סיבוב ראשון: כריסטיאנו בנוקאאוט

כריסטיאנו רונאלדו (פורטוגל-ספרד 3:3): אתה נכשל עד שאתה מצליח

בפרסומת מ-2006 חשף מייקל ג'ורדן את סוד ההצלחה שלו. "החטאתי יותר מ-9,000 זריקות בקריירה", הסביר גדול שחקני הכדורסל בכל הזמנים. "הפסדתי כמעט 300 משחקים. 26 פעמים בטחו בי ונתנו לי את הזריקה המכרעת – והחטאתי. נכשלתי שוב ושוב בחיי. ובגלל זה אני מצליח".

כריסטיאנו רונאלדו – כנראה הדבר הקרוב ביותר למקבילה כדורגלנית של מייקל ג'ורדן בכל מה שקשור לשאפתנות ותחרותיות – היה חותם על המונולוג הזה בעיניים עצומות. תחליפו את 26 הזריקות המכריעות של ג'ורדן במשחקי NBA ב-44 הבעיטות החופשיות של רונאלדו במשחקי יורו ומונדיאל ותקבלו כמעט את אותה המשוואה: לא משנה כמה אתה מחטיא כל עוד אתה מאמין שבסוף תפגע; כישלון הוא רק עוד תחנה בדרך להצלחה; וכיוצא באלו קלישאות העצמה קצת נלעגות שבידיים וברגליים של ספורטאים כמו ג'ורדן ורונאלדו הופכות לניצחונות.

כשרונאלדו נעמד בדקה ה-88 מאחורי כדור העונשין, הוא התייצב לא רק מול החומה הספרדית ומול דויד דה חאה, אלא גם מול מיליוני צופים בבתים שנחרו כלפיו בבוז. הם הכירו את הסטטיסטיקה, הם ידעו שהוא יחטיא. הוא הרי החטיא כבר 44 פעמים. למה שהפעם זה יהיה אחרת?

כי אתה נכשל שוב ושוב בחייך. ובגלל זה אתה מצליח.

Amen @Cristiano pic.twitter.com/96Kcuxy30i

— andytelasai ���� (@andytelasai) June 16, 2018

השער הזה לא היה רק חותמת מושלמת למשחק אדיר של רונאלדו, אלא גם הסיום הראוי לו. בלעדיו, המלעיזים היו יכולים להמעיט בהישגו של רונאלדו, להתעלם מתצוגת התכלית הכללית שלו במשחק ולרדד אותה לכדי צמד שערים שאחד מהם הושג בפנדל, ועוד כזה שכרוך בנפילה מוגזמת (פנדל מובהק, אגב), והשני הוא בכלל טעות שוער איומה (ייתכן שבעוד כמה ימים כבר לא נאשים את דה חאה אלא את כדור הטלסטאר, אבל זה עניין אחר). בקיצור – משחק בינוני.

אז כדי שאיש לא יתבלבל, רונאלדו חתם את ההצגה שלו בפינאלה שעוד לא ראינו: שער מבעיטה חופשית בטורניר גדול. ועוד איזה טורניר, ועוד איזה שער, ובאיזו דקה, ומול איזה שוער.

היו רגעים במשחק שבהם זה היה נראה אבוד. בדקה ה-22, כשרונאלדו סגר מגרש כדורגל מרחבה לרחבה במאוץ של תשע שניות רק כדי לראות את גונזלו גדש מאבד בישול זהב, נדמה היה שאין טעם בכל המאמץ. ספרד מוכשרת מדי, פורטוגל מוגבלת מדי, וכל המשחק הזה הוא רק לפרוטוקול. היתרון המקרי יימחק (כפי שקרה בתוך דקה) והסדר ישוב אל כנו. מוטב לפורטוגל לשמור כוחות למשחקים הבאים בבית. שם מחכות הנקודות.

אבל פורטוגל לא יכולה לוותר על משחק, משום שיש לה על מי להשליך את יהבה, ויתר על כן – הוא ימשוך את היהב בין אם תרצה ובין אם לא. לא רק שהעגל הפורטוגלי רוצה לינוק – הפרה בטירוף הנקה.

 כי לוותר על משחק זו לא דרכו של רונאלדו. הוא יודע לשמור כוחות (כפי שאפשר היה לראות ברגע אחר במשחק, בו הוא נעמד במקום בשעה ששחקני ספרד התמסרו סביבו), אבל הוא לא יודע לשמור תיאבון. הרעב שלו לנצח – רעב שאין לו אח ורע בכדורגל, רעב ג'ורדני – שולח אותו להסתער שוב ושוב, מול כל נבחרת, עדיפה ככל שתהיה. הוא לא מכיר בחולשת קבוצתו, הוא לא מכיר בעייפות החומר – והוא לא מכיר בסטטיסטיקה שאומרת שרונאלדו מחמיץ בעיטות חופשיות בטורנירים גדולים.

נתון סטטיסטי מבהיל כזה עומד בפני ספורטאי כחומה מנטאלית. אבל כשכריסטיאנו רונאלדו רואה חומה, הוא שואל את עצמו איך לסובב מעליה את הכדור. ולפעמים זה מצליח לו. גם אם צריך להיכשל 44 פעמים לפני שזה קורה.

