כמה פעמים בחייכם שאלתם את עצמכם "איך זה מרגיש להיות צלם במסיבה?". כנראה שאף פעם. ובדיוק בשביל זה, אנחנו פה. כדי לפתוח לכם את התיאבון. הצעות מגונות, חוצפה ישראלית, קשרים עם כוכבים מוזיקליים, הזדמנויות ובעיקר תחושת אחריות מרכיבים רשימה עסיסית במיוחד שמהווה חלק אינטגרלי מעולמם המקצועי של צלמי המסיבות של ישראל. עכשיו, הם חושפים אותה. וגם השאלה שמעסיקה את כולנו מאז גיל 16 בערך, למה לעזאזל הפרצוף של אלפי גברים נעדר ממאות גלריות של המסיבות? הנה.
לשאלתי "איפה אני תופס אותך?", עונה לי הצלם גלב סמירנוב "יוצא מזיון". לטענתו, "חיים של צלם הם לא פשוטים, יש חודשים שאתה לא ישן ויש חודשים שאתם לא ישן אפילו פחות". והוא מוסיף: "יוצא לך להסתובב בעולם, אתם מכיר המון אנשים ומגיע למקומות שלא הצלחת אפילו לדמיין. בשלושת החודשים האחרונים יצא לי להגיע ל-17 מסיבות שונות בעולם ולפעמים אתה שוכח מה שייך לאיפה, צריך להתרכז. וזה קשה".
"אתה תמיד חייב להיות באנרגיות, גם אם אמא שלך מתה אתה חייב לבוא עם חיוך. וכמובן, אסור לך להשתכר כי בסוף אתה צריך להביא מוצר באיכות טובה. 'קטנה' תמיד אפשר לתת כדי לשמור על ראש. במסיבות והפקות זה מתחלק לשני סוגים בעיניי - הפקות שעושים לך כבוד ודואגים לך ישר לכל מה שאתה צריך וכאלו שאתה מגיע ולא מתייחסים אליך כי כולם כבר גמורים, לא פעם תופסים לך את המצלמה תחת בקשה של "לא לצלם", וזאת כשהלחץ והצפיפות גורמת לאנשים להתנהג לא פעם בצורה שהיא לא נעימה".
חיי הלילה מלאים בשמועות. זה זולג גם אליכם? אתה מקבל הצעות מגונות?
"ברור. מללכת לשירותים ועד שאלות בנוסח 'איפה אתה ישן?'. לא פעם קרה לי שבחורה ניסתה לדחוף לי אלכוהול, סמים ומה לא – כל אחת מהסיבות שלה. איפשהו אני חושב שבעידן שלנו בגלל כל האינסטגרם העניין הויזואלי נהיה מאוד חשוב לכולם, בעיקר לנשים, כשהתוצאה של זה היא שאם יש לך כמה תמונות טובות בבגד ים זה נותן לגיטימציה להמון אנשים להפוך למדריכי כושר, אנשי עסקים ומה לא. הצלם הוא המרוויח העיקרי של הסיפור הזה".
תן לי את סיפור הזהב שלך.
"לאחרונה התלוויתי לכמה אמנים שניגנו בגרמניה, כשבליינית אחת ממש רצתה לעלות לבמה – משכנו אותה אלינו ונתנו לה לרקוד. אני תמיד מצויד עם חרב עשויה מנורות לדים והיא ביקשה אותה ממני. העברתי לה אותה והיא פשוט ניפצה אותה על הרצפה. ביקשתי מהשומר שיוריד אותה וכשהוא בא לפנות אותה מהבמה היא נתנה לו בוקס בפנים".
איך זה נגמר?
"שני שומרים נוספים שראו את זה רצו לכיוונינו, ופשוט התנהל שם קרב אגרופים בזמן שהאמן מנגן על הבמה מול 50 אלף איש. לקח 5 דקות עד שהקרב הוכרע בניצחונם הלא כל כך מוחץ של חברת האבטחה. שמחנו על הניצחון והמשכנו לרקוד מינוס חרב הלדים שלי".
פיק מקצועי?
"יש הרבה. כל פסטיבל בחו"ל מרגש אותי, תמיד בצמוד לאמנים אלקטרוניים גדולים דוגמת רייזינג דאסט וסקאזי, ומלבדם, יצא לי לצלם גם את הופעותיהם של אמנים ישראלים כמו רותם כהן, שמעון בוסקילה ונטע ברזילי שזה תמיד כבוד גדול".
