גאנג של 5 חברים מגרדים בראש, שמים איזה סט בוילר-רום אקראי בסלון ומחכים לישועת בילוי שתציל את ערב חמישי (האקראי גם הוא). טיול קטן ברשתות הוביל אותנו לערב בניצוחו של אסטריקס בליין "קומונה - סבתא" במועדון הבלוק. "אבל אני שונאת טראנס", ירתה ידידה, וכמעט התנקשה לנו בשאריות הערב. למזלנו, לאחר מסכת שיכנועים, היא נענתה בחיוב לעסקת טיעון – "תני לנו שעה עם אסטריקס ונלך הביתה". מיותר לציין שהמשפט נמחק קליל ובחלוף הזמן היא כמובן בחרה להישאר, כל כך להישאר עד שאנשים כבר הספיקו לחזור מהים של שישי בצהריים.
אסטריקס מנגן כבר 20 שנה על הבמות הגדולות בעולם ונחשב לאחד הקודקודים בסצנת הטראנס המקומית. כמה נחשב? כבר לפני למעלה מעשור הספיק להתברג למקום ה-18 ב-Dj Mag, להיטיו עומדים יחדיו על עשרות מיליוני צפיות לצד מאות אלפי עוקבים בחשבון האינסטגרם. ובעת אנו פותחים את מהדורת החדשות עם מתיחות נוספת בין ישראל לאירן - הוא מנגן עבור נסיכי המפרץ הפרסי שמזמינים אותו למסיבות סגורות בהודו (כאזור מפורז לקיום הקרחנה הפרטית עליה לאף אחד אסור לדעת אי שם במדינות ערב).
אז איך יכול להיות שלמרות כל השנים, ההישגים והתארים, אסטריקס בוחר ומצליח להימנע מתשומת לב בעולם בו כל פרט מידע נגיש וזמין? הפער בין ההצלחה הבינלאומית לדמות הכמעט אלמונית, גרמה לנו לנסות ולהביא לכם את סיפורו, הסיפור של אבי שמיילוב. כבר בשלבי התחקיר אודותיו הצביעו עליו כלל הנשאלים כאדם צנוע. זוהי אולי הסיבה היחידה שעלולה להסביר את העובדה שלא מצאנו שום מסמך עיתונאי המגולל את סיפורו, למרות שהוא נחשב לאחד מפורצי הדרך בז'אנר האלקטרוני. אז החלטנו להוציא אחד כזה לאור בעצמנו.
"הסיפור שלי מתחיל כנער מבת ים, הייתי יושב עם החברים מהבית על החוף וחולם חלומות על במות גדולות. אז החלטתי לפתוח בקריירה מוזיקלית. היא התחילה כדיג'יי במסיבות הברים של בת ים וחולון, אותן מילאתי בהמון מוזיקת אייטיז תוך פלירטוט עם העולם האלקטרוני שהתחיל ונגמר בערך בדפש-מוד. אבל המפגש הראשוני שפתח לי עולם חדש של מוזיקה אליה התחברתי באמת קרה בחוף צמח בכנרת".
"היינו כמה ילדים שעלו על טרמפ, הנהג הציע לנו להצטרף למפגש חברתי עם מוזיקה ועל האש. זו הפעם הראשונה ששמעתי מוזיקת טראנס, משהו שנמצא בגבול שבין ז'אנר האסיד לזה של גואה. זו הייתה סוג של התגלות. מיד עם חזרתי הביתה ויצאתי לקניון, קניתי אלבום טראנסיסטי ראשון שנקרא 'Indoor' ושם הכל התחיל".
"אני סקרן באופי שלי, עניין אותי איך הכל בנוי, אני אוהב לבדוק את הפרטים הקטנים ואני חושב שמצאתי עניין בסאונד הזה שלא היה לי ברור. אז עוד לפני שהיה אינטרנט לימדתי את עצמי להשתמש בכל מיני סינטיסייזרים כאלו ואחרים, השתפשפתי וניסיתי להתברג שנה לאחר מכן באחד האולפנים. דיג'יי 'Xerox' היה מי שפתח לי לראשונה את הדלת. זמן קצר לאחר מכן אימץ אותי אייל ינקוביץ' ז"ל ומשם התחלתי לרוץ".
לאורך השנים אפשר לראות את השינויים המוזיקליים שעברו אמנים כמו אינפקטד משרום או סקאזי שסללו לצידך דרך עבור ז'אנר מוזיקלי שלם. בניגוד אליהם, הרלוונטיות שלך לאורך השנים משום מה מעולם לא נמדדה בפלירט עם ז'אנרים חדשים. הסאונד אולי בוגר יותר, שלם יותר, אבל נראה שאתה שומר עליו בערך מתחילת הדרך. למה?
"גם סקאזי וגם אינפקטד משרום עשו דרך נהדרת, היכולת להמציא את עצמך מחדש היא לא מובנת מאליה והם עושים את זה בגדול. גאונים, לא פחות. אבל אני בחרתי בדרך אחרת, האמת שזה קו שהגדרנו אני והסוכנות בתחילת הדרך. למזלי אני יודע לעשות גם 'אמביינט', 'דאון-פסיי' ובכלל לגעת בהמון כיוונים מוזיקליים".
