילות גופנית בערים שונות ברחבי העולם. בדיוק באותה תקופה שבה מתקיים המרתון בעיר, מתקיים במקביל פסטיבל הבוז'ולה, שבו משיקים את בציר היין הראשון לעונה במגוון רחב של מקומות, אז יין זרם לנו בדם בכל רגע נתון החל מהבוקר ועד לערב.
נעבור לריצה רגע. עשיתי הרבה מירוצים בחיי, ביניהן שני מרתונים מלאים, אינספור חצאים ומירוץ אחד בארץ המשלב ריצה ויין, אבל רק ביום שבו הגענו לקחת את ערכות הרצים הבנתי שמדובר במשהו אחר לגמרי - סוג של צבא שתייה. בשרשרת החיול קיבלנו מספר ריצה, תיק גב מנויילן, חולצה מנדפת (די שיקית) וכמובן - בקבוק יין בוז'ולה.
בבוקר המירוץ התחיל לרדת גשם, שהפך ברגע אחד את כל החוויה לסוג של התקף חרדה עם פלאשבקים מהטירונות כשהגשם טפטף עלי בשנתי מהאוהל המרוט. "למה עשיתי את זה לעצמי?!" חשבתי ככל שהתקדמנו לשדה הקרב, אבל מהמסע המטורף הזה כבר לא הייתה דרך חזרה. כדי להגיע לקו הזינוק, היינו צריכים לנסוע כארבעים דקות ברכב שכור, משם לעלות על שאטל צפוף כמו ג׳וקים בקופסת גפרורים ואז ללכת ברגל עד עוד כרבע שעה. חיכינו שעה להזנקה, תחת גשם שוטף עם מטרייה אחת של ילדות בנות 12 שזרקתי למזוודה ברגע האחרון. כל העסק נראה לפתע כמו ביש מזל אחד גדול, אבל כל האנשים המחופשים לדרדסים, סמי הכבאי וצבי הנינג׳ה, הפכו את הבכי לצחוק של מצוקה.
ומה לדעתכם הדבר היחיד שיכל לשפר את המצב כשכמעט הפכנו לקרטיב עם אצבעות רגליים שמאיימות לנשור מהגוף ואף כואב מכפור? נכון, היין! האמת שאחרי 2 קילומטרים של ריצה בגשם שוטף בעליות עם בגדים שהתחילו להיות כבדים ממים והרבה צרפתים מחופשים עם מצב רוח מוגזם העבירו את הרחמים העצמיים, ואז בקילומטר השלישי זה הגיע. מוזיקה מרימה, אנשים רוקדים, ויין משובח השכיחו לי את ההתחלה המקולקלת שלנו, והסתמן שנחתתנו במסיבת צבא השתייה הטובה בעולם, זה גם הזמן שבו פסק הגשם.
לא עברו יותר מ-2 קילומטרים ושוב הפתעה - מסיבת קרחנה במערה שלא מביישת את האומן 17 בתקופת הזוהר הבלעדית שלו. שוב יין, גבינות, נקניקים, תפוצ׳יפס צרפתי,בוטנים וגם תפוזים. עוצרים לעשות לחיים, לעוף מהמוזיקה, לנשנש ויאללה ממשיכים. אחרי 2-3 עצירות שכל אחת שונה מקודמתה, אתה כבר מחכה ומצפה לריגוש הבא. פעם שנסונים צרפתים, פעם להקה, היה גם עברי לידר בגרסה הצרפתית או נגן אקורדיון. לפעמים סתם נהנינו ממוזיקה מרימה, אבל תמיד תמיד יין!
מסלול הריצה לא היה פשוט, כי אם לא הספיק הגשם שפסק, היה גם בוץ טובעני שדרש מאיתנו להאט וברגעים גם ללכת די לא להתרסק בבושה, תפסנו על חם רצים רבים שהחליקו על הישבן והמשיכו לרוץ ולשתות.
מכירים את זה שאתם שותים בחתונה או במסיבה טובה, בכל פעם שלוק או שניים וזה עושה לכם חשק לרקוד, לצחוק ולהשתולל? אז אותו דבר גם בריצה, ובגלל זה יין וריצה הולכים מעולה ביחד והופכים את העניין מאימון למסיבה, במקרה הזה גם לצבא, אבל במובן הטוב של הדבר. ביין יש הרבה סוכר, שנותן אנרגיה, ואם שותים במידה, משלבים עם קצת גבינה שמנה וקצת בוטנים, זה נותן בוסטים של אנרגיה ומצב רוח מרומם.
בארבעת הקילומטרים האחרונים כבר לא רצתי, עפתי. כולנו! רקדנו, שרנו, התחברנו עם המחופשים, הרמנו למעודדים, עצרנו לצחוק ולשתות וחזרנו לרוץ. בשלב מסוים הצרפתים חילקו סטייק מדמם עם יין, ושוב מוזיקה, ושוב יין. לא רצינו שזה ייגמר, אבל גם דברים טובים שמתחילים ממש רע נגמרים בסוף, ואם יש משהו שלמדתי מהחוויה הזו שהייתה מחשלת, מאתגרת, מוגזמת, ומעייפת, זה שהיא מתנה של פעם בחיים. עוד למדתי, שלרוץ על יין זה התחביב החדש שלי מעכשיו, ולא רק בשמחות צרפתיות.