אנדי רודיק על הרצפה בגמר ווימבלדון (צילום: Clive Brunskill, GettyImages IL)
רודיק מדגים איך מתגוננים מחבטת הגשה | צילום: Clive Brunskill, GettyImages IL

חצי גמר טורניר בצרפת. היריב שעתיד לשחק מולי הוא ריצ'רד קרייצ'ק. נפיל הולנדי (1.95 מ') שאז עדיין לא היה מוכר. אחרי עבודת סקאוטינג, מסביר לי המאמן שלמה צורף שיש לקרייצ'ק שתי חולשות: כדורים נמוכים וגב היד. צורף כמובן צדק. אבל זה לא היה רלוונטי. בכל פעם שהגעתי לנקודת שבירה, קרייצ'ק ירה אס אדיר לפינה, ושום דו"ח סקאוט לא עזר. כמה שנים מאוחר יותר, כשהוא זכה בווימבלדון (1996), הבנתי שאני לא היחיד שלא מסוגל לענות לו על ההגשה.

זו לא היתה הפעם האחרונה שהרגשתי סטטיסט במשחק. בגמר טורניר מנצ'סטר (1990) מול פיט סמפראס הגעתי במערכה השנייה למצב של 5-6 ו - 0-40 לזכותי (3 נקודות מערכה) על ההגשה של פיסטול פיט. אלא שבדקה וחצי הבאות חוויתי על בשרי את מה שחוו מאות שחקנים במשך השנים. סמפראס האט לרגע את הקצב, לקח כמה נשימות והסתכל לי בעיניים. הוא הוריד חמש הגשות ללא מענה, בדרך לתואר השני שלו בקריירה.

שני הסיפורים האלו יכולים לתאר את המשמעות של ההגשה עבור שחקן טניס. דבר שעושה את החיים לקלים כשיש לך את זה, או הופך את השהייה על המגרש למתסכלת ובלתי נסבלת כשעומד מולך שחקן כזה.

הסוד: לא להפציץ

אחד הפתגמים העתיקים שעליהם גדלתי אומר ש"בטניס אתה טוב רק כמו חבטת הפתיחה השנייה שלך". הכוונה היא לכך ששיש משמעות אדירה דווקא לחבטת ההגשה השנייה. לכולם ברור שביום שבו שחקנים כאנדי רודיק, פדרר או איבו קרלוביץ' מכניסים בסביבות 70% מהכדורים בהגשה הראשונה, כמעט בלתי אפשרי לנצח אותם. מגישים כאלו זוכים בקרוב ל-90% מהנקודות שבהם הם חובטים הגשה ראשונה מוצלחת. אבל אם מורידים את ההגשות הראשונות, מגלים למשל שבגמר ווימבלדון האחרון הגישו פדרר ורודיק עוד 141 כדורים בהגשה שנייה (71 רודיק, 70 פדרר). זהו בדיוק חלון ההזדמנויות.

לכן, בניגוד להרבה סברות על עוצמת חבטה, ההיגיון הוא קצת שונה: מהות המשחק ברמות הגבוהות היא לשמור על ההגשות. לא בהכרח להפציץ.

בשביל להחזיק סרב צריך חבטה יציבה, מדויקת ומגוונת. כזאת שלא תאפשר ליריב לחזות את כיוון הכדור. ההגשה אמורה במקרה הטוב להניב אס (הגשה ללא מענה) או לכפות על היריב טעות בהחזרה, או לכל הפחות לאפשר למגיש לקבל החזרה שתיתן לו יתרון בנקודה או אפשרות להכתיב את הקצב של הנקודה.

כולם חשבו שזה יהיה תואר גראנד סלאם ה-14 של רפאל נד (צילום: רויטרס)
נדאל. כיסוי מגרש מושלם מכסה על חבטה סטנדרטית | צילום: רויטרס

שחקנים עם הגשות "אנושיות" יותר יילכו מראש על עוצמה פחות גבוהה בהגשה הראשונה, אבל כזו שתביא אותם לדיוק של כ-70% - מה שאמור להספיק להם כדי לשמור על ההגשה. נדאל, ששולט במשחק הקו האחורי יותר מכל שחקן אולי בהיסטוריה, לא צריך אס בשביל לנצח נקודות. הוא מסתפק בהגשה יציבה ומדויקת, בעלת מהירות נמוכה (מהירות הגשה ראשונה ממוצעת בכ-15% מזו של רודיק למשל) שתיתן לו את היתרון המינימלי שיאפשר לו לשלוט בנקודה בעזרת הטכניקה וכיסוי המגרש המעולה שלו.

