המחיר היה גבוה מדי: הספורטאי שעזב את הכל בשיא הקריירה

אדי חוזר לשחק ותחת ניהולו של ברט נוסע להתמודד עם מיליונר תימהוני, בזמן שאדי משחק (ומנצח), שרה מתאבדת במלון ואדי לא יודע את נפשו. נדמה לו שכל דבר שהוא נוגע בו נהרס בסופו של דבר אחרי שנעלם למנהלו חוזר אדי ומופיע במאורה של פטס הבלתי מנוצח. הפעם זהו אדי אחר, מפוכח ומפוקס. אדי משתמש בכאב על מות אהובתו כדי לעשות את מה שלא עשה במשחק הראשון עם מלך הפול - לשחק את המשחק כמו שרק הוא יודע, בלי זיופים ובלי טריקים. אדי מביס את פטס ומנהלו לשעבר מציע לו להמשיך את השותפות ביניהם, אדי מסרב וברט המנהל מודיע לו כי סירובו יעלה לו בהרחקה לצמיתות מאולמות הפול. אדי שמבין שהמחיר ששילם על אהבתו למשחק הפך לגבוה מדי - עוזב את המקום.

פול ניומן מפליא לגלם את אדי פלסון, שנה אחרי "אקסודוס" ובעקבות "אדי פלסון" הפך ניומן לאחד מהשחקנים המובילים בהוליווד. הופעתו ממוקדת וכואבת, והצופה חש בייסוריו גם כשהוא מחייך את חיוך מיליון הדולר שלו. הבמאי, רוברט רוסן, שנשבר בוועדת מקארתי וכדי להמשיך וליצור הפליל למעלה מחמישים שחקנים ויוצרים הוליוודיים (ממש כמו רונלד רייגן, אז שחקן מתחיל) מביים את הסרט בישירות ובבוטות. גם גיבורו אדי יבין בשלב מאוחר כי המציאות חזקה מכל חלום וכי בחיים צריך להתפשר (אולי לא המסר הכי הוליוודי בעולם...)

ניומן וג'קי גליסון המגלם את מינסוטה פטס התאמנו אצל טובי שחקני הפול וברוב הסצנות הם בעצמם משחקים את המהלכים המצולמים. הסרט היה מועמד לפרסים רבים וזכה באוסקר על הצילום היפהפה של יוג'ין שופמן. האקדמיה האמריקאית לקולנוע תיקנה עוול שזעק לשמיים כשב-1986 העניקה לניומן אוסקר משנה כשחזר לגלם את אדי פלסון המבוגר בסרטו של מרטין סקורסזה "צבע הכסף". פלסון אינו סרט קל לצפייה, אולם מי שיפנה לו שעתיים יזכה לחוות יצירת גדולה באמת על ספורטאי ענק ועל כשרון שהתבזבז (ולנו הישראלים תמיד יהיה את "חגיגה בסנוקר"...)