במקום גרעינים, תותים בקצפת
בתור אחת שכבר הייתה בלא מעט אירועי ספורט גדולים, איילת כץ חשבה שהיא ראתה כבר הכל – אבל אז היא הגיעה לווימבלדון, ונלקחה במכונת זמן לעולם בו מסורת היא לא מילה גסה, וגילתה שלבית המלוכה הבריטי אין מונופול על הקלאסה האנגלית. כך, גם בהיעדר פדרר ונדאל – הטורניר הזה הוא עדיין הכי מרגש בעולם
לפני ארבע שנים התמזל מזלי והצלחתי לשים את ידי (וכספי) על כרטיס כניסה למשחקים. כחובבת ספורט שכבר זכתה להיות נוכחת בלא מעט אירועים גדולים בארץ ובחו"ל, ציפיתי למצוא את עצמי שוב מוקפת ברבבות אנשים מצוידים במיטב אביזרי העידוד, נלהבים וקולניים. לא חשבתי שאגלה שנקלעתי, בעצם, לאירוע עם אופי של החלפת משמרות בבית המלוכה הבריטי.
את האלגנטיות והנימוס המופרז פגשתי כבר בכניסה למתחם עם מראה הסדרנים המחויטים והמעונבים. לצידי ביציעים התיישבו גברים עם מקטורנים ונשים בעלות כובעי קש עם סרטים ומחרוזות פנינים. יחד עם הצמחייה הקצוצה בקפידה השמורה בעיקר לגנים מלכותיים, וצבעי הירוק-סגול הבולטים מכל עבר כחלק מתפאורת המשחקים, נוצרה תחושה הרמונית שלא מדובר בעוד טורניר ספורט המוני, אלא באירוע טקסי מכובד, שלא לומר – אצילי.
כמו מבקרים בלונה פארק
הרבה כבוד יש לענף הטניס בפרבר שבדרום לונדון. מעידים על כך עשרות אלפי הצופים שמתרוצצים ללא הרף, אך בצורה מסודרת בין המגרשים השונים שבקומפלקס המהודר. מנסים לחזות בכל טובי הטניסאים, כאילו היו מבקרים בלונה פארק אשר רוצים לטעום מכל המתקנים.
