מזכיר נשכחות: היריבות הנהדרת שנוצרה בטניס

פרק נוסף בעידן החדש של ענף הטניס יוצא לדרך.

בשנת 2022, באירוע הפרישה של רוג`ר פדרר בלייבר קאפ, נחתם אחד מסיפורי הספורט הגדולים בכל הזמנים, עם תמונה אייקונית וזכורה ביותר בה נצפה השווייצרי דומע לצידו של מי שהיה היריב הספורטיבי הכי גדול שלו למשך כל הקריירה - רפאל נדאל (שהמשיך להתחרות שנתיים נוספות). התמונה הזאת נגעה בכל כך הרבה אנשים, מחובבי הטניס בכל העולם ועד אנשים שהספורט לא הכי מדבר אליהם, והסיבה לכך טמועה בכל כך הרבה רבדים של המונח "ספורטיביות" ושל השנים הרבות בסיפור האדיר שמאחורי כל האירוע הזה.

עושים "פאסט-פורוורד" שלוש וקצת שנים קדימה, ואנחנו בעידן אחר לגמרי. שני הענקים כבר פרשו, כשגם הצלע השלישית שלהם, נובאק ג`וקוביץ` (שלימים הופך כנראה לגדול הטניסאים בכל הזמנים, על פי רבים), גם מתקרב לסוף הקריירה. בכל פעם בה ה-GOAT של ענף מסוים מפנה את מקומו, העולם מחפש את הדבר הבא להיאחז בו, מישהו שיגיע לאותו הקליבר ויספק שיאים, סיפורים ואת אותה האהבה עבור כל מי שיש לו תשוקה לענף.

זה קורה עכשיו ב-NBA כשלברון ג`יימס בשלהי הקריירה ובמקביל מככבים האירופאים המדהימים (יוקיץ`, דונצ`יץ` ואנטטקומפו). יש שיגידו שזה קורה בכדורגל כשמסי ורונאלדו כמעט באקורד הסיום והדור הצעיר (עם אמבפה, הולאנד ואולי לאמין ימאל) תופס פיקוד. גם בענפים כמו אתלטיקה ושחייה (בימים שאחרי יוסיין בולט ומייקל פלפס) יש יורשים ראויים שמנפצים שיאים. ובטניס? שם אין בכלל שאלה לגבי השניים שמסומנים ככוכבי הסיפור של העידן החדש בענף - יאניק סינר וקרלוס אלקרס.

בעצם כבר לא רק "מסומנים". הם שם, הם היורשים הראויים ל-GOATS, הם הסיפור של העידן החדש. ראינו את זה בשנתיים האחרונות וממש לא נראה שמשהו הולך להשתנות. למעשה, בכל שמונה טורנירי הגרנד סלאם האחרונים היו רק שני זוכים, או סינר או אלקרס, בחלוקה שווה של 4:4. אמנם הספרדי זכה בעוד שני תארים בשנתיים שלפני כן (שכן הפריצה של האיטלקי הגיעה מעט מאוחר יותר) אבל הגענו למצב בו בכל גמר שהם נפגשים, אין לדעת מי יסיים עם היד על העליונה.