עמית עזריאל, גם צלם מוכר בסצנה, מציג לנו פן נוסף של עולם הצלמים: "במהלך השנים בהן אני מצלם הבנתי שאנשים בעיקר רוצים להיות קרובים לבמה, גם הקהל וגם מרבית הצלמים שאני מכיר. לא מעט צלמים בוחרים במקצוע הזה כדי להיות חלק מסצנה מסוימת ובעיקר כדי ליהנות, והאמת? זה כיף. זה נותן לך לגיטימציה לדבר עם בחורות, להיכנס לאזורים הנחשקים של האירוע, ותור זאת מילה גסה ברגע שאתה עם המצלמה ביד".
מתברר שיש מעמד לא רע לצלמים.
"החכמה היא לא לנצל את המעמד ולא להיסחף אחר הטירוף, צריך להבין שזאת עבודה, ועליך להוציא את התמונות הכי טובות שאתה יכול. זה תפקיד מקצועי אך גם ייצוגי. כשאתה עולה על במות עם אמנים רציניים שמתחילים מראג'ה ראם ונגמרים באייל גולן, אתה חייב להימנע מהחוצפה הזאת של בקשת הסלפי רק כדי שכולם יראו איפה אתה עומד. חשוב לתת ספייס וריספקט".
אני מניח אבל שיש בקשות מוזרות בהן אתה נתקל
"בטח. ממפיקים שמציעים לך לצלם בחינם תמורת כרטיס חינם ועד הבליין שאומר לי "צלם אותי", ואני נאלץ להסביר שזה וידאו והוא מתעקש בכל זאת – "אז צלם אותי רוקד". השיא היה שתפסו אותי חבורה של ערסים במסיבת בריכה שרצו לצלם ברכה ליום הולדתו של אחד החוגגים. נתתי כמה שוטים כדי לרצות אותם, ולאחר שסיימתי הם התעקשו שאשאר ואמשיך לצלם אותם. ניסיתי להמשיך לדרכי באלגנטיות וראיתי שאם לא אמשיך לצלם זה ייגמר לא טוב. אז נשארתי לצלם תחת איומים".
אחת ולתמיד, למה ההרגשה הכללית בקהל היא שאתם תמיד מצלמים רק נשים ומקורבים?
"קודם כל זה נכון, כל עוד לא מדובר במסיבה פרטית ומצומצמת בה צריך להציג את כלל החוגגים. בהפקות גדולות אתה לא צלם של אנשים, אתה צלם של אווירה – עליך להעביר דרך העדשה את הוייב הכללי שלמרות 'עם כל הצער שבדבר' אי אפשר לצלם את כולם – צריך לצלם את הדמויות שמעבירות את החוויה בצורה הטובה ביותר ולרוב מדובר באמת בנשים ובדמויות המפתח של אותו האירוע. התחושה הזאת היא תוצאה של קונצנזוס סביב הנושא – גלריה מלאה בתמונות של נשים "מוכרת" יותר מגלריה מלאה בתמונות של גברים. זו דרישה שהגיעה לרוב ממפיקים והפכה עם הזמן למובן מאליו".
צלם נוסף שמוסיף את משנתו הוא עמרי סילבר, טור מנג'ר שעם המצלמה שלו הוא מעדיף שלא להתרכז בקהל אלא באמנים עצמם תחת אג'נדה שדוגלת במיצוי יכולת המיתוג של דיג'יי כזה או אחר דרך העדשה. בין לקוחותיו ניתן למצוא את נרבו, סקאזי ומגית קקון אליה התלווה לפסטיבל טומורולנד האחרון שהתקיים בבלגיה.
תאר לי את חייו של צלם בכמה משפטים.
"צלם זוכה להגיע למקומות שמרבית האנשים לא זוכים להגיע אליהם, חווה חוויות אקסטרימיות במדינות זרות, מגלה כל זמן דברים חדשים, פוגש אנשים וצובר קשרים חזקים. משם, לא מעט צלמים מוכשרים זוכים באפשרות לנצל את הזדמנויות שנקרו בדרכם וממשיכים להתפתח במסלול כזה או אחר".
איך זה מרגיש שאמן גדול מחו"ל בוחר דווקא את התמונה שלך?
"ההרגשה שאמן או הפקה בוחרים להעלות תמונה שלך מתוך 50 תמונות אופציונליות של צלמים אחרים, היא הרגשה מדהימה. מבחור שמסתובב עם מצלמה אתה מוצא את עצמך לא פעם שגריר, ולזה אין תחושה קרובה בשום מקצוע אחר. כל אחד יכול לקנות ציוד צילום, השאלה לאן אתה לוקח את זה, איך אתה מבטא את מה שאתה רוצה להעביר ואיך אתה עורך את זה. אם זה טוב יש לך מקום בעולם המקצועי הזה".
_i.jpg "סילבר עם NERVO (צילום: עמרי סילבר)")