הטניסאית שחר פאר, הספורטאית שמייצגת את הציבור הישראלי באופן קבוע ברחבי העולם מדי שבוע, תזכה מחר (שני), יום השואה, לכבוד גדול כשתוביל לצידו של נתן שרנסקי את "מצעד החיים" בפולין.
הבחירה בפאר מרגשת במיוחד, מאחר שהיא דור שלישי לניצולי שואה וצפויה לצעוד לצד אמה, עליזה פאר, ולצד סבתה (אמה של עליזה), יולינה אקשטיין בת ה-82, ששהתה במחנה ההשמדה אושוויץ כחצי שנה. שעות ספורות לפני הנסיעה העניקה פאר ראיון מיוחד ל-ONE.
מבחינה אישית, מה מסמלת עבורך בחירתך לייצג את ישראל במעמד הזה?
"זה כבוד גדול מאוד, לא הרבה אנשים זוכים להוביל דבר כזה. סבא שלי ז"ל, שלחם עם הפרטיזנים, וסבתא שלי, הם ניצולי שואה, ואני יודעת שכבר עברתי הרבה רגעים מרגשים, אבל זה אולי יהיה הרגע הכי מרגש ובטוח שייחרט אצלי להמון זמן גם בגלל הנסיעה בהרכב של שלושה דורות".
"זה נותן לי כבוד קודם כל כאדם. זה אומר שהקריירה שלי וההתנהלות שלי כבן אדם, יש לזה ערך מעבר לספורט. כנראה שההתנהלות שלי מקרינה ערכים חיוביים ובגלל זה בחרו בי, וזה כבוד גדול מאוד. אני חושבת שאני מגשימה חלום של המון ישראלים".
איך התגלגל רעיון הנסיעה המשותפת?
"לפני שבועיים בערך התקשר נתן שרנסקי לאבא שלי, ושאל אם אני יכולה להוביל את מצעד החיים, ומשם הרעיון התחיל להתגלגל. כשזה נודע לאמא שלי, היא רצתה להצטרף, ואז אמרנו שננסה לשכנע את סבתא, שבהתחלה סרבה, אבל אחרי שכנועים הסכימה להצטרף, וכך יצא שאנחנו נוסעות, ומייצגות שלושה דורות, זו לצד זו במצעד החיים, וזה מאוד מרגש".
אני יודע שיש לך קשר מצויין עם סבתא, שבאה לראות אותך כל שנה באליפות ישראל. האם נושא השואה והזכרונות של סבתא היו עולים בבית? "יש לנו קשר ממש טוב. אמא שלי בת יחידה ואנחנו הנכדים היחידים שלה. בתקופה שסבא שלי היה בחיים, היינו המון ביחד, עכשיו קצת פחות. ידענו תמיד שסבתא וסבא ניצלו בשואה, אבל בתקופת הילדות שלי לא דיברו על זה בבית. כשאחותי הכינה עבודה בנושא כנערה, זו היתה הפעם הראשונה שסבתא דיברה על זה. אני, כילדה סקרנית, שאלתי וקיבלתי פה ושם תשובות. אבל זה לא סיפור שמספרים, זה לא משהו שגאים לספר, אבל עם השנים זה יותר ויותר נפתח".
"סבתי הגיעה לאושוויץ ברכבת בגיל 14, ומשום מה, באופן לא מתוכנן, אמרה שהיא בת 16 כשירדה מהרכבת. ברגע הזה הופרדה מאמה ומשני אחיה הקטנים, שמאז לא ראתה ושניספו בהמשך. היא החלה במלחמת הישרדות משלה בגיל 14, ולאחר חצי שנה הועברה מאושוויץ למחנה אחר, שם שהתה עד סוף המלחמה כשהאמריקנים פלשו ושחררו את המחנות".
"זה לא סיפור כתוב. אלה פרטים שהתגלגלו והתחברו אצלי במשך השנים. אגב, כחלק מהביקור נלך לביתן 19, במחנה אושוויץ, שם היא שהתה".
אני מבין שכנערה לא נסעת למצעד במסגרת המסלול שעושים בתיכון.
"לא נסעתי בתור נערה. זה היה בכיתה י"א. בתיכון זה היה מאוד חשוב אצלנו וכולם נסעו. גם האחים שלי נסעו במשך השנים. אני זוכרת שהיתה לי תחרות מאוד חשובה, שלא יכולתי להחמיץ, ותמיד אמרתי שזה הדבר שהכי חסר לי מתקופת התיכון, כששואלים מה החמצת כנערה בגלל הטניס".
"אגב, אמרתי את זה בשיחה בתוכנית עם לימור לבנת וחשבתי שבגלל זה פנו אליי, אבל התברר ששרנסקי פנה בלי קשר. תמיד אמרתי לעצמי במשך השנים, שאמנם החמצתי את החוויה, אבל תמיד אוכל לחזור לזה, והנה זה קורה".
כבת למשפחת ניצולי שואה, זה עובר לך בראש כספורטאית ישראלית לפעמים? כשאת מגיעה לגרמניה, או לטורניר בפולין?
"עברתי כבר את השלב הזה בגלל הנסיעות המרובות. אני לא מתמודדת עם השואה ספציפית, אבל כן מתמודדת לפעמים עם הרגשה אנטי ישראלית, אנטי יהודית. זה לא שאני מגיעה ומשהו ספציפי קורה, אבל זו לפעמים הרגשה כללית שמזכירה לי שלא אוהבים בכל מקום את העם היהודי. בגרמניה, אגב, מאוד נחמדים אליי, וזה בולט לטובה".
אם נקשר את זה לטניס, במשך כל השנה את מייצגת את ישראל ואת העם היהודי בכל טורניר שבו את משתתפת, לטוב ולרע. את זוכה לאוהדים יהודים בניו יורק ולחילופין להפגנות וחרם באוקלנד ודובאי.
"זה די מצחיק, האמת. אני באה ומייצגת את ישראל, כשאני בארה"ב אני מייצגת את העם היהודי. בארה"ב כל בן אדם שני ניגש אלי ואומר "אני יהודי", במדינות אחרות אני מייצגת את ישראל כי אין את התופעה הזו. אין את המוטיב היהודי בעוצמה כזאת".
"ההפגנות באוקלנד, הן משהו מצומצם, יש בן אדם מטורף, שמפגין נגד הכל. מלך ההפגנות של ניו זילנד".
היית רוצה פעם לעצום עיניים ולהיות רק שחר פאר, בלי כל הנטל הרגשי של יהדות וישראל?
"לא באופן גורף. אני מאוד גאה להיות ישראלית, ושמחה ומאושרת לייצג את מי שאנחנו, כי דווקא במקומות שאמורים להיות לי הכי קשה מהבחינה הזו, אני עושה את התוצאות הטובות ביותר".
