בוא נתחיל מהסוף , כלומר מה- סוף סוף זה קרה!!
האמת היא שזאת לא הפעם הראשונה שבה מתייצבת לונה צ'מטאי-סלפטר לתחרות גדולה כמועמדת למדליה. בפעמים קודמות, כולם ודאי זוכרים, היא הגיעה עם ציפיות ויצאה בידיים ריקות. כך קרה באליפות העולם 2019 וכך קרה באולימפיאדת טוקיו 2020. והאמת היא שחוסר ההתאמה בין היכולת המקצועית לבין היכולת לעלות על הפודיום, עד עכשיו, הייתה בגדר הלא הגיוני, עבור רצה מופלאה ונהדרת, שאוחזת בתוצאה ששמה אותה בעשירייה הראשונה בכל הזמנים. אני חוזרת, בעשירייה הראשונה בכל הזמנים!
אבל לונה, שסיפור חייה יכול לקבל את הכותרת ״פריחה מאוחרת״, הייתה צריכה כנראה תקופת המתנה ארוכה יותר בדרך למדליה הנכספת. היא הרי החלה את הכל באיחור משמעותי, כשנכנסה לעולם הריצה התחרותית בשלב מתקדם בחיים, רק אחרי ההיכרות וההתאהבות עם מי שיהפוך לבעלה, המאמן דן סלפטר.
ואת הקריירה הבאמת מקצוענית כרצה היא החלה מאוחר, בגיל 28, רק אחרי שכבר הפכה לאמא. ואז אמנם הגיעה המדליה ההיסטורית בריצת ה10,000 באליפות אירופה, אבל מייד אחריה טעות הפעמון הכואבת והבלתי נשכחת בריצת ה-5,000. באליפות העולם 2019 בקטאר הכריעה אותה הכנה תזונתית לקויה. בטוקיו היה את עניין המחזור החודשי ששבר את החלומות האולימפיים לרסיסים. ולכן, זה הרי הכי הגיוני בעולם, שהדרך לזכייה באליפות העולם תיקח זמן. לא מעט זמן.
את לונה האכזבות אף פעם לא עצרו. ואחרי כל החמצה היא התראיינה, כדרכה, בכנות מהולה בכאב, אבל אם הקשבתם היטב, ודאי שמתם לב שנימת קולה לא העידה על תסכול או מרמור אלא על הבנה, הפנמה והשלמה שזאת הדרך. שיהיה בסדר. שבסוף יהיה בסדר. כדרכם של עילויים ספורטיביים, כדרכן של אלופות אמיתיות, הייתה בלונה היכולת להפוך כל רגע קשה למנוף להישג הבא, לתוצאה טובה יותר, לריצה איכותית יותר.
ועכשיו, אחרי שהיא כבר אוחזת במדליה מאליפות העולם, ניתן לדמיין אותה עושה זאת שוב וזוכה במדליה, אולי אפילו אחת מזהב, באולימפיאדת פריז. ואם רק נוסיף להישגיות הספורטיבית הזאת גם את סיפור האהבה הנפלא של הבחורה שהגיעה לארץ כמטפלת של הילדים של שגריר קניה, שהכירה במקרה לחלוטין במהלך ריצה בפארק את מאמן האתלטיקה שהפך לאהבת חייה והפך אותה לאחת הרצות הטובות בעולם, וקיבלתם את התסריטים האלה שקשה להאמין שקורים באמת. כל מה שנותר הוא לסגור את החוזה על סרט שובר קופות, או לפחות אחד שישבור את נטפליקס.
