מאניה דיפרסיה היא מחלה נוראית. פגשתי בעבר אנשים שסובלים ממנה והלב התמלא רחמים. מעבר להיותה מחלה בלתי צפויה, הנפש של האדם שסובל ממנה היא אחד הדברים הכי שבריריים בעולם. הקפיצה מאושר ושמחה לבורות של דיכאון, השינויים במצבי הרוח, הדמעות, הצחוק, הכימיה המשובשת בראש, והתקווה. אוי, התקווה.
המשחק נגד קרואטיה היה (עוד) נקודת שפל בהיסטוריה של הכדורגל הארגנטינאי. אחריו הייתי ב-100% דיפרסיה. נכנסתי במסי, בנבחרת, בסמפאולי, בכל מה ששני פסי התכלת והשמש הדיכאונית סימלו אחרי הלילה השחור של יום חמישי שעבר. לא ראיתי שום תקווה באופק. מבחינתי, כל סגל הנבחרת היה יכול לעלות מיד על מטוס חזרה לבואנוס, ברצלונה, מנצ'סטר – כל מקום אחר שהוא לא רוסיה. קמתי בשישי האחרון בבוקר עם אבן עצומה שנתקעה לי עמוק בלב והלכה והתדרדרה לכיוון הבטן. הרגשתי רע, פיזית. אלוהים ישמור, איך אפשר להרגיש ככה בגלל משחק כדורגל?
בשעה 15:00 נכנסתי לישון. לא היה לי כוח לכלום. שנ"צ של שישי תמיד היה קדוש בעיניי, אבל הפעם זה לא היה עניין של קדושה או מנוחה – רק רציתי לעצום עיניים ולהשתיק את הקולות בראש. לנסות ולהקהות קצת את הכאב. דיפרסיה במיטבה.
התעוררתי ב-18:00, בדיוק לשריקת הפתיחה בין ניגריה לאיסלנד. אני ועוד מיליוני ארגנטינאים שבורים ברחבי בעולם ידענו שניצחון ניגרי ישנה את כל התמונה וישאיר סיכוי טוב לארגנטינה לעלות לשמינית הגמר. וזה מה שקיבלנו: 2:0 לניגריה מצמד של אחמד מוסא, שבעיתונים בארגנטינה זכה לכינוי המקסים "ליונל מוסא". לא יודע, יש לי תחושה שמוסא לא ממש אהב את ההשוואה.
יום שישי, 20:00. השבת כבר נכנסת, והנה הגיעה המאניה שאני מכיר כל כך טוב: אחרי הדיכאון של הבוקר, הלב חזר להאמין. וזאת תחושה נוראית לא פחות מהדיפרסיה. הניצחון הניגרי מילא לי את הלב באושר, אבל הראש היה מדוכא כמו אחרי ההפסד לקרואטיה. עוד פעם יש לנו סיכוי? באמת? לא נמאס כבר? שמחתי, התבאסתי, צחקתי צחוק משוחרר והתפללתי לתוך הכרית. איזה דבר נורא ומדהים זה כדורגל. איזה דבר קשה ומקסים זה להיות אוהד נבחרת ארגנטינה. זה הרבה יותר מסתם רגש – זאת אהבת אמת שקורעת לי את הלב שנה אחרי שנה.
בשנת 2001 דייגו ארמנדו מראדונה הגיע לאצטדיון של בוקה כדי לפרוש ממשחק פעיל ולהיפרד מול עשרות אלפי ארגנטינאים שחייבים לו לא מעט מהרגעים הכי יפים שלהם. הוא עמד שם במרכז המגרש, ניסה לעצור את הדמעות, ונתן את אחד הנאומים הכי גדולים בתולדות הכדורגל הארגנטינאי. "כדורגל הוא הספורט הכי יפה ובריא בעולם, שלא יהיה לאף אחד ספק לגבי זה", קונן דייגו מול יציעים המומים ורועדים. "זה שאדם טועה, זה לא אומר שהכדורגל צריך לשלם את המחיר. אני טעיתי ושילמתי. אבל הכדור? הכדור לא מתלכלך לעולם". הוא לא הצליח לעצור את הדמעות.
הנאום הקצר הזה של גדול שחקני ארגנטינה בכל הזמנים צריך להיות מוקרן היום בלי סוף בחדר ההלבשה של הנבחרת. המצב רקוב, ההתאחדות מושחתת, המדינה עוברת ימים קשים עם שביתות ופוליטיקה נוראית שמחריבה כל חלקה טובה, מסי לא מופיע, סמפאולי אוכל פטריות הזיה לפני שהוא בונה הרכב, וכמעט חזרנו הביתה עוד לפני שנגמר שלב הבתים. אבל הכדור? הוא לא מתלכלך אף פעם.
ואת זה הם חייבים לזכור: לעלות היום על הדשא, ללכלך את המדים ממאמץ, להזיע את נשמתם, ולשמור על הכדור נקי מכל הרעש והבלגן. אולי אז גם אני אמצא תרופה למאניה-דיפרסיה.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
