באיזה מקצוע בעולם את מוצאת את עצמך חודלת מלעסוק בו, למרות שאת מהטובות בעולם בתחומך? איזה סופר, משורר, חוקרת, רופא, אשת עסקים היו מקבלים על עצמם את הגזירה המוזרה הזו והכמעט לא אנושית?
לפני שבועיים, בערב ראש השנה ראיתי את ירדן ג'רבי במסיבת ספורטאים של הוועד האולימפי לכבוד השנה החדשה. היא נראתה מעולה, קורנת, סביבה כמו מגנט, הספורטאים והספורטאיות, בביתו של המארח גדעון מולייב. היתה בה מין שמחת חיים שלא ראיתי זמן רב, שקט נפשי שנראה שלא ידעה מאז 2013 אז זכתה באליפות העולם, והפכה בן לילה לספורטאית מספר אחד של ישראל לקראת אולימפיאדת ריו, לאדם מפורסם, לאישה נערצת ע"י קהל רב ומגוון, לספורטאית שרוצה להגשים את חלומה הפרטי שהפך לציבורי, לחלום של הישראלי שברחוב, של העיתונות, של הספורט הישראלי – חלום המדליה האולימפית.
כשהיא בת 25 ירדן הפכה לאדם ציבורי ולצד האימונים קשים, הנחישות הפנימית והפציעות הטורדניות, זו הייתה משקולת לא קלה.
והיא עשתה את זה בגדול, עם משפחה חזקה ותומכת, עם מאמן חדור מטרה, עם מערכת משוכללת תומכת ועוטפת. ברגע האמת היא היתה שם במלוא הדרה, לא נתנה לציפיות וללחץ להכשיל אותה והתעלתה ביום הנתון האחד הזה כשהיא כובשת את עולמה, מניפה את דגל ישראל ומשמחת עם שלם בזכות מצוינות ישראלית נטו.
ירדן צמחה מלמטה, עשתה דרך חתחתים ארוכה לפסגת הצמרת העולמית, התמודדה עם אכזבת לונדון, אז לא זכתה בכרטיס האולימפי ויצאה ממנה מחוזקת. צעד צעד כבשה את מקומה והפכה לזו שכולם מפחדים לקבל בהגרלה, זו שרגע לא מרוכז ואת מוצאת את עצמך על הגב, זו שבאה לעשות מדליה בכל תחרות. מקצוענית שלא השאירה דבר ליד המקרה, הכל בהמון עבודה קשה לצד כשרון פיזי ויכולת מנטלית אדירה.
ירדן, אחות צעירה, שמחתי בך והייתי גאה בך על דרכך הנחושה, על יכולותייך והצלחותיך, שמחתי בך כממשיכת דרך, גם בעולם הג'ודו וגם כאישה צעירה נחושה ומגשימת חלום ואני יודעת שהסוף של הפרק הזה - עם אי הוודאות שמביא ותחושת הצער המיוחדת של אובדן משהו שמאוד אוהבים - הסוף הזה הוא התחלה חדשה, מפתיעה, שתזמן לך המון אפשרויות להתפתחות אישית.
את תחליפי זירה, תחליפי מתחרים וקולגות ולמקומות החדשים בהם תבחרי לפעול, תביאי את כל היכולות והכלים שפיתחת במהלך השנים. כשתמצאי שוב את התשוקה לעשיה, להצלחה ואת התחום בו תרצי להתפתח – הכל יסתדר במקום ושוב תמצאי את דרכך לצמרת. כי קורצת מהחומר המיוחד הזה של אלופים.
פרישה כזו כפי שאת בוחרת, כשיש לכולנו "טעם של עוד" היא פרישה של אמיצים, היא יכולת לנהל תהליך רגשי באופן רציונאלי וגם את זה, לא כל אחד יכול.
