לא מזמן התקבצו אצלי כמה חברים טובים בסלון. שיחות על כלום הצליחו להעלות צחוק מתגלגל, התלבטות בין פיצה לנודלס (שזימנו שני שליחים של וולט לאותה הכתובת). שאכטה שהסתובבה סירבה לנוח והצליחה לעורר בקרבנו מספר שאלות קיומיות: האם מחמוד מוחא כפיים לבדו ברכב כשהוא שומע את סולדי שלו ברדיו או האם רולדין ישיקו השנה סופגנייה במילוי חצילים במיונז? הוויכוחים נרגעו רק כשהשכנה התחילה לגנוח בקולי קולות לכיוון קיר הגבס שחוצץ בין דירותינו המחולקות. רצינו לשבור את המבוכה, שיצרה הפליטה של מועדון הדאנג'ן, והגברנו את הטלוויזיה.

על המסך, קליפ שורף עיניים. מסיבת קונספט קטנטנה בלוקיישן מופרע ביותר שיצרו ב-Cercle נכון להיום: מוזיאון האוויר והחלל שבצרפת שימש כקרקע פורייה לחגיגה עליה ניצחו פאן-פוט. צמד הטכנואידים מברלין מוקמו תחת מעבורת חלל מפלצתית והצליחו לשגר את הקהל לירח. בהינו במסך כמו ילדים בזגוגית מקרר של גלידריה. שכחנו מהשכנה, שכחנו מהוויכוחים, שכחנו מהכל. כשהודיעו לנו בתחילת החודש שעבר שהאסטרונאוטים האלה מגיעים לאומן 17 להפקתם של Tel Aviv Calling, שריינו מראש את התאריך. מסקרן לדעת האם הסאונד המינימלי והעכור שלהם יכול לענות על הציפיות של בלייני ישראל שהתרגלו לחגיגות מלודיות סוחפות ועכשיו, מוזמנים לטעום חריקות אלקטרוניות שמצליחות להקפיץ את הלב.

אסור לסמוך על חברים. אחד חולה, אחד שכח וקבע עם החברה, עוד כמה עם שלל תירוצים, ואחד סתם החליט שהוא אפס ואין לו כוח. באגף הנשי? לא מצאתי ישועה אך מצאתי תובנה – הודעה לבחורה שנועדה לבשר כי היא מוזמנת לבוא איתי באופן ספונטני למסיבה, הודעה שנשלחה לאחר 23:00 בלילה, תעלה לבליין הממוצע 12 אחוז בטרייה בדיוק. את אותם אחוזים הוא יקדיש לטובת שיחה שלמה בה יצטרך למצוא את עצמו מסביר מדוע הוא נזכר דווקא עכשיו, למה הוא לא חשב עליה לפני ולדרישה "בוא נקבע לשבוע הבא, נשב כמו שצריך", הוא יענה "קבענו" (למרות שהוא לא מצליח כבר שבועיים לקבוע אפילו תור לספר). העיקר לשמור קצת בטרייה כדי להזמין את נהג המונית שהתחביב שלו באפליקציה זה לשאול שאלות. 

עמדתי קצת כמו ילד עצוב מול מאבטח ענק בכניסה לאומן. מאחוריו עמדה המארחת וביקשה ברקוד. "אני רואה שיש לך שני כרטיסים. מי איתך?", הסתכלתי לה בעיניים מבוישות ועניתי לה שבאתי לבד. היא חייכה וביקשה מגוליבר לתת לי לעבור. הוא חייך גם. נכנסתי, קניתי כוס, הדלקתי סיגריה והתרחקתי מהדוחק. מצאתי את עצמי רוקד לבד בפינת המועדון כמו סוחר סמים דרג ז'. חוויה משחררת. 

על הביט שליווה אותי - מגית קקון. אחרי עשור שלם בברלין, חזרה קקון לישראל לפני כשנתיים והצליחה למקם את עצמה בראש טבלת האמנים האהובים והמוערכים בסצנה האלקטרונית המקומית. סאונד עמוק, כמעט אטמוספרי, מצליח לנפח את הקווים הטכנואידים שלה לכדי מוזיקה מיסטית וקצבית בו זמנית, כזו שהקהל כמהה לצרוך. הוא מגיב בהתאם – מפזז, מתלהב, שורק, מרים ידיים ומתעד כל קיצו של דרופ שני. 

פאן פוט (צילום: שני רייך)
צילום: שני רייך

ללא ספק הכנה מושלמת לקראת עלייתם של פאן-פוט לבמה שהחליטו לפתוח בעוצמה. BPM גבוה מרים את ידיהם של 1,600 איש ושל עוד תיירת אחת שמסתכלת לכיווני. היא החליטה לגשת ולקרוא לי באוזן "Did you...". לא שמעתי כלום. חייכתי כמו טמבל. היא צחקה וניסתה שוב. תהיתי כמה כיף היה יכול היה להיות לי, אם רק לרגע המוזיקה הייתה נחלשת והייתי מקבל הזדמנות לדבר איתה באמצעות האנגלית הלא ברורה שלי. 

הסתכלתי עליה שוב, התקרבתי קצת בכדי להסביר לה ש-והיא פשוט נישקה אותי. הסתכלה לי בעיניים ואמרה לי שזה הלילה האחרון שלה פה ושאמשיך לבלות, היא חייבת לתפוס מונית ולעלות על הטיסה אבל שאדע שיש לנו ארץ מטורפת עם מסיבות משוגעות וחבל לה שהיא לא יכולה להישאר. פתאום אני שומע הכל ומבין אנגלית, רק אני לא מבין מדוע המטורפת הזאת נפלה עליי. היא התרחקה ורציתי לרוץ אחריה כמו מרקו אחרי אמא. היה צפוף מדי והיא נבלעה בתוך הקהל ונעלמה לעולמי עולמים.

פאן פוט (צילום: שני רייך)
צילום: שני רייך

לרקע מוזיקת טכנו עוצמתית נשארתי במקום. לא נותר לי אלא לנער את עצמי ולהמשיך לרקוד, לצלול בתוך החוויה הבועטת. המוזיקה של פאן-פוט הצליחה לגרום לי להישאר באוויר. חריקות קטנות שמבוצעות בסטייל מינימליסטי על גבי תיבות תהודה אלקטרוניות, מצליחות ליצור צלילים מהדהדים. התוצאה: סופה של כיף הצליחה להעיף את האומן 17 באוויר ואותי אחרי שעה וחצי לכיוון היציאה.

נכנסתי לפיצוציה לקנות סיגריות. "רועי אחי היית בפאן-פוט?" קרא לי חבר מאחורי הגב מלווה בידידה. "כן, לא ראיתי אותך", עניתי. "תכיר, חברה טובה מהלימודים, היינו שם במפלס העליון – אתה לא מבין מה קרה לי. באה אליי איזה תיירת, לחשה לי משהו באוזן, לא הבנתי מה היא רוצה והיא נישקה אותי". שאלתי אותו איפה היא והוא ענה "הלכה. אמרה שהיא חייבת לעלות על טיסה אבל שאדע..." – "שיש לנו ארץ מטורפת", הצטרפתי אליו. "איך ידעת?" הוא שאל בפליאה ונקרענו מצחוק. "אני גמור, נשב ואני אספר לך". "בואו נקבע לשבוע הבא, נשב כמו שצריך", הצטרפה הידידה. "קבענו", עניתי. הזמנתי מונית. זה היה ערב מוצלח.

פאן פוט (צילום: שני רייך)
צילום: שני רייך