סצנת ההיפ הופ והטראפ של תל אביב נמצאת במקום מצוין. בין כל הביטים המינימליסטים והריקים של הטכנו שהשתלט על העיר, קיימת גם סצנה איכותית ומעניינת של מוזיקה שחורה, שסוחפת אחריה לא מעט קהל. בין אם זה באטלנטה, בדרמה בר, בכולי עלמה או ברדיו EPGB – הסצנה חיה ובועטת.
אחד השמות שמובילים את הסצנה הוא DJ Moshik (מושיק בן זוהר) - מהשמות הגדולים בסצנה המקומית. "אני דיג'יי מעל לעשור. בגיל 13 לקחתי את כל הכסף של הבר המצווה וקניתי שני רמקולים", מספר מושיק על סיפור האהבה שלו עם המוזיקה, "זה מקרה סינדרלה קלאסי של ילד שרק רוצה לתקלט ונהיה דיג'יי מפורסם. זה התחיל ממסיבות כיתה, משם למסיבות בתיכון ומשם למועדוני נוער בכל הארץ".
מתי קרה החיבור להיפ הופ?
"להיפ הופ ישראלי נחשפתי לקראת הצבא. פגשתי את דיג'יי אלארם. בזמנו הייתה לו תוכנית עם אורי שוחט בשם 'החיבור'. דרך הדבר הזה נחשפתי יותר להיפ הופ הישראלי ושם, תוך כדי ההתעסקות, נפגשתי עם הרבה ראפרים ישראלים. זה הוביל לכך שבאמצע השירות הצבאי ובאופן רשמי אחרי סיומו, עבדתי עם כל ראפר בישראל - נצ'י נצ', פלד, אורטגה, לוקאץ', אקסום וכמובן קפה שחור חזק שאני הדיג'יי שלהם - אין ראפר ישראלי בלבל הזה שלא עבדתי איתו".
אם שואלים את מושיק, המהפכה של הטראפ בישראל החלה בזכות פיוצ'ר גאנג, הלייבל שהקים יחד עם שקל ואפל. "זה התחיל ממסיבות של 100 איש, התפתח למסיבות גדולות יותר של 500-600 איש ועד לחימום של וויז קאליפה בלייב פארק".
איך הגעת למצב שממסיבות של 100 איש אתה מגיע לחמם את וויז קאליפה בלייב פארק?
"כבר אז הייתי מנגן לפחות ארבעה פעמים בשבוע בתל אביב. אני חושב שהסיבה היא הרעש שעשינו כפיוצ'ר גאנג. העלנו את התודעה לסצנת ההיפ הופ בארץ שאז עדיין לא התפוצצה. הייתה שנה וחצי שהרגשנו שכל מה שעשינו לפני באנדרגראונד פתאום זוכה להכרה. בין אם זה העניין עם וויז קאליפה או 'יהיה בסדר' של קפה שחור שפתאום הגיע ל-14 מיליון צפיות. הרגשנו שיש שינוי מחשבתי כזה שהפך את ההיפ הופ לגדול ואנחנו היינו חלק מזה".
מתי הבנת שההיפ הופ באמת התפוצץ?
"כשעם קפה שחור חזק הגענו למצב שעשינו 80 הופעות בחודשיים".
הקהל הישראלי לא יודע לשלם 500 שקלים להופעה
למרות ההצלחה גדולה של ההיפ הופ. הסצנה לא התפוצצה כמו סצנת הטכנו.
"היפ הופ זו סצנה שתמיד תשתייך לצעירים. אנחנו מדינה קטנה, אבל אני מאמין שיש מקום למוזיקה שחורה. הטכנו הוא טרנד ומה לעשות, אנחנו לא אירופה. הישראלים בבסיס שלהם רוצים חפלה והטמפו של טכנו לא באמת יורד להם בגרון. זה טרנד וזה יחלוף".
אתה לא חושב שזה יחזיק?
"שמע, זה עשה מאוד טוב לכל מי שמתעסק בתרבות וחיי לילה בישראל".
איך זה השפיע עליך כמישהו שמנגן היפ הופ?
"הציוד במועדונים הוא ברמה גבוהה יותר כי מארחים דיג'ייז בינלאומיים שאומרים 'אם אין לי את הפלטה הזו אני לא מנגן', אז המועדון פתאום משקיע בציוד. פעם הייתי מגיע למועדונים מאוד מוכרים ובמקום כפתורים היו פקקים של בירה. אני מדבר איתך על המועדונים הגדולים בישראל".
