על כוכבים שנפלו והגורל המשותף של דייגו ודונגה

שחקן עבר גדול קיווה להוביל את הנבחרת שלו לתואר עולמי בדרום אפריקה. החל את הטורניר בצורה נפלאה, אבל ברגע שעמד מול אתגר אמיתי וקבוצה חזקה, הוא קרס ולא ידע מה לעזאזל הוא אמור לעשות. הוא לא תרגל אופציה של פיגור, הכוכב המוביל שלו לא מתפקד והאוהדים רוצים גביע. התוצאה בסופו של דבר: כישלון חרוץ. לא נאמר על מי מדובר? תבחרו: דונגה או מראדונה. זה לא משנה.

הדימיון בכישלון בין שני המאמנים של הנבחרות הבכירות בדרום אמריקה הוא מדהים. שניהם הגיעו בפעם הראשונה בגביע העולמי למצב של פיגור ברבע הגמר ופשוט לא ידעו איך לתפקד. מראדונה המוכר, שקופץ על הספסל ומשחק בעקבים על הספסל, נעלם כלא היה והוכיח שאולי הנבחרת הלאומית קצת גדולה עליו. דונגה? אותו הדבר. מי שפינטז על גמר בין השניים יצטרך לחכות לקופה אמריקה. מזל שיש את אורוגוואי הקטנה שתציל את כבוד היבשת. 4 נבחרות מדרום אמריקה הגיעו לרבע הגמר, רק אחת נשארה.

דייגו אמנם ספג ביקורות על אי זימונו של אסטבן קמביאסו הנפלא של אינטר, אבל אי אפשר להגיד שהוא השאיר כוכבים גדולים בבית. גם הזימונים המוזרים של חואן ורון ומרטין פאלרמו עברו בשקט יחסי.

הבעיה העיקרית שלו היתה בעיה שכל העולם ידע עליה כבר מלפני חודש: אין לארגנטינה הגנה, והכדורגל של השנים האחרונות הוא כדורגל שמתחיל בהגנה. גרמניה גיחכה לקלות שהיא טיילה ברחבה של היריבה שלה, שאמורה היתה להיות הרבה יותר "יריבה".

מסי הוא לא דייגו

המונדיאל הנוכחי הוא לא מונדיאל של שחקנים גדולים. מסי וקאקה הלכו הביתה בהפרש של יום ולא הראו שום דבר ממה שכל אירופה מכירה. החוכמה היא לככב במשחקים הגדולים ופחות מול חטאפה ו-ויאריאל. גם רונאלדו מזמן בבית ו-ויין רוני בקושי הגיע לדרום אפריקה. הקבוצות המגובשות (כמו גרמניה) הביאו למצב שהכוכבים נופלים, רק בלי לבקש משאלה.

אפשר לתת למסי וקאקה הרבה קרדיט על עונה נפלאה, אבל את הקיץ הם ירצו לשכוח. יכול להיות שהעונה הקשה פגעה ביכולת שלהם ויכול להיות שהלחץ הגדול מהבית להוביל את הנבחרת שם להם משקולות על הרגליים, אבל בסוף הכל תירוצים.

האחרון שעשה משהו דומה הוא זינדין זידאן שהביא במו רגליו וראשו את אליפות העולם היחידה של צרפת. מסי לא הביא את ארגנטינה אפילו לחצי הגמר. ייקח לו עוד הרבה עד שיוכלו להשוות אותו עם הגדול מכולם, מספר 10 של ארגנטינה. נראה שתם העידן ששחקן אחד לוקח על הגב נבחרת שלמה.

דייגו הוא הסיפור של המונדיאל הזה. האיש שרקד על הקווים במשך ארבעה ניצחונות נתקע בקיר הגרמני בהפסד כמעט ידוע מראש. עבור ההתקפה הגרמנית, ההגנה של ארגנטינה היא טיול בפארק, בדיוק כפי שהיה לגרמנים נגד אנגליה. האחריות של מראדונה היתה למצוא פיתרון לאי הגנה שלו. 4:0 הוא לא ממש פיתרון.

אול יו ניד איז לאב

ההצלחה הגרמנית החלה דווקא בסיום ההפסד לסרביה בשלב הבתים. לאב כינס מסיבת עיתונאים, הגן על שחקניו בחירוף נפש ונתן לתקשורת את ההרגשה שגרמניה בדרך הנכונה. במדינה האמינו למאמן שהוכיח עד כמה הדרך שלו היא דרך נכונה.

שלב חצי הגמר מורכב מארבע נבחרות שלא רבים נתנו להם סיכוי (אולי מלבד ספרד) אבל היופי הוא לראות איך מאמנים שאינם נחשבים לאטרקטיביים אולי בעיני הציבור הביאו את הכדורגל במדינה שלהם לשיא חסר תקדים בחודש ימים.

דונגה נפרד מנבחרת ברזיל ואף אחד כנראה לא מזיל דמעה, רק שהשאלה היא האם דייגו מראדונה ייפרד מארגנטינה. התקשורת תצטער על כך, האוהדים יבכו על זה, אבל בהתאחדות במדינה יודעים היטב שהמונדיאל הבא ייערך בברזיל והגיע הזמן שיגיע מאמן שיוביל את ארגנטינה לפחות לחצי גמר, שם היא לא היתה מאז 1990.