להגשה טובה יש משמעות עקיפה קריטית: היא מאפשרת למגישים הטובים לסיים משחקוני הגשה בקלות, מה שמשאיר אותם רעננים ומרוכזים בניסיון לשבור את היריב.

איך הבייסבול קשור?

מה השתנה בין פעם להיום? כיצד הפך המשחק לכל כך תלוי בהגשה? לכל אורך ההיסטוריה היו שחקנים עם הגשה מעולה שהסתמכו על הסרב כתכנית משחק. אבל עם מחבטי העץ הכבדים ובעלי הראש היותר קטן היה בלתי אפשרי להגיע לכמות אסים כמו היום. התפתחות המחבטים הקלים, בעלי הראש הגדול והעוצמה האדירה, וגם הגובה של השחקנים הנוכחיים, יצרו מפלצות סרב כמו ליוביצ'יץ', קרלוביץ' ודומיהם - שחקנים שלא היו מגיעים ל-50 הראשונים בעולם בתקופה של מחבטי העץ.

הראשון שלקח את ההגשה לדרגת אמנות היה רוסקו טאנר האמריקני, בשנות ה-70. הוא פיתח תנועה מהירה של היד, כמעט כמו של פיצ'ר בבייסבול. ללא משחק קו אחורי ועם משחק רשת בינוני, עשה קריירה יפה והגיע עד גמר ווימבלדון למעשה עם חבטה אחת. כל זאת עם מחבט מיושן ממתכת בעל ראש קטן.

לא סתם הזכרתי את ענף הבייסבול. באופן היסטורי, שחקנים עם הגשה אדירה הגיעו ממדינות אנגלו-סקסיות שגדלו על משחקי בייסבול או קריקט בשכונה, משחקים שמושתתים על זריקה של כדור. היתרון של שחקנים שגדלו על הענפים הללו על שאר העולם שגדל על כדורגל היה משמעותי, וגם היום לרוב השחקנים האמריקנים והאנגלים יש הגשות מהטובות בעולם.

לא ניכנס יותר מדי לטכניקה של ההגשה, רק נציין שני דברים עיקריים. אחד מהם הוא הניתור בעת ההגשה. עד שנות ה-60 היה אסור לעזוב את הקרקע במהלך החבטה. השינוי בחוק אפשר לקפוץ לתוך המגרש ונתן למעשה את האות לאבולוציה של ההגשה שאת תוצאותיה אנחנו רואים היום. הטובים מהמגישים חובטים סרב כשהם מנתרים לעתים לגובה של 30 ס"מ, ומסיימים שני מטרים בתוך המגרש. מעין ג'אמפ-שוט (או יותר נכון דאנק) עם מחבט.

עוד דבר שמאחד את המגישים הגדולים הוא הזריקה של הכדור, אולי המרכיב החשוב ביותר בהגשה. זריקה לא מדויקת ולא יציבה תגרום לשגיאות כפולות ולסרבים לא מדויקים. אבל לא פחות חשוב - היא תאפשר ליריב לקרוא לאן תלך ההגשה. יצא לי לשחק מול כמה מהמגישים הגדולים בעולם, שחקנים כמו מקנרו, סמפראס, פיליפוסיס וקרייצ'ק. מלבד העוצמה והדיוק, מה שהפך אותם לבלתי ניתנים לעצירה היתה הזריקה שלהם שהיתה תמיד - אבל תמיד - לאותו מקום, בין אם ההגשה הלכה לפינה או לאמצע המגרש. הרגשה לעמוד מול הגשה של סמפראס או מקנרו היא בערך כמו שוער בבעיטת עונשין מ-11 מטר שעומד מול בועט מיומן: אין לדעת לאן הכדור ילך, ולא נותר לעשות שום דבר מלבד להמר על פינה.

