כולנו עדים: הגראנד פינאלה של סטף קרי ולברון ג`יימס היה שווה זהב

1.על הקווים באולם בברסי ישבו במוצאי שבת עשרות סלבס. אגדות NBA, כדורגל ו-WNBA ואגדות אולימפיות, כוכבי קולנוע וטלוויזיה ומוזיקה. מהם, האמת, לא היינו מצפים למשהו אחר. אבל בשלב מסוים, ברבע האחרון, הצטרפו אליהם עוד כמה שמות שפחות היינו מצפים לראות, וחלקו איתם את אותה השתאות, אותה היקסמות, אותה התלהבות כמעט ילדותית. היו שם ג`ואל אמביד, MVP לפני שנה, וג`ייסון טייטום, שרק לפני חודשיים לקח אליפות, ועוד כוכבים שמרוויחים העונה באזור ה-40 מיליון דולר, וכולם, כמו אחרון הצופים בטלוויזיה, הפכו לכמה דקות למעריצים בני 8.

כשלברון עשה את ה"פלקס" של השרירים אחרי סל גדול במחצית הראשונה, כולם על הספסל עשו זאת יחד איתו. בכל סל ברבע האחרון, הם קפצו באוויר. כשדוראנט חגג סל משלו, הם חיקו את התנועות שלו. כשסטף עשה את ה-"Nighty Night" אחרי השלשה ה-17 שלו בשני משחקי ההכרעה, הם עשו זאת יחד איתו. הם נראו כמו גרופיז, מכיוון שהבינו את גודל הרגע. הם הבינו שהם עדים למשחק מופלא, לסיקוול של פסטיבל גיבורי העל מחצי הגמר, לערב שספק אם נראה עוד כמוהו בימי חיינו.

על פניו, נבחרת צרפתית ששחקניה המשמעותיים ביותר הלילה היו בחור בן 20 (וומבניאמה) שמעולם לא שותף במשחק פלייאוף NBA, רכז בן 37 שבקושי קיבל הזדמנויות בטורניר (דה קולו), ושחקן (יאבוסלה) שב-NBA ויתרו עליו לפני חמש שנים והפך למפלצת יורוליג, לא היתה אמורה לתת פייט לנבחרת הכי עטורת כוכבים שארה"ב שלחה לטורניר כלשהו מאז 2008, אולי מאז 1996. אבל במשחק קצר יותר, עם חוקים ביתיים, עם רוח גבית של אולם שלם, עם אש בעיניים, הם נענו לאתגר. הם דחקו את האמריקאים עד קצה היכולת שלהם. הם הכריחו את הקלע הגדול בכל הזמנים לתת תצוגת קליעה שאי אפשר לחקות, כולל שלשה מעל הידיים המושטות של באטום ופורנייה שהיתה ברמת אלמנט אמנותי של סימון ביילס. ורק אז, האמריקאים הציבו את הדגל במקום הכי גבוה על הפודיום.