למה לא מגיעים לכאן אמני היפ הופ גדולים?
"בתור מישהו שעבד בחברת הפקת הופעות מוכרת אני יכול להגיד שהצעירים שיוצאים למסיבת הם לא הצעירים שקונים כרטיסים להופעות. אלה קהלים שונים לחלוטין. יש לנו הישראלים בעיה להוציא כסף על תרבות. לא השרישו לנו את זה מגיל צעיר, אין לנו את התרבות הזו".
רד הוט צ'ילי מגיעים ומוכרים כאן עשרות אלפי כרטיסים ביום אחד.
"זו להקה חוצת קהלים וחוצת דורות. בודדים אמני ההיפ הופ שיגיעו לישראל שאנשים בכל גיל ובכל ז'אנר יכולים להתחבר אליהם".
עזוב הופעות פארק, למה אין הופעות קטנות יותר?
"אני מאמין שזה ענייני תקציב. הקהל הישראלי לא יודע לשלם 500 שקלים להופעה. להיפ הופ הלא סופר מיינסטרימי חסר את הלהיטים כמו שיש נגיד ב-EDM. מה גם שזול יותר להביא דיג'ייז".
ב-2016 יצא מושיק לטור גדול בארה"ב עם קפה שחור חזק. משם, המשיך לטור עצמאי במרכז אמריקה ובאירופה, אליה חזר מספר פעמים גם כדיג'יי וגם עם החברים מקפה שחור. כשנשאל מה לדעתו אנחנו צריכים ללמוד על התרבות הבילוי מהאמריקאים, ענה: "תרבות ה'אין בקשות'. אנשים באים לחוות חוויה מסוימת. שם לא באים לדיג'יי לבקש שירים, זה משהו שקורה רק בישראל".
מושיק שיתף אותנו גם בסיפור מעניין במיוחד מחוויותיו באמריקה, שהסתיים בפגישה עם אחד השמות הכי חמות בעולם המוזיקה כרגע. "כשהייתי בלוס אנג'לס פגשתי את ה-A&R של רודי ריץ' במסיבת בריכה. הוא הכיר לי אותו ואמר לי 'זה רודי ריץ', הוא יהיה הדבר הגדול הבא'. לחצתי לו את היד אבל הוא היה נראה סתם ילד כאפות ופתאום הוא האמן הכי גדול באמריקה. מה שקורה שם עם התרבות מדהים".
ומה לדעתך להם יש ללמוד על תרבות הבילוי מאיתנו כאן?
"עניין השעות. ברוב המקומות בהם ביליתי בארה"ב המסיבה נגמרת ב-02:00. מכבים לאנשים את המוזיקה ואומרים להם 'לכו הביתה'. כאן העניין שונה. לא מספיק מעריכים את תל אביב. זו אחת הערים היחידות בעולם שבה כל יום בשבוע אתה יכול לצאת ולהידפק עד שש בבוקר. בנוסף, אנחנו מאוד חזקים בעניין הבטיחות בבילוי, למרות שנוטים להגיד שלא".
"ילדות בנות 19 שרק אתמול סיימו צבא מחליטות מי נכנס ומי לא. אם יתנו לאנשים לעשות סלקציה כמו בני אדם יהיה בסדר"
לא כולן מרגישות את זה, בטח לא בהיפ הופ.
"להיפך. בבסיס שלה תרבות ההיפ הופ יותר מכבדת נשים מאשר תרבות הטכנו או ה-EDM. לא ראיתי או שמעתי פעם אחת על סיפור של בחורה ששמו לה סם אונס או על דברים שהתפתחו למעבר לרמת 'הוא נגע לי בתחת ואז הוציאו אותו מהמועדון".
אז כן ראית גברים שנוגעים במישהי.
"כן, כי רוב בני האדם מטומטמים ולא מבינים שבחורה יכולה להתלבש ולרקוד איך שהיא רוצה במועדון, בטח במסיבת היפ הופ. היפ הופ הוא סקסיסטי כי ככה זה התגלגל, אבל זו לא מוזיקה שאמורה להיות מאוד רצינית".
אתה לא חושב שבהתאם לכל מהפכת ה-#MeTOO זה ישתנה?