ליונל מסי (ארגנטינה-איסלנד 1:1): להיות יותר טוב מרונאלדו זה לא מספיק

את קרב האיתנים המעשי בין מסי ורונאלדו – זה שמתנהל על המגרשים – מלווה קרב תודעה של מיתוג כוזב ומחנאות ילדותית. ובעוד שבקרב על הדשא מתחרים שני הכדורגלנים, הרי שהקרב התודעתי מתנהל לכאורה רק בראשו של אחד מהם – רונאלדו, ששובץ לתפקיד הגיבור הרע בסיפור, ולכן הוא רדוף לכאורה על ידי רגשי נחיתות מול מסי, בן האלים שמרחף מעל העימות הארצי הזה. מובן שזה קשקוש נטול בסיס עובדתי, אבל מיתוג לא נשען על עובדות; הוא נשען על דימויים.

הגרלת המונדיאל הפכה את היוצרות המדומיינות; רונאלדו קיבל את ההזדמנות לקבוע את הרף, מסי נדרש לעמוד בו. למען האמת, זו לא היתה תחרות הוגנת עבור רונאלדו: בעוד שהוא נדרש להוביל לבדו קבוצה בינונית מול נבחרת מבריקה ואחת מהפייבוריטיות לזכייה, מסי חבר לכוכבים כמו אגוארו ודי מריה למשחק נוח לכאורה מול נציגת המדינה הקטנה ביותר שהשתתפה אי פעם במונדיאל.

אבל רונאלדו עמד באתגר – וכשהוא עשה זאת, הוא הציב את הרף הכי גבוה שאפשר, במקום שבו מסי היה צריך לכבוש שישייה כולל שער נגיחה עם האף רק כדי לסיים בתיקו. לצערו, הוא לא הצליח לכבוש אפילו שער בודד, ואפילו לא להוביל את נבחרתו לניצחון.

כדי להעצים את הכישלון, המשחק של מסי מול איסלנד התגבש לכדי תמונת מראה של המשחק של רונאלדו מול ספרד. על כל שער של רונאלדו ניתנה למסי הזדמנות לתשובה סימטרית: בעיטה כנגד בעיטה, כדור עונשין כנגד כדור עונשין, פנדל נגד פנדל. ומסי – 11 בעיטות לשער ללא כיבוש, המאזן הגרוע ביותר שרשם שחקן ארגנטינאי מאז 1966 – החמיץ את כולן.

גם ללא הגרלת הבתים וההצגה של רונאלדו, מסי מגיע למונדיאל – כפי שהוא מגיע לכל טורניר גדול בעשור האחרון – עם רף ציפיות עצום, שונה בתכלית מזה של יריבו ההיסטורי. כל הישג של רונאלדו בנבחרת הוא הצלחה עצומה; כשהוא מוביל את פורטוגל לזכייה ביורו זו סנסציה, כשהוא מעמיד את נבחרתו כשווה מול ספרד זה נתפס כניצחון. אבל אם פורטוגל לא הייתה זוכה ביורו או שהייתה מובסת על ידי ספרד –אף אחד לא היה בא בטענות לרונאלדו. זה היה מתבקש.

זו לא המציאות שבה משחק מסי. ארגנטינה שלו – נבחרת עם עבר מפואר והווה משובץ כוכבים – היא תמיד מועמדת לתואר. סיכוייה לזכות במונדיאל, על פי סוכנויות ההימורים, גבוהים פי יותר משלושה מאלו של פורטוגל. עבור ארגנטינה, תיקו מול איסלנד הוא הפסד, וכל הדחה לפני חצי הגמר לפחות תיחשב לכישלון. לא להעפיל מהבתים? זה כבר יהיה סוף העולם. או סוף עידן מסי. יש ארגנטינאים שעבורם אין הבדל בין השניים.

למסי לא היה משחק קטסטרופלי מול איסלנד, אבל היה לו משחק איום מול ההיסטוריה: ההיסטוריה ששיחקה יום קודם לכן מול ספרד ועשתה את כל מה שהוא נכשל בו למחרת; וההיסטוריה שישבה ביציע במוסקבה ושהביאה לפני 32 שנים את גביע העולם לבואנוס איירס בפעם האחרונה. גם בזה נבדל מסי מרונאלדו: האחד כבר הבטיח את מעמדו כשחקן הטוב ביותר בתולדות מולדתו; השני עדיין נאבק על מקומו בקרב שעבור אחדים נראה אבוד. רונאלדו ומסי מתנגחים על תואר השחקן הטוב בדורנו, אבל מסי מנהל במקביל קרב נגד ההיסטוריה, נגד גדול שחקני ארגנטינה – ואולי העולם. רונאלדו צריך להיות טוב יותר ממסי; מסי צריך להיות טוב יותר גם ממראדונה.

למסי עוד יש זמן לתקן. למרות האכזבה העצומה, תיקו הוא בסופו של דבר תוצאה סבירה בשלב הבתים, וניצחון מול קרואטיה – הקבוצה הבכירה האמיתית בבית ד' – יטרוף שוב את הקלפים. בניגוד לאיסלנד, שהציבה חומת פיורדים מול ארגנטינה, סביר להניח שקרואטיה תאפשר משחק פתוח יותר; וחורחה סמפאולי ודאי יבצע כמה תיקונים נדרשים ואולי ישחרר עוד קצת כישרון להרכב. אולי נראה ביום חמישי ארגנטינה אחרת, כזו שמביאה לידי ביטוי את די מריה ואגוארו, וגם את דיבאלה ופאבון. אם ארגנטינה תשתחרר מהשעבוד שכפתה על עצמה, היא אולי תצליח למצות את הפוטנציאל שטמון בה. זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לה – להפסיק להאמין ששחקן בודד הוא המשיח. במילים אחרות: להפסיק להיות פורטוגל.