הפצע הפתוח שנותר לנו כעם בעקבות זוועות השואה כנראה כבר לא יגליד לעולם. הפצע הזה מקבל ביטוי גם באירועי ספורט, אפילו היום 65 שנים לאחר תום מלחמת העולם השניה והשמדת הרייך השלישי, וכשגרמניה נחשבת לאחת מידידותיה הטובות ביותר של ישראל, מעטים מאוד הם אוהדי הספורט המקומיים שתומכים בנבחרות גרמניות בטורנירים גדולים.
אך אם נבחרת גרמניה הפכה לנבחרת השנואה של אוהדי הכדורגל הישראלים, הרי שנבחרת דנמרק ראויה להיות מספר 2 של כל אוהד כדורגל ישראלי, אחרי נבחרת ישראל כמובן. בפועל זה לא קרה וזאת על אף כי בשום מדינה באירופה לא נעשו מאמצי הצלה כבירים כל כך כמו בדנמרק.
דווקא נבחרת הולנד, מדינה שבה אחוז היהודים שנרצחו הוא הגבוה ביותר באירופה, היא שנתפסת בתודעת אוהד הכדורגל הישראלי כזו שעשתה את המירב למען העם היהודי והפכה למס' 2 האולטימטיבית בישראל.
סיפור הצלת יהודי דנמרק הוא ייחודי במימדי ההתנגדות של השלטון המקומי לפקודות הנאצים, בנחישות של כמעט העם כולו בהגנה על יהודי המדינה ואף בהשפעה שלהם על החיילים הגרמנים עצמם ששהו שם.
דנמרק נכבשה על ידי הנאצים ב-1940 ומכיוון שהיתה מדינה מערב אירופאית שלא נחשבה לנחותה בסדר העולמי החדש של היטלר, הורשתה תחילה לקיים משטר עצמאי. אלא שפעם אחר פעם ציפצפו הדנים על תורת הגזע הנאצית ועל הפיהרר אדולף היטלר.
כך, למשל, נענש בחומרה אדם שניסה להצית בית כנסת בקופנהגן ובמקרה אחר ענה המלך הדני, כריסטיאן, למכתב מזל טוב ששלח לו היטלר בתשובה לקונית: "תודה רבה. המלך כריסטיאן", שעוררה את חמתו של הצורר הנאצי והביאה לשליחתם של הגנרל הרמן פון האנקן ואיש ה-S.S. ורנר בסט, הידוע לשמצה מגירוש יהודי צרפת, כדי לעשות סדר במדינה הסוררת מבחינתם של הנאצים.
ב-1943 נשלחו ספינות לקופנהגן שמטרתן היתה גירוש יהודי המדינה למחנות ההשמדה. העם הדני סירב לבצע את המעצר ביהודים וגרמניה נאלצה לשלוח כוחות ממדינתה.
בשלב זה שני דברים סייעו ליהודי דנמרק, תקופתם של הפקידים הנאצים בגרמניה בסביבה של חברה אוהדת לעם היהודי הביאה לשינוי מסויים בעדתם והם סירבו בתוקף כי הכוחות הנאצים יעצרו יהודים בכח, ואישרו להם לאסור אך ורק יהודים שיפתחו את הדלת מרצונם.
הדנים הזהירו את היהודים מראש על הגירוש הצפוי בערב ראש השנה והעניקו מסתור לכל דורש. רק 477 מיהודי דנמרק פתחו באותו לילה את דלתותיהם, רובם הגדול זקנים מבולבלים. 7,200 מתוך 7,800 יהודי דנמרק הוברחו בסיוע המדינה אל שבדיה הנייטרלית ובכך ניצלו חייהם. אך לא בכך תמו מאמצעי הסיוע הדנים שלא שכחו את אותם 477 יהודים שכן נעצרו.
עצומות בלתי פוסקות ולחץ עצום על המשטר הנאצי הביא לכך שכל אותם דנים שגורשו לטרייזנשטט, לא נשלחו למחנות המוות ולמעט 50 מהם שמתו במחנה העבודה, הם שוחררו באפריל 1945 עוד לפני תום המלחמה. על תרומתו הייחודית שלו בהצלת יהודים, זכה העם הדני כולו בתואר "חסיד אומות העולם" שמוענק על-ידי "יד ושם" ל-לא יהודים שהצילו יהודים בתקופת מלחמת העולם השניה.
אחד הדנים שזכה לתואר חסיד אומות עולם באופן פרטני, הוא חותר אולימפי בשם קנוד כריסטיאנסן. הוא לא הפך בראי ההיסטוריה לחסיד אומות מפורסם כמו אוסקר שינדלר או ראול ולנברג אך סיפורו הוא סיפור אמיץ שמשקף לא רק את הגבורה הדנית בזמן המלחמה אלא גם כיצד יכול ספורטאי, אדם שבימים כתיקונם משתמש בכישוריו כדי לספק בידור ואושר לקהל, יכול בעיתות מצוקה לנצל את יכולתו הייחודית גם לסיוע והצלה.
כריסטיאנסן החל לפתח שנאה כלפי הנאצים עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. ב-1936 הוא נשלח לגרמניה הנאצית להתחרות במדי נבחרת דנמרק בחתירה באולימפיאדת ברלין.
כמו ספורטאים רבים אחרים, הוא ראה את הצורר הנאצי עוזב את האצטדיון האולימפי כדי להימנע מצפייה בספורטאי האמריקאי שחום-העור, ג'סי אוואנס זוכה במדליות באתלטיקה. בנוסף, זוגתו באותה תקופה ואישתו לעתיד, קרן ראסמוסן, למדה באותה תקופה בבית ספר נחשב לבישול בברלין וסיפרה לו במכתביה על האכזריות וההתעללות בגרמניה נגד היהודים.
כשגרמניה כבשה את דנמרק, מיהר כריסטיאנסן להצטרף למחתרת הדנית ושמו סומן ברשימה השחורה של הנאצים. כריסטיאנסן עשה הכל כדי למנוע גירוש של יהודים מדנמרק, לקראת אותו ערב ראש השנה של 1943 הוא החביא יהודים רבים בחוות, כנסיות ואף אצלו בבית. הוא סייע לכולם, החל מחבריו הטובים שעבדו במפעל שהחזיק ועד לאנשים שלא הכיר כלל וכלל.
סיפור הצלה אחד של כריסטיאנסן הזכור היטב הוא סיפורו של מר פיליפסון. לקראת סוף ספטמבר, קיבל כריסטיאנסן מידע על מעצר צפוי של יהודים. הוא מיהר להזהיר שניים מחבריו היהודים, האחים פיליפסון, והציע להם להסתתר אצלו.
אחד האחים סירב להסתתר מיידית והתעקש לעבור קודם כל בביתו, דבר שעלה לו במעצר. כריסטיאנסן מיהר לפנות לפקידות הנאצית במדינה בטענה כי פיליפסון הוא רק רבע יהודי ויש לשחררו, אך זה לא עזר. כריסטיאנסן לא ויתר והחליט לסכן את חייו, בהיותו חבר מחתרת, ולפנות ישירות לוורנר בסט, הפקיד הנאצי הבכיר במדינה, כאמור.
פיליפסון אכן שוחרר, סיבת השחרור לא פורסמה רשמית מעולם אך ההנחה היא כי הייחוס של כריסטיאנסן בתור ספורטאי בכיר והעובדה כי חותנו היה הרופא האישי של מלך דנמרק עשו את שלהם, בנוסף בסט התרשם ממנו וכינה אותו "בחור יפה תואר עם מאפיינים אריים", הוא הציע לו להשתתף בסרט תעמולה נאצי שיוכיח את היחסים הטובים בין גרמניה ודנמרק, כריסטיאנסן סירב כמובן והסרט לא הופק מעולם.
אך כריסטיאנסן לא הסתפק בכך, בין החודשים אוקטובר - דצמבר 1943, הוא השתמש בסירה האולימפית שלו ובכישוריו הספורטיביים כדי לחתור בנהר האורסונד ולהבריח יהודים אל שבדיה הנייטרלית. מכיוון שסירת החתירה האולימפית קטנה בגודלה, יכל כריסטיאנסן להציל בכל שיוט רק יהודי אחד, מה שהפך את המלאכה למתישה הרבה יותר אך לא מנעה ממנו להמשיך במשימת ההצלה בשיא הרצינות והתעוזה. מאוחר יותר, החלה תנועת ההתנגדות הדנית להשתמש גם בסירות דייג שיכלו להכיל מספר גדול יותר של יהודים.
כריסטיאנסן זוכר איך באותה תקופה חיילים גרמנים בדנמרק שהושפעו מהעם הדני, העלימו עין מהברחת היהודים, "הם היו מאוד צעירים ולא רצו לקחת חלק ברצח יהודים". בתום המלחמה כשחזרו היהודים שנמלטו לשבדיה - לדנמרק, הם זרקו פרחים על חנותה של אימו לאות תודה. "הזיכרון הכי חזק שלי מאותה תקופה היא שאנשים פשוט כל הזמן עזרו אחד לשני", סיפר כריסטיאנסן על התקופה והוסיף: "אנשים לקחו סיכונים שבימים רגילים הם לא היו לוקחים, כולם היו כל כך טובים אחד לשני".
למעשה כל משפחתו של כריסטיאנסן לקחה חלק בהצלה, חתנו הפך את ביתו למקלט ליהודים, אימו שהחזיקה בחנות שוקולדים גדולה בקופנהגן, איפשרה לקבוצות מחתרת להיפגש במקום ואחיו הצעיר סייע בהברחת היהודים מדנמרק לשבדיה.
אישתו פירסמה במשך חמש שנים עיתון בשם "Die Warheit" (האמת) בו תירגמה הודעות של ה-BBC על המתרחש במלחמה וההפסד ההולך ומתקרב של גרמניה, הודעות שהנאצים ניסו להסתיר מהמדינות הכבושות.
בשנות ה-70' היגר כריסטיאנסן עם משפחתו לארצות הברית ועד היום בגילו המופלג ניתן לראות אותו מתאמן למשך 10 דקות כל יום במכון הכושר במרכז היהודי במכשיר המדמה את פעולת החתירה שהוא כל כך אוהב. בשנת 2005, הוכרו קנוד כריסטיאנסטן ואשתו קרן (שנפטרה ב-1992) כחסידי אומות העולם על ידי יד ושם.