"לא, ההפך, אני חושב שאם בחורה רוצה להגיד 'Im’a ride the dick all night' כי זה מה שבא לה להגיד אז סבבה, מי אני שאשפוט אותה? ואם לא בא לה אז גם סבבה, הכל טוב".
ומצד שני אם גבר שר את זה זו לא בעיה?
"לא. מה הבעיה? בסוף המוזיקה היא כיף ואנשים באים לעשות כיף. אף פעם לא היה בעיני מקום לביקורת על אובר פתיחות או אובר יצירתיות. אפשר להגיד 'אני לא אוהב את זה', או 'אני לא מתחבר לזה', אבל אי אפשר להגיד 'זה לא בסדר לעשות את זה'. את יכולה לשיר על הכ*ס שלך ועל כמה הוא רחב ותהיה מישהי שכן תתחבר לזה".
מה הצעד הבא של ההיפ הופ ברמת המועדונים?
"אנחנו נראה בשנה הקרובה חזרה לתרבות של מועדון אמיתי ושל אנשים שבאים לרקוד ולחוות עם הדיג'יי איזשהו תהליך. ברמה של ההיפ הופ נראה מבחר יותר רחב של מוזיקה. הדיג'ייז יהיו חייבים לרענן את עצמם. ככה זה היה לפני שהיפ הופ הפך למסחרי כמו שהוא היום וזה הגלגול השני שהוא יעבור. המנעד המוזיקלי יהיה חייב להתרחב".
"Let's Mars זה גילטי פלז'ר מדהים"
ומה עם הפקה? בימי אלה עובד הדיג'יי המוכשר על EP. "יש פרויקט ביטים שאני עובד עליו ויצא השנה. מתוכנן לצאת EP עד סוף השנה הזו. יהיו שם שיתופי פעולה עם אמנים לא לא ישראלים".
בנוסף, מושיק ייצא יחד עם Let’s Mars, ההרכב בו הוא משתף פעולה עם הזמרת טליה לונדונר והמפיק אורן עמנואל, לפסטיבל SXSW, פסטיבל הקולנוע והמוזיקה הענק שמתקיים מדי שנה באוסטין, טקסס. הפסטיבל נחשב לאחד מהבמות הגדולות לחשיפה של אמנים צעירים, ובין השמות שהתגלו שם אפשר למצוא את סקרילקס, בון איבר, ארקטיק מאקניז ואיימי ווינהאוס.
"היום אני מאוד בהיפ הופ אבל מאז ומתמיד הבסיס שלי היה קצת יותר מתוחכם, דברים כמו Cashmere Cat היו חלק ממה שאני אוהב ומה שאני שומע וגם הרבה פעמים מה שאני מנגן במקור שלי. כששמעתי סט של קאשמיר קאט בניו-יורק בטרמינל 5 זה שינה לי את החיים. זה סט שהפך לי אתה קופסא", סיפר מושיק כשנשאל על החיבור לסגנון הייחודי של Let's Mars. "בתקופה שלי בפיוצ'ר גאנג המוזיקה הזו הייתה מוצאת את עצמה בסטים שלי. Let's Mars זה גילטי פלז'ר שהוא מדהים, פרויקט ברמת גימור שלא חשבתי שאעשה בחיים שלי. זה קורה בעיקר בזכות השותף שלי אורן עמנואל שהוא מדהים וטליה לונדונר שהיא ווקליסטית אדירה. התברכתי בזכות לעבוד איתם וזה מגניב".
איפה אתה בעוד חמש שנים?
"אין בישראל באמת אחיזה במציאות המוזיקלית העולמית. אנחנו מדברים על זה שקשה להביא לפה אמנים, זו לא פונקציה במדינות אחרות. מאוד קשה כאן לדיג'ייז ולמוזיקאים בכלל, בטח כאלה שחושבים גלובלי. כמו שאני עובד שנים עם קפה שחור חזק, מחר אני יכול לעבוד עם ASAP Mob, אין הבדל. הם יקבלו מוצר בן זונה כי המוצר הזה הלך בישראל וכי המוזיקאים הישראלים הם חיות. אנחנו עוברים את הטירונות הכי קשה מכל מוזיקאי אחר בעולם. אנחנו מגיעים לבמות ואין כלום אז אנחנו מאלתרים. לא סתם אנשים כמו דניס לויד, דודו טסה וויני ויצ'י מצליחים בעולם – הם פשוט חיות".
אז אתה רואה את עצמך עוזב את ישראל?