"אבל בסוף, אני בוחר לשמור באופן יותר הדוק את הסאונד שלי. כבר שנים שאני נוגע 'בפול און', נוגע ב'דארק', משלב משהו שמצליח לעצב לי זהות ברורה מתוך הבנה שביצוע הקפיצות המוזיקליות שלי נעשות על אותה התבנית אותה ניסיתי לייצר לאורך השנים. את ההשראה אני לא שואב רק מזרמים מוזיקליים אלא בכלל מפלירטים פרטיים עם עולם הציור, הפיסול ואפילו עריכת הוידאו. ההתעסקות באמנות שהיא שונה מהעולם המקצועי שלי מצליחה לפתוח אותי יותר, מחזקת את הרוח שאני רוצה להעביר".
"בסוף, אני חושב שהמיקס הזה הוא מה שמצליח להשאיר אותי רלוונטי בעיניי קהל האנדרגראונד, ההפקות הגדולות והמסיבות הסגורות. לא רציתי אף פעם להתאים את עצמי, רציתי לעשות את מה שאני אוהב ונראה לי שזה יוצא די טוב".
די טוב זה בלשון המעטה. אתה מנצח על אין ספור מסיבות. בארץ ובעולם. איך שומרים על שפיות בתוך עולם מקצועי שמציעים לך חיי רוקנרול מסביב לפלנטה?
"אני מאוד משתדל לנהל חיי משפחה מסודרים ומעורבים מבחינתי כהורה, בין אם מקלחות, בין אם לקחת ולהחזיר את הילדים מהגן, ובין אם לעשות טיולים בשבת. זה קשה מאוד כשבממוצע אתה ישן 4 שעות בלילה, אבל בסוף זה מה ששומר עליי. כל מפיק שתשאל אותו עליי יגיד לך שהוא לא ראה אותי במסיבה 5 דקות אחרי שסיימתי לנגן".
הילד מבת ים חשב אי פעם שהוא יגיע לאן שיגיע אחרי 20 שנה של יצירה?
"חלמתי והאמנתי. היו גם משברים, תקופות שאתה מרגיש צף, לא מצליח ליצור אלא רק להופיע, תקופות שאתה רואה המון יוצרים מסביבך מגשימים את עצמם ופתאום אתה לא. החכמה היא להתאפס, לחרוק שיניים ולמצוא את המקום שלך מחדש. שם נמצא הפתח לגדול ולצמוח".
הימור על המשך הקריירה ב-20 השנים הבאות?
"פתחתי לא מזמן לייבל שנקרא 'שמאניק טיילס'. במקביל אני עובד עכשיו על כמה ריליסים שרציתי לשחרר בעבר והחלטתי לשים בצד, עובד על טראק משותף עם רייזינג דאסט ובגדול אני משתדל לשמור כל הזמן על תנועה. אני משתדל לחיות את הרגע, חולם להמשיך להופיע אבל בסוף גם מאוד קשה לדעת מה יהיה בעתיד. המון תלוי בהישרדות הסצנה".
כאמן, עד כמה אתה מרגיש את הפערים בין סצנת הטראנס למדינה?
"המדינה לא שמה רגליים לאמנים, אבל היא עיוורת למה שקורה כאן. היא מתאמצת נורא בכל מה שקשור להסברה אבל לא מבינה שהז'אנר האלקטרוני והטראנסיסטי במיוחד הוא מרכז כוח ההשפעה הכי גדול על קהלים צעירים מכל העולם, לא פחות משום דוגמנית מצליחה. אנחנו מייצגים את המדינה ומדברים עליה בגאווה, גורמים לכל כך הרבה אנשים לקפוץ עם דגל ישראל, משנים אין ספור דעות קדומות, זוכים לחשיפה של מיליוני צפיות ביוטיוב ובאפליקציות כאלה ואחרות. אני באופן אישי מקבל הזמנות מיוחדות לנגן בכל מיני אירועים של שייח'ים מדובאי ומדינות אחרות מאזור המפרץ ופוגש אותם בהודו כי מן הסתם אני לא יכול להגיע לנגן בארצם, לא פעם יצא לי לקבל איזו מתנה עם מגן דוד".
"יש לי גם קהל אוהדים באירן. אני לא מתעסק בפוליטיקה, אבל אני חושב שהמדינה חייבת לעודד את היצירה הזאת כי היא משפיעה על הדעה של מיליוני אנשים. בין אם בהכרה, תקצוב פנסיוני או כל דבר אחר שיגרום לאנשים להיות שותפים בבריאה תרבותית שמביאה לטוב ובסוף גם תשרת את האינטרס הציבורי. יש פה פוטנציאל ענק. הולנד מסומנת היום כבירת היצירה האלקטרונית - אני חושב שישראל לא רואה אותה ממטר. פשוט צריך לדעת איך למצב את זה נכון".
אז לתרבות הטראנס יש פה עתיד?
"תרבות הטראנס מדברת על מוזיקה, על אמנות. אי אפשר לעצור אותה, צריך לחבק אותה".
ומי יהיה האסטריקס הבא?
"לאו דווקא אסטריקס, אולי אמן מצליח יותר, אולי פחות, אבל אם אנחנו רוצים לסמן כוכבים אז אני חושב שהפוטנציאל נמצא בכל מי שאוהב מוזיקה. כל מי שבעל אופי בלתי מתפשר שיודע להתאפק ולהוציא טראק רק כשהוא עשוי מספיק טוב, ומבין טוב שהמוזיקה שלו היא המקצוע שלו ולא הזדמנות להיבלע בעוד וידאו מגניב באינסטגרם. הרציניים ישרדו ויתפוצצו, 'ויני ויצ'י' הם התגלמות המתכון הזה. 'רייזינג דאסט' נמצאים על אותו המסלול, אין שום סיבה שילד יחלום ולא יגיע. הוא פשוט צריך לדעת איך לעשות את זה. ככה נעשתה ההגשמה שלי".