ההכנה המנטלית לפני משחק מול שחקן עם הגשה אדירה שונה לגמרי ממשחק רגיל. לפני משחק עם שחקנים כאלו הייתי צריך להכין את עצמי נפשית להרבה משחקונים שבהם אני פשוט סטטיסט, עובר מצד אחד לצד השני ללא כל אפשרות לגעת בכדור. הידיעה שאם הם יחבטו באחוזים הרגילים שלהם, מעמידה אותך במצב לפיו אתה יודע שהסיכויים לשבור אותם שואפים לאפס, וגורמת ללחץ עצום במשחקוני ההגשה שלך. כי אם תאבד אותם, אתה בצרות. משחק מול שחקנים כאלו מונע ממך להיכנס לקצב משחק, כי אתה לא באמת משחק. מה שנשאר לך זה לשמור על סבלנות ובעיקר לשמור על גישה חיובית כי זה יכול להיות מאוד מתסכל. מי שראה את גמר ווימבלדון האחרון, יכול לנחש מה עבר על אנדי רודיק במערכה החמישית כשרוג'ר פדרר המטיר עליו 22 אסים במערכה הזאת בלבד. כמה כוחות נפשיים צריך כדי לעמוד בסוג כזה של התמודדות.

שחר ודודי, עוד לא מאוחר

לא מעט שחקנים בוכים על הסרב החלש שמעמיד אותם בעמדת נחיתות. השאלה אם הם עושים מספיק כדי לשפר את זה. הגשה היא סוג של מיומנות שאפשר לעבוד עליה ולשפר אותה באופן משמעותי גם בשלבים מאוחרים בקריירה (לתשומת ליבם של דודי סלע ושחר פאר), ויש לא מעט דוגמאות. ביורן בורג שיפר משמעותית את ההגשות שלו במהלך הקריירה, גם מאטס וילאנדר, אנדרה אגאסי ולאחרונה נדאל, שבלי הגשה משופרת ספק אם היה זוכה בווימבלדון בשנה שעברה.

שחקנים מקצוענים חובטים מאות הגשות ביום במהלך האימונים, והחכמים עושים זאת כבר בגיל צעיר. כמו מאמני קליעה בכדורסל, גם בטניס יש "מאמני הגשה", כאלו שמתמחים בהקניית טכניקה של חבטות ההגשה. לגבי פאר וסלע, השיפור מתחיל ברגע שמבינים ומודים בעובדה שההגשה זקוקה לשדרוג. צריך לפתוח את הראש לרעיונות חדשים ולא לפחד משינוי, גם אם תהליך כזה עשוי לגרום לתקופה קצרה לנסיגה ביכולת.

כמאמן ילדים אין אצלי אימון שלא מסתיים עם 15 דקות של אימון על הגשות. השחקנים היותר רציניים מקדישים חצי שעה ויותר לעניין. אני תמיד אומר שאם היינו חכמים היינו מקדישים שעתיים ביום על הגשות וחצי שעה על שאר החבטות, בגלל החשיבות של ההגשה במשחק היום. רק שאם הייתי עושה את זה, הייתי מאבד את רוב התלמידים שלי, כי זו החבטה שהילדים הכי שונאים לעבוד עליה. זו מיומנות טכנית משעממת, שלוקחת שנים של אימון עד ששולטים בה.

לפני מספר חדשים יצא לי לקבל הרצאה מאלפת מג'ון מקנרו על רזי הסרב. מקנרו, בעל אחת מחבטות ההגשה הטובות אי פעם (גם היום בגיל 50 אגב) הופיע לאימון מול אחד מהשחקנים הצעירים שאני מאמן, ולאחריו הסביר לנו בפרוטרוט מה הוא בדיוק עושה בהגשה. הוא בחר להדגיש דווקא את עקרון ההסוואה והזריקה, והסביר שהכדור חייב להיות בדיוק באותו מקום בכדי שליריב לא יהיה מושג לאן ההגשה תלך. עוד נקודה שבה הוא נגע היתה תפקידה של היד הזורקת את הכדור, לכאורה משהו לא רלוונטי. השארת היד למעלה עוזרת להסוואה ומאפשרת להשהות את כיוון החבטה עד לרגע האחרון. "לפעמים גם אני לא יודע בדיוק עד לחלקיק השנייה האחרון לאן אחבוט את הסרב", אמר מקנרו. "אני מחליט ממש בשנייה האחרונה בעזרת הטיה קלה של פרק כף היד. אם אני רואה בזווית העין את היריב זז מעט שמאלה, אז אני חובט ימינה. ולהיפך". אכן אמנות.