"המטרה בשנה הקרובה היא לפתח את עצמי החוצה כמה שיותר. זו אחת הסיבות שאנחנו עושים את SXSW וזו הסיבה שאני עושה את הטור באירופה. השאיפה היא להמשיך לנגן כמה שאפשר ואחרי זה לקחת את הדברים האלה לכיוון אולי עסקי, אולי טכנולוגי ואולי אפילו לנהל תחתיי דיג'ייז אחרים. הדבר הכי חשוב מבחינתי הוא לשמור על הכל אמיתי, באמת מוזיקה טובה. כשהמוזיקה תפסיק לעניין אותי – אני אלך לעשות משהו אחר".
לאן היית רוצה לעבור?
"ארה"ב ללא ספק. בטור עם קפה שחור הבנתי משהו חשוב על הסאונד האמריקאי. כשאתה מגיע למיאמי יש ז'אנר אחד ששולט, בלוס אנג'לס, יש סגנון אחר לגמרי, ואז, כשאתה מגיע לניו-יורק, והכל שונה. אתה אומר 'אוקיי, זה אשכרה תרבות. לכל מקום יש סאונד משלו'".
אתה לא מרגיש שתל אביב יש את הסאונד שלה?
"לתל אביב יש ללא ספק את הסאונד שלה וזה בעיקר בזכות אנשים כמוני. אנחנו יצקנו את הסאונד הזה להיפ הופ. אני יכול לנגן טראק מ-1992 ואז טראק מ-2020. זה מאד ורסאטילי. אני חושב שהדיג'ייז שלנו מאוד מעודכנים, אבל הרבה פעמים מפחדים למתוח את הגבולות ובצדק כי לקהל פה קשה הרבה פעמים לעכל דברים".
איפה הסצנה בארץ עוד 5 שנים?
"אם לא יהיה שינוי בקצב סגירת המועדונים ובקצב שהעירייה מהדקת את הטבעת של החוקים סביב המועדונים אנחנו נהיה בבעיה מאוד קשה. אני לא מאשים אף שוטר. אני פשוט חושב שברמה החוקית יש חוסר הבנה בין הרשויות לבעלי העסקים. הרשויות לא מבינות שהעסקים האלה, שמתנהלים בצורה תקנית ולא עושים משהו שמסכן חיי אדם, צובעים את הלילה בתל אביב. בלעדיהם – אין תל אביב. בלי כולי עלמא, רדיו, הבלוק וכו' – תל אביב היא לא אותו דבר. עם כל הכבוד למועדוני ענק, זו תל אביב האמיתית ולשם יוצאים תל אביבים. כשאני הולך בעולם ואומר 'בתל אביב יש חיי לילה פיצוצים' אני רוצה לעמוד מאחורי המילה שלי ולא לדבר על פיצוצים כשהמשטרה סוגרת לי את המוזיקה ב-2 בלילה ביום שישי".
לאן "הקרב" הזה בין הבליינים למשטרה והרשויות הולך?
"אני חושב שברגע שהרשויות יבינו שמסיבה היא אירוע תרבותי, ושברגע שמארגני האירועים יתייחסו לזה ככה ויתחילו להכיל סלקציה, דברים ישתנו. אין מה להתייפייף. יש אנשים שברמה התנהגותית כבר בכניסה למועדון אתה רואה שהם בעלי פוטנציאל לעורר בעיות".
אבל הרבה פעמים זה הולך למקום גזעני ולא מכניס אנשים בגלל צבע עור או מבטא. זו בעיה?
"יש בעיה כי לא יודעים לעשות סלקציה, אם ידעו לעשות סלקציה זה יהיה בסדר. ילדות בנות 19 שרק אתמול סיימו צבא מחליטות מי נכנס ומי לא. אם יתנו לאנשים לעשות סלקציה כמו בני אדם יהיה בסדר. אני לא אומר שצריך להמשיך לעשות את הסלקציה המטומטמת שיש במקומות מסוימים ואני לא אומר אל תכניס אתיופים או ערבים, אבל אתה כן אתה רואה מי מועד לפורענות ומי לא. יש אנשים שזו העבודה שלהם בעולם אבל בארץ המקצוע סלקטור לא קיים. ברגע שזה יהיה, יהיה קל יותר לייצר סביבה בטוחה לגברים ונשים ולהפוך את זה לאירוע תרבותי".