טור סיום: חמש הערות ועשירית על המרוץ האחרון של העונה בוולנסיה

1. סירקוט דה קומיוניטאט ולנסיאנה ריקארדו טורמו. או המסלול של ולנסיה בשמו הפחות רשמי, הוא מהמסלולים החדשים בסבב. אין לו היסטוריה עתיקה, שהתחילה אי שם בתחילת המאה הקודמת, כמסלול כביש ציבורי באורך 50 קילומטר, שאירח רוכבים אשר התחרו על שני גלגלים מעץ, שהיו מחוברים לשלדה מפסטה מורתחת, וקיימו מדי מרוץ טקסי אשכבה לאלה שקיפחו את חייהם במרוץ הקודם.

רק ב-1999 הוא נחנך. מיקומו בטבורו של עמק יפהפה, וכמעט מכל נקודה בטריבונות אפשר לצפות במרוץ כולו. אולי המסלול היחיד בסבב שמאפשר את התענוג הזה.
בכלל, זה המקום להבחין בין צפייה במרוץ מהטריבונות לבין צפייה בבית, או בעבודה, או במלון, מול מסך.

בבית, אנחנו נהנים מהזוויות הכי טובות, ודאי כשריבוי מצלמות נטועות במסכה הקדמית, בזנב, ברגליות ההילוכים, על-גבי מנופים לאורך הפניות, במסוק שמרחף ממעל, ובין גרגרי האספלט מתחת. בבית, יש גם פרשנים שמתארים את מהלך המרוץ, לוח זמנים, שבו אפשר בכל רגע לעקוב אחר קצב ההתקדמות של כל רוכב, ואפילו אפשר להחליף בין המצלמות השונות ולקבל פירוט של הסל"ד, מהירות, גיר, מרחק בין רוכבים, ואת כל כרכי אנציקלופדיית אביב במחיר מיוחד.

מנגד, מהטריבונה, אפשר לצפות רק בחלק מהמסלול, הרוכבים קטנים ורחוקים, השמש קופחת, או הגשם ניתך, רסיסי בירה נטולת אלכוהול מתבלים את פדחתכם ועשן הג'וינט עולה באפכם.

אז איך עוקבים אחר ההתרחשויות במרוץ? עין אחת צופיה למסלול, עין שניה פוזלת למסכי הענק שמשדרים אותו לנגד עיניכם. ואם כך, מה הקטע? הקטע הוא להיות חלק מההתרגשות, מהציפייה הדרוכה לפתיחת המרוץ, לדבר האמיתי שקורה למטה, בלי תיווך. אם תרצו, זה כמו ההבדל בין סקסטינג לבין סקס טלפוני. האחרון עדיף פי מאה, אבל עדיין לא הדבר האמיתי. רגע, ומהו הדבר האמיתי? הדבר האמיתי הוא להשתתף במרוץ על המסלול, ולא משנה איזה, גם של גמלאי אגד אם יהיה אחד כזה. סליחה על הכפירה בעיקר, אבל זה הדבר האמיתי. הטריפ שאין שני לו.


המסלול בוולנסיה שונה מהמסלולים הטיפוסיים של המוטו ג'י-פי. הוא קצר, רק ארבעה קילומטרים. נגמר ממש מהר. גם לרוכבים איטיים כמוני. אמנם לפנייה הראשונה מגיעים בהילוך שלישי, אבל אחריה מגיעות רצף פניות שמאליות, של 90 מעלות; הפנייה השנייה, שמאלית, צרה, בהילוך ראשון, שם הצלחתי להציל היי-סייד אבל דפקתי לעצמי מרוץ; השלישית, שוב שמאלית, בהילוך שלישי, כבר מהירה יותר; הרביעית, סוף-סוף ימנית, שם הצמיג קר ומתרסקים; בחמישית מתחילה הסימפוניה: שוב ימנית, הילוך שני, שבה צריך לצאת טוב, כי היא מובילה לשישית, שמאלית קשה, שאחריה נמצאת הישורת האחורית, ואז גאזזזז, שלישי, רביעי, חמישי, רביעי, שלישי שני, בלימה לתוך פניית הפרסה, ואז שיקיין, שמאלה, ימינה, בלימה בהטיה, שבה קל להתרסק, ושוב פרסה בהילוך ראשון או שני, שממנה חייבים לצאת טוב ומהר, כדי להגיע לשיקיין הבא. זה מצידו יוביל לשמאלית ארוכה ארוכה וסופר מפחידה, שבה הברך שלי באספלט ב-180 והמרפק של מארקז באספלט ב-220.

השמאלית הזאת מובילה לפנייה האחרונה - שוב בלימה בהטיה, שוב פנייה של 90 מעלות, שמובילה לישורת. צריך לצאת חזק מהפנייה הזאת, כדי להתחיל טוב את הישורת. מי שיפתח גז מוקדם מדי ימצא את עצמו בהיי-סייד של החיים, יילל כמו ילדה, יובל למרכז הרפואי של המסלול עם שלושה שברים ספיראליים בקרסול ויצלע שנה שלמה. כמוני למשל.
עם שמונה פניות שמאליות, ורק חמש ימניות, ולנסיה הוא מסלול שנמצא בניגוד לטרנד המסלולים של האליפות, שמתאפיינים ביחס הפוך של פניות ימניות ושמאליות.

הנה, זה בדיוק המקום להזכיר, כי הרוכבים האמריקנים מומחים בפניות שמאליות, כי במקום ללכת לגן חובה, ההורים שלהם לוקחים אותם להתאמן במרוצי עפר, דירט טראק בלשון עובדי עבודה זרה.

רוכבים אמריקנים נכחדו בינתיים מהאליפות, אבל רוכב ספרדי אחד ששמו מתחרז עם נקניקיות מארגז, מתאמן במרוצי עפר בערך מהרגע שהפסיק לעשות קקי בחיתול. לכן, הוא מצטיין במיוחד במסלולים שמאלנים. למשל, אוסטין, סקסנרינג, אראגון, וכן - ולנסיה. בעצם, הוא מצטיין גם במסלולים ימניים. בעצם, הוא מצטיין במיוחד גם במסלולים סגלגלים. בעצם, הוא מצטיין במיוחד גם בכל צירוף שבו מופיעה המלה מסלול. למשל, מסלול המראה. או חשב מסלול מחדש, או סיכת מסלול. או אליפות העולם. בצירוף הזה לא מופיע שם העצם "מסלול", אבל הוא חוזר על עצמו מדי שנה, כי זה המסלול הקבוע שלו.

3. דאוס אקס מכינה. אפילוג, או בעברית חתימה או אחרית דבר, הוא החלק המסיים יצירה ספרותית. האפילוג הומצא כחלק מהמחזה בדרמה היוונית על-ידי המחזאי היווני אורפידס. במקור האפילוג נקרא גם דאוס אקס מכינה – האל מתוך המכונה. הסיבה: בסוף המחזה היה מופיע על הבמה שחקן מחופש לאחד האלים ופותר את הבעיות שהתעוררו במהלך העלילה. בהשאלה מתייחס הביטוי למצב בו אנשים מצפים לסיוע שיבוא מן החוץ לאחר שלא פתרו את הבעיה בעצמם.

דוביציוזו הגיע למרוץ עם בעיה גדולה שהתעוררה לקראת סוף העלילה – פיגור של 21 נקודות ממארקז. ערב המרוץ נקלע דובי לבעיה עוד יותר גדולה – מארקז זינק למרוץ מהמקום הראשון, ודובי רק מהמקום התשיעי, עם קצב מרוץ מאוד לא פנטסטי.

זה הזמן, שבו נזקק דוביציוזו לאל מתוך המכונה. האם אלוהים, המכונה אלוקים, יוכל להעניק לו סיוע מתוך המכונה? בחיים לא. האלוקים שלי עייף מהמכונה הגרועה שלו. עד כדי כך עייף, שביום המרוץ עצמו, קיבל החלטה – אמיצה, או נואשת, או טפשית, או כל התשובות נכונות – להתחרות על השלדה מהעונה שעברה. זה קרה ביום המרוץ, כשצמד ימי הדירוג הוקדשו לכוונון האופנוע על-גבי שלדת הפח של העונה הנוכחית.
תשאלו מאיפה השיג אלוקים (כן, אני מתחזק באמונתי, כנראה שרק תפילות יעזרו לו) שתי שלדות מהשנה שעברה? שאלה מצוינת. התשובה - הוא פשוט דפק על דלת המוסך של קבוצת טק-3, שבה זארקו מתחרה על האופנוע שלו מהעונה שעברה, וביקש שילוו לו שתי שלדות.


איך זה עובד? כך, אם אתם בני תמותה ויש לכם שכנים טובים, אתם נוקשים על דלתם ומבקשים טיפה סוכר. אם אתם סטלנים ויש לכם שכנים ממש טובים, אתם נוקשים על דלתם ומבקשים ירוק. ואם אתם רוח הקודש של האליפות, עוד בחייכם, אתם נוקשים על המוסך של השכנים ומבקשים שתי שלדות מהעונה שעברה, ומקבלים.

אבל להתחרות במרוץ האחרון של האליפות על-גבי שלדה לא מכוונת זו משימה בלתי אפשרית. זה כך גם אם קוראים לכם אלוקים, ואתם נחושים בדעתכם לסיים את האליפות במקום הרביעי, או לכל הפחות לסייע לבן ארצכם ולהזיק על הדרך למי שגרם לכם להפעיל תרגיל שהתהפך עליכם, גנב מכם את האליפות העשירית, וגרם לכם להיות רדופים עד יומכם האחרון.

אז חירפתי את נפשי וירדתי לבצע תחקיר מעמיק בפאדוק של ולנסיה, כדי להבין מה הסיכוי של דובי לזכות בסיוע מלמעלה. שם, במסלול, לאחר שיחות שקיימתי עם עיתונאים שמסקרים את האליפות מהיום שהתחילו להתגלח (נכון יותר עיתונאי אחד, אבל מפורסם); ועם בכירים שמנהלים קבוצות מרוצים (נכון יותר בכיר), הבנתי למה הונדה מוסיפה להחזיק את פדרוסה בקבוצת המפעל. נכון שפדרוסה לא נלחם, אבל הוא רוכב מצוין (ראינו), ובעיקר לא מתלונן ומשלים עם מעמדו כמי שחוסה בצילו של מארקז. פדרוסה תמיד יהיה חיובי, גם כשהעצמות שלו הופכות לקוואקר, ותמיד ינסה לסייע למארקז כשצריך. ראינו.
לחלופין, האם דובי יכול היה לצפות לדאוס אקס מכינה מבן קבוצתו שלו, חורחה ילד-הכאפות-שחושב-רק-על-עצמו לורנזו? אילו לורנזו היה יודע לצחוק, הייתי אומר שהצחקתם אותו. אבל חורחה לא יודע לצחוק, הוא לא יודע להיות חבר, הוא לא יודע להישמע לתחינות הקבוצה לעבור למפת הצתה שתאפשר לדובי לעקוף. הוא אפילו לא מוכן להישמע לשלט הקבוצה שמבקש ממנו לרדת מקום. הוא חושב רק על עצמו חורחה, וביום שאחרי מסביר שאלה היו רק "הצעות", לא הוראות. לו מארקז היה בן הקבוצה שלו ולא דלאי-לאמה-דובי, הוא כבר היה ניגש אליו בערב, נוקש על דלתו, וגודע בסכין קהה את איבר המין המפוחד שלו.

וחוץ מזה, דוקאטי ידעו עם מי יש להם עסק כשהחתימו אותו, אז הם יכולים לבוא בטענות רק לעצמם.

אפס, דאוס אקס מכינה לא היתה באפילוג הזה.
ולו היתה כזאת, היא שוב נפלה בחיקו של הנמלה מקטלוניה, שהצליח להציל את האופנוע מעוד התרסקות בטוחה, כאילו מאתגר את תורתם של כל הפיזיקאים עלי אדמות, מניוטון ועד איינשטיין, דרך מכניקת הקוונטים ותיאוריית המיתרים. אבל גם לו היה מתרסק, וגם אילולי קרא תיגר על חוקי הפיזיקה, עדיין פדרוסה היה עושה הכול כדי להביא לו אליפות, ועדיין לורנזו היה עושה הכול כדי לעזור רק לעצמו. ועדיין דובי לא הצליח לספק את הסחורה ברגעי האמת.