פסטיבל גיבורי על: ההתעלות של סטף ולברון

העטים הושחזו, הפתיחים הוקלדו, הכותרות נוסחו, הפושים היו בהיכון. לא ברור מתי הגיע הרגע בו כל מי שצפה במשחק הזה התחיל להפנים שכן, כנראה כך הוא ייגמר - אולי אחרי ששלשה של גודוריץ` קבעה 14 הפרש לסרביה, רגע לפני סיום הרבע השלישי, ושפת הגוף של השחקנים בלבן שידרה דגל לבן - אבל היה ברור שזה עומד להיות הכישלון המהדהד ביותר בתולדות נבחרת הכדורסל האמריקאית. ראיית הזהב לכך שענף הכדורסל כבר לא שייך רק לארצות הברית של אמריקה, אפילו כשהיא שולחת נבחרת שחצי ממנה כבר עכשיו בדרך להיכל התהילה. ממיטת חוליו אחרי שאובחן חיובי לקורונה, האצן נואה ליילס, אלוף אולימפי ב-100 מטר (אבל רק ארד אמש ב-200), הכין בטיוטות את הציוץ: "World champions of WHAT?".

ואז, משהו באמריקאים התעורר. לא ברור אם הניצוץ הגיע מלברון ג`יימס, הגיע מסטף קרי, הגיע מסטיב קר, הגיע מקווין דוראנט, מג`ואל אמביד שהתאזרח בשביל המדינה שגידלה אותו וכדי לקחת זהב, אולי זה בכלל היה ג`רו הולידיי (תכל`ס מתאים להולידיי, לא אופתע), אבל לרבע הרביעי הם עלו כאילו שמעו עכשיו את הנאום של ביל פולמן כנשיא ארה"ב ב"היום השלישי". "אנחנו לא ניעלם בשקט אל תוך הלילה! אנחנו לא ניעלם ללא קרב! אנחנו נשרוד!", אמר הנשיא רגע לפני הקרב הגורלי מול החייזרים.

מה שקרה שם היה רגע שאם וכאשר האמריקאים ישלימו את המשימה ותוך 48 שעות יצליחו לחסל את החייזר וומבניאמה ויחידת המתאבדים הצרפתית של ונסן קולה, מיטב תסריטאי הוליווד עוד יריבו על הזכות לכתוב עליו